אחד ההיבטים המסקרנים, החריגים והמסתוריים ביותר במזכר ההבנות שעליו חתמו ארצות הברית ואיראן הוא העובדה שהמסמך המלא אינו מפורסם לציבור, למרות שהחתימה עצמה כבר בוצעה וההסכם נכנס לתוקף. בדרך כלל, כאשר נחתמים הסכמים בינלאומיים בעלי משמעות כה דרמטית, הצדדים ממהרים להציג את הישגיהם לציבור, לפרסם את הסעיפים המרכזיים ולהסביר מדוע מדובר במהלך נכון. הפעם קורה כמעט ההפך. הבית הלבן מאשר את עצם קיומו של ההסכם. טהרן מאשרת את עצם קיומו של ההסכם. מנהיגי המערב משבחים את ההסכם. אבל נוסחו המלא עדיין נשמר הרחק מעיני הציבור.
התוצאה היא מצב כמעט חסר תקדים שבו העולם כולו יודע שהסכם נחתם, אך אינו יודע במדויק מה כתוב בו. למעשה, לראשונה זה שנים רבות נוצר מצב שבו עצם החתימה זוכה לפרסום בינלאומי רחב, בעוד תוכן המסמך עצמו ממשיך להיות נושא להשערות, הדלפות ופרשנויות. במציאות כזו כל צד רשאי להציג את ההסכם בדרך הנוחה לו, מבלי שהציבור יוכל להשוות את ההצהרות לנוסח הרשמי.
הסיבה הראשונה והברורה ביותר לחשאיות היא פוליטית. ההסכם נוגע בנושאים הרגישים ביותר שעל סדר היום הבינלאומי: תוכנית הגרעין האיראנית, הסנקציות הכלכליות, הכספים המוקפאים, שוק הנפט העולמי, חופש השיט במצרי הורמוז, הנוכחות הצבאית האמריקנית במזרח התיכון ומעמדה האזורי של איראן. פרסום מלא ומיידי של הסעיפים עלול היה להצית סערות פוליטיות בוושינגטון, בטהרן, בירושלים ובבירות נוספות. לפיכך נראה כי שני הצדדים העדיפו תחילה לייצב את המצב בשטח ורק לאחר מכן להתמודד עם העימותים הפוליטיים הצפויים.
מי שמכיר את סגנון הפעולה של טראמפ מתקשה להתעלם מהאפשרות שזהו מהלך מחושב היטב. הנשיא האמריקני נוהג פעמים רבות ליצור עובדות מוגמרות ורק אחר כך להיכנס לוויכוחים על פרטיהן. מבחינתו, עצם הפסקת המלחמה היא ההישג המרכזי. בשלב הראשון הוא רוצה שהעולם ידבר על סיום הלחימה, על הורדת הסיכון למלחמה אזורית ועל המעבר ממסלול צבאי למסלול מדיני. רק לאחר מכן יגיע הדיון על המחיר ששולם כדי להשיג את התוצאה הזאת. במובן הזה, החשאיות מעניקה לו זמן ומרחב תמרון.
גם לאיראן יש אינטרס ברור לשמור על עמימות. המשטר בטהרן יצטרך להסביר לציבור שלו אילו ויתורים נעשו, אם בכלל, ומה בדיוק קיבלה איראן בתמורה. כל עוד המסמך אינו גלוי במלואו, יכולים גם האיראנים וגם האמריקנים להציג את עצמם כמנצחים. כבר עתה מציגים כלי תקשורת איראניים את החתימה כהישג מדיני גדול של הרפובליקה האיסלאמית, בעוד בוושינגטון מציגים את אותה חתימה כהוכחה לכך שהלחץ האמריקני הצליח להביא את איראן לשולחן המשא ומתן.
בלב הסקרנות העולמית ניצבים 14 הסעיפים שלפי הפרסומים מהווים את בסיס מזכר ההבנות. הרשימות שהופיעו בתקשורת האיראנית ובחלק מכלי התקשורת הבינלאומיים כוללות נושאים כמו הפסקת אש אזורית, פתיחת מצרי הורמוז, הסדרי נפט וסחר, שחרור כספים מוקפאים, הקלות בסנקציות, מנגנוני פיקוח בינלאומיים, מסגרת למשא ומתן גרעיני עתידי והתחייבויות ביטחוניות שונות. אלא שעד כה לא פורסמה גרסה רשמית מלאה ומוסכמת של המסמך כולו. זו הסיבה שהוויכוח אינו מתמקד רק בשאלה האם ההסכם טוב או רע, אלא גם בשאלה מה באמת נכלל בו.
