החתימה החשאית שהפכה את נתניהו לדמות הטראגית של המשבר: ניתוח הסעיפים הרלוונטיים לישראל והמשמעות הפוליטית מרחיקת הלכת עבור הישראלים
מאת רמי יצהר
האירוע הדרמטי ביותר בפרשת מזכר ההבנות בין ארצות הברית לאיראן אינו דווקא תוכן הסעיפים, וגם לא עצם החתימה. הדרמה האמיתית נעוצה באופן שבו בוצע המהלך. בעוד שבישראל, בוושינגטון ובבירות נוספות בעולם המתינו ליום שישי ולטקס החתימה המתוכנן בז’נבה, החליט דונלד טראמפ להקדים את המהלך, לחתום בוורסאי ולהציג לעולם מציאות חדשה כעובדה מוגמרת.
המשמעות המעשית של המהלך הזה חורגת בהרבה מהיחסים בין ארצות הברית לאיראן. למעשה, מדובר במהלך ששינה בן לילה את מעמדו של בנימין נתניהו בזירה הבינלאומית. במשך קרוב לשלושה עשורים ביסס נתניהו את מעמדו הפוליטי והציבורי על הטענה שהוא המבין הגדול ביותר של האיום האיראני, האיש שמסוגל להשפיע על נשיאים אמריקנים, והמנהיג היחיד שמסוגל למנוע הסכמים מסוכנים עם טהרן. כעת, מול עיני העולם כולו, חתם נשיא אמריקני ידידותי במיוחד לישראל על הסכם שאמור לסיים את המשבר דווקא באמצעות משא ומתן והסדרה.
במונחים של דרמה פוליטית מדובר כמעט במבנה קלאסי של טרגדיה יוונית. הגיבור שבמשך שנים מציג עצמו כאדם היחיד שמסוגל למנוע תוצאה מסוימת, מגלה לבסוף כי אותה תוצאה מתרחשת דווקא בתקופה שבה כוחו בשיאו לכאורה. זהו הפער שבין הדימוי לבין המציאות, והפער הזה הוא שמתחיל כעת להעסיק לא רק את האופוזיציה אלא גם חלקים הולכים וגדלים בציבור הישראלי.
הסעיף הראשון והחשוב ביותר מבחינת ישראל הוא עצם הפסקת האש. אם ההבנות אכן ייושמו במלואן, המשמעות היא סיום מעשי של אסטרטגיית ההסלמה שנבנתה בשנים האחרונות. במשך חודשים ארוכים הוסבר לציבור כי רק לחץ צבאי גובר יביא לשינוי דרמטי במציאות האזורית. כעת, כאשר הסיום מגיע באמצעות הסכם מדיני, תישאל בהכרח השאלה האם ניתן היה להגיע לאותה נקודה מוקדם יותר ובמחיר נמוך בהרבה.
לא פחות משמעותיים הם הסעיפים העוסקים בפתיחת מצרי הורמוז ובהסרת חלק מהמגבלות הכלכליות על איראן. במשך שנים הוצג החנק הכלכלי של איראן כהישג אסטרטגי מרכזי של המערב. ישראל השקיעה מאמצים אדירים בשכנוע מדינות העולם להגביר את הלחץ הכלכלי על טהרן. אם אכן יתחיל תהליך של החזרת איראן למערכת הסחר העולמית, הרי שמדובר בשינוי מהותי של כללי המשחק שעליהם נשענה המדיניות הישראלית.
גם הסעיפים הנוגעים לשחרור כספים איראניים מוקפאים מטרידים גורמים רבים בישראל. מבחינתם, כל דולר שחוזר לכלכלה האיראנית מחזק את המשטר בטהרן ומגדיל את יכולתו להשקיע בצבא, בתעשיות הביטחוניות ובארגוני שליחים אזוריים. מנגד, תומכי ההסכם טוענים כי כל הסדר מדיני מחייב תמריצים כלכליים וכי אי אפשר לצפות מאיראן לחתום על הסכם מבלי לקבל תמורה כלשהי.
אולם הסעיף שמדאיג במיוחד את ירושלים הוא דווקא זה שאינו מופיע במפורש. ברשימת הסעיפים שפורסמה באיראן אין התחייבות ברורה לפירוק המשטר, אין דרישה להפסקת קיומם של משמרות המהפכה, אין מנגנון המחייב את איראן להתנתק באופן מוחלט מהחות’ים, מחיזבאללה או מארגונים חמושים אחרים. מבחינת מבקרי ההסכם, זו לב הבעיה. הם טוענים כי איראן מקבלת לגיטימציה מחודשת מבלי שנדרשה לשנות באופן יסודי את תפיסת עולמה האזורית.
