הכל בגלל נתניהו ושום דבר לעולם לא יוכל לטשטש זאת. ראש ממשלת ישראל גרם למדינת ישראל ולעם היהודי אסון שייזכר לדורות כרגע אין לדעת ולאן כל זה הולך.
ההצהרה הראשונה שיצאה מג׳דה לאחר טקס החתימה ההיסטורי צריכה להדאיג מאוד את ישראל: שר ההגנה הפקיסטני קורא לעולם האיסלאמי להתאחד מול ישראל. מדובר באחת התוצאות הקשות ביותר שהניבה המלחמה הנמרחת מאז 7 באוקטובר בדגש על היציאה המשותפת עם טראמפ להרפתקה מול איראן שהסתיימה בכישלון מהדהד ובהפיכתה של איראן למעצמה צבאית וכלכלית בעלת עוצמה שלה זכתה להכרה עד כה.
ההצהרה המדינית הבולטת הראשונה שיצאה בעקבות טקס החתימה ההיסטורי על הסכם ההגנה המשותף בין סעודיה, טורקיה ופקיסטן מספקת לישראל סיבה רצינית לבחון מחדש את מפת האיומים האזורית. שר ההגנה הפקיסטני חוואג’ה מוחמד אסיף קרא לעולם האיסלאמי להתאחד מול מה שהוא מגדיר כאיום הישראלי. הדברים מקבלים משמעות חמורה במיוחד משום שהם נאמרים לאחר יצירת מסגרת ביטחונית חדשה שבה נקבע העיקרון הדרמטי: מתקפה על אחת משלוש המדינות תיחשב מתקפה על שלושתן.
אין פירוש הדבר שסעודיה, טורקיה ופקיסטן הכריזו מלחמה על ישראל, וגם אין בסיס לקבוע שכל פעולה ישראלית נגד אחת מהן תפעיל אוטומטית מנגנון צבאי משותף. אבל השילוב בין נוסחת ההגנה הקולקטיבית לבין הדברים החריפים של שר ההגנה הפקיסטני הוא בדיוק מה שהופך את האירוע ממש עוד הסכם ביטחוני למהלך בעל פוטנציאל אסטרטגי מרחיק לכת. לראשונה מחוברות במסגרת אחת סעודיה, מעצמת האנרגיה הערבית המרכזית; טורקיה, בעלת אחד הצבאות הגדולים בנאט”ו ותעשייה ביטחונית המתפתחת במהירות; ופקיסטן, מדינה מוסלמית בעלת נשק גרעיני.
ההסכם אינו נולד בחלל ריק. הוא מבשיל לאחר תקופה של זעזועים עמוקים במזרח התיכון, מלחמות, תקיפות הדדיות, משברים בנתיבי השיט והתגברות התחושה בקרב מדינות האזור שאין עוד להסתמך באופן מוחלט על ארצות הברית כערבה היחידה לביטחונן. סעודיה מחפשת כבר שנים דרכים לגוון את משענותיה האסטרטגיות; טורקיה של רג’פ טאיפ ארדואן מבקשת לבסס עצמה כמנהיגה צבאית ומדינית של העולם המוסלמי; ופקיסטן מביאה אל השולחן נכס שאין לשתי האחרות – יכולת הרתעה גרעינית.
המשפט החשוב ביותר בהסכם הוא גם הפשוט ביותר: תקיפה נגד אחת מהמדינות תיחשב תקיפה נגד כולן. הניסוח מזכיר באופן בלתי נמנע את עקרון ההגנה הקולקטיבית של נאט”ו, אם כי נכון לעכשיו אין שום הצדקה לטעון שהמסגרת החדשה משתווה לנאט”ו מבחינת מערכות הפיקוד, התכנון המבצעי, פריסת הכוחות או החובות המשפטיות. השאלה הגדולה היא כיצד יתורגם המשפט הזה למציאות כאשר יתרחש המשבר הראשון.
דווקא משום כך דבריו של חוואג’ה מוחמד אסיף חשובים. הם מעניקים לברית החדשה הקשר פוליטי שאינו מופיע בהכרח בנוסח המשפטי של ההסכם. שר ההגנה הפקיסטני אינו מדבר רק על הגנת גבולות פקיסטן או על האיום ההודי המסורתי. הוא מבקש למסגר את ההתארגנות כחלק מצורך רחב יותר של העולם המוסלמי להתלכד נוכח ישראל.
מבחינת ישראל זו נורת אזהרה. אין צורך להפריז ולהכריז שכבר קם “נאט”ו מוסלמי נגד ישראל”, אבל יהיה מסוכן באותה מידה להתייחס למהלך כאל עוד טקס דיפלומטי נטול משמעות צבאית. כאשר שלוש מדינות בעלות יכולות כה שונות ומשלימות מתחייבות זו להגנת זו, נוצר ממילא ממד חדש של הרתעה.