ואולם חרף החשאיות, יצוין כי באיראן פורסמה כבר בימיה הראשונים של הפסקת האש רשימה של 14 סעיפים שלכאורה סוכמו בין הצדדים. הפרסום הופיע לזמן קצר ועורר תשומת לב רבה ברחבי העולם. בהמשך החלו שני הצדדים לטשטש את הפרטים, להימנע מאישור פומבי של הסעיפים ולשמור על עמימות מכוונת סביב תוכן ההבנות. גורמים המעורים במגעים מעריכים כי דווקא הערפל התקשורתי הזה תרם להצלחת המשא ומתן שהתנהל בחסות פקיסטנית ואפשר לצדדים להגיע לחתימה הסופית מבלי להיקלע ללחצים פוליטיים בלתי פוסקים.
ואלה 14 הסעיפים של הסכם ההבנות, אשר לא הוכחשו באופן רשמי עד כה וממשיכים לעורר עניין רב בעולם ודאגה מיוחדת בישראל: הפסקת אש מיידית וקבועה בכל הזירות, כולל לבנון; התחייבות אמריקנית שלא להתערב בענייניה הפנימיים של איראן ולכבד את ריבונותה; הסרה מלאה של המצור הימי בתוך 30 יום; היערכות מחדש וצמצום של כוחות אמריקניים באזורים הסמוכים לאיראן; פתיחה מחדש של מצרי הורמוז בתוך 30 יום בהתאם להסדרי ביטחון מוסכמים; הסרת מגבלות על מכירת נפט, מוצרים פטרוכימיים ונגזרותיהם; תוכנית שיקום ופיצוי כלכלי רחבת היקף בעקבות נזקי המלחמה; פתיחת משא ומתן מקיף על הסכם ארוך טווח בנושאי גרעין, סנקציות וסוגיות בינלאומיות נוספות; חידוש המחויבות האיראנית לאמנה למניעת הפצת נשק גרעיני; התחייבות אמריקנית שלא להרחיב את נוכחותה הצבאית באזור ולא להטיל סנקציות חדשות במהלך המשא ומתן; שחרור כספים איראניים מוקפאים בשלבים מוסכמים; הקמת מנגנון פיקוח מוסכם לבדיקת יישום ההבנות; הבאת ההסכם הסופי לאישור מועצת הביטחון של האו”ם; וקביעת אבני דרך לביצוע הדדי של התחייבויות כלכליות ומדיניות בדרך להסכם קבע.
מבחינה דיפלומטית מדובר במצב יוצא דופן. לאורך ההיסטוריה נחתמו הסכמים חשאיים ונספחים סודיים, ולעיתים אף הושגו הבנות שלא פורסמו כלל. אולם נדיר לראות מצב שבו טקס החתימה עצמו מצולם, מופץ לכל העולם ומוצג כהישג בינלאומי מרכזי, בעוד תוכן ההסכם נשאר ברובו מאחורי מסך של עמימות. המנהיגים מציגים את החתימה, אך לא את מלוא החוזה.
ככל שהימים חולפים והטקסט המלא אינו מתפרסם, כך גוברת הסקרנות. תומכי ההסכם טוענים כי מדובר בצעד הכרחי שנועד לאפשר את יישומו ללא לחצים פוליטיים מיידיים. המבקרים טוענים כי הציבור זכאי לדעת בדיוק אילו התחייבויות ניתנו, אילו ויתורים נעשו ומה המחיר האמיתי של ההבנות החדשות. בשלב זה איש אינו יודע בוודאות מתי, אם בכלל, ייחשף המסמך המלא.
כך או כך, האירוע ההיסטורי שהתרחש בוורסאי מעורר לא רק ויכוח על תוכן ההסכם אלא גם על עצם העובדה שהציבור עדיין אינו יודע מה בדיוק נחתם. העולם מתבקש להאמין למנהיגים שההסכם טוב, נחוץ ומוצלח, מבלי לראות את כל הקלפים שעל השולחן. ייתכן שבעתיד יתברר כי מדובר בצעד חכם שאפשר את ייצוב האזור. ייתכן גם שהחשאיות עצמה תהפוך לאחד הנושאים השנויים ביותר במחלוקת סביב ההסכם.
זו אולי הסיבה שההסכם כבר זכה לכינוי יוצא דופן במסדרונות הדיפלומטיים בעולם: ההסכם שכולם מדברים עליו, אך כמעט איש עדיין לא ראה את נוסחו המלא.
״עניין מרכזי״
חדשות וסקופים מאז 1999. לחיצה על לייק תביא אותך לידיעה הבאה, שכנראה לא תמצא במקום אחר. מומלץ!