מן העבר השני טוענים תומכי ההסכם כי הדרישות המקסימליסטיות שהוצגו במשך שנים מעולם לא היו ריאליות. לשיטתם, לא הייתה שום אפשרות מעשית להביא לקריסת המשטר האיראני, והאלטרנטיבה היחידה להסדר הייתה מלחמה ארוכה ויקרה שעלולה הייתה להסתיים באותה נקודה בדיוק.
אבל מעבר לשאלת ההסכם עצמו, מתחיל להיווצר בישראל ויכוח חדש לחלוטין. לא עוד ויכוח על איראן, אלא ויכוח על נתניהו. השאלה המרכזית שמרחפת מעל המערכת הפוליטית היא כיצד קרה שראש הממשלה, שבמשך שנים הציג את עצמו כבעל השפעה יוצאת דופן בוושינגטון, מצא את עצמו מחוץ למעגל מקבלי ההחלטות ברגע המכריע ביותר.
העובדה שטראמפ בחר לבצע את החתימה בהפתעה, להקדים את לוח הזמנים ולהציג את ההסכם כעובדה מוגמרת, נתפסת אצל רבים כהוכחה לכך שבפועל לא הייתה לישראל יכולת להשפיע על המהלך. גם אם נתניהו עודכן מראש, וגם אם התקיימו שיחות תיאום, הרושם הציבורי שנוצר הוא של מנהיג שניסה למנוע מהלך מסוים אך נאלץ לצפות בו מתרחש ללא יכולת אמיתית לעצור אותו.
מבחינה פוליטית זו עשויה להיות נקודת מפנה. במשך שנים רבות הצליח נתניהו לשכנע חלקים גדולים בציבור כי רק הוא מסוגל לנהל את היחסים עם ארצות הברית וכי רק הוא מסוגל להתמודד עם האיום האיראני. אם תתקבע התחושה שהסכם היסטורי נחתם למרות התנגדותו וללא השפעתו, עלול להיווצר סדק משמעותי באחד מעמודי התווך המרכזיים של תדמיתו הציבורית.
גם המערכת הפוליטית כבר מתחילה להיערך ליום שאחרי. באופוזיציה יטענו שהמלחמה הסתיימה בסופו של דבר במסלול מדיני שהיה ניתן להשיג מלכתחילה. בקואליציה יטענו מנגד שהלחץ הצבאי הישראלי הוא שאפשר לטראמפ להגיע להסכם מעמדת כוח. הקרב על הנרטיב כבר החל והוא צפוי ללוות את הפוליטיקה הישראלית עוד זמן רב.
השאלה הגדולה היא מה יקרה אם ההסכם יחזיק מעמד. אם בעוד שנה יתברר שהמלחמה אכן הסתיימה, שמצרי הורמוז פתוחים, שהאזור יציב יותר ושהכלכלה העולמית נהנית מירידת מחירי האנרגיה, יהיה קשה מאוד לנתניהו להסביר מדוע התנגד למהלך. לעומת זאת, אם ההסכם יקרוס, אם איראן תפר את התחייבויותיה או אם יתחדש העימות, יוכל נתניהו לטעון כי הזהיר מראש מפני הסכנות.
אלא שבשלב הזה המציאות הפוליטית כבר השתנתה. עצם החתימה החשאית, הקדמתה המפתיעה והעובדה שהוצגה לעולם כעובדה מוגמרת יצרו תמונה שקשה יהיה למחוק. עבור תומכי נתניהו מדובר במבחן נוסף של מנהיג הנאלץ להתמודד עם עולם עוין. עבור מתנגדיו מדובר בהוכחה מוחשית לכך שהאסטרטגיה שהוביל במשך שנים הגיעה למבוי סתום.
כך או כך, בעוד הוויכוח על סעיפי ההסכם עוד יימשך זמן רב, ייתכן שהסיפור הגדול באמת אינו איראן ואפילו לא טראמפ. הסיפור הגדול הוא השינוי במעמדו של ראש ממשלת ישראל, שהפך בן לילה מהאדם שהבטיח לעצב את המציאות במזרח התיכון למי שנאלץ להתמודד עם מציאות שעוצבה בלעדיו.
״עניין מרכזי״
חדשות וסקופים מאז 1999. לחיצה על לייק תביא אותך לידיעה הבאה, שכנראה לא תמצא במקום אחר. מומלץ!