המרכיב הרגיש ביותר הוא כמובן הנשק הגרעיני הפקיסטני. פקיסטן היא המדינה המוסלמית היחידה המחזיקה בארסנל גרעיני מוכח. ההסכם אינו הופך, לפחות על בסיס המידע הפומבי, את הפצצה הפקיסטנית ל”מטרייה גרעינית” אוטומטית מעל סעודיה וטורקיה. אין גם בסיס לקבוע שאיסלמבאד התחייבה להשתמש בנשק גרעיני להגנת שותפותיה. אולם בעולם ההרתעה גם עמימות היא כוח. עצם הכנסת מעצמה גרעינית למסגרת של הגנה הדדית משנה את מערכת החישובים של יריבים אפשריים.
טורקיה מוסיפה למשולש כוח מסוג אחר. היא חברה בנאט”ו, מפעילה צבא גדול ומנוסה ומחזיקה בתעשייה ביטחונית שהפכה בתוך שנים ספורות לשחקנית בינלאומית חשובה בתחומי המל”טים, הטילים, כלי השיט, הרכב המשוריין והמערכות האלקטרוניות. היחסים בינה לבין ישראל הידרדרו מאוד, והרטוריקה של ארדואן כלפי הממשלה הישראלית חריפה. לכן השאלה כיצד תפעל הברית במקרה של עימות ישראלי־טורקי עתידי אינה תאורטית לחלוטין.
המצב גם יוצר שאלה מעניינת עבור נאט”ו. טורקיה מחויבת לברית האטלנטית, אך כעת היא שותפה למסגרת ביטחונית נוספת שאינה מורכבת ממדינות נאט”ו. אין פירוש הדבר ששתי המחויבויות מתנגשות, אך במשבר עתידי עלולות להתעורר שאלות קשות: איזו פעולה תיחשב מתקפה על טורקיה, מי יקבע זאת, ומה יקרה אם אנקרה תבקש סיוע משתי המסגרות במקביל.
סעודיה היא החוליה שמעניקה לברית משקל ערבי וכלכלי אדיר. הממלכה אינה רק יצרנית נפט מרכזית אלא מדינה המשקיעה סכומי עתק בהתעצמות צבאית, בטכנולוגיה ובבניית מעמד אזורי עצמאי יותר. במשך עשרות שנים נשענה ריאד בראש ובראשונה על ארצות הברית. ההסכם החדש אינו בהכרח גירושין מוושינגטון; הוא הרבה יותר דומה לרכישת פוליסת ביטוח נוספת.
ופה מסתתרת אחת המשמעויות החשובות ביותר עבור ישראל. במשך שנים התבססה תפיסה ישראלית שלפיה האיום האיראני מקרב בין ישראל למדינות ערב הסוניות, ובראשן סעודיה. התפיסה הזאת לא נעלמה, ואיראן עדיין מהווה יריבה אסטרטגית עבור חלק מהמדינות הללו. אלא שהברית החדשה מלמדת שמדינות האזור אינן מוכנות עוד לבנות את כל האסטרטגיה שלהן סביב הציר ישראל־ארצות הברית מול איראן. הן בונות לעצמן מערכות ביטחון עצמאיות וגמישות יותר.
דווקא איראן הופכת את התמונה למורכבת. הברית אינה יכולה להיות מוגדרת בפשטות כאנטי־ישראלית משום שלסעודיה, לפקיסטן ולטורקיה אינטרסים שונים ולעיתים מנוגדים מול טהרן. סעודיה התמודדה במשך שנים עם התפשטות ההשפעה האיראנית; פקיסטן חולקת עם איראן גבול רגיש; וטורקיה משתפת פעולה עם האיראנים בזירה אחת ומתחרה בהם באחרת. לכן ההסכם יכול לשמש בעתיד גם כגורם הרתעה מול איראן ולא רק מול ישראל.
גם הודו תעקוב בדאגה. מבחינת ניו דלהי, עצם העובדה שפקיסטן מקבלת התחייבויות ביטחוניות משתי מעצמות אזוריות משמעותיות היא עניין אסטרטגי. אם יתפתח שוב עימות הודו־פקיסטן, תעלה מיד השאלה האם סעיף ההגנה הקולקטיבית חל גם עליו. קשה להאמין שסעודיה תרצה להיגרר למלחמה עם הודו, שותפה כלכלית מרכזית שלה, ולכן המבחן האמיתי יהיה בפרשנות שתינתן להסכם בזמן משבר.
מבחינת ארצות הברית, ההתפתחות מורכבת לא פחות. וושינגטון מקיימת קשרים ביטחוניים עמוקים עם שלוש המדינות, אם כי ברמות שונות. טורקיה חברה בנאט”ו, סעודיה היא שותפה ביטחונית ותיקה ופקיסטן קיימה במשך עשורים מערכת יחסים צבאית מורכבת עם האמריקנים. הקמת ציר הגנה עצמאי ביניהן היא עוד סימן לכך שהסדר האזורי שבו ארצות הברית הייתה הציר הבלעדי הולך ומשתנה.
אבל עבור ישראל, אסור שהדיון ייעצר במספר הטנקים, המטוסים או ראשי הקרב. ההיבט המדיני חשוב לא פחות. אם המסגרת המשולשת תהפוך לגרעין שסביבו יצטרפו בעתיד מדינות מוסלמיות נוספות, עשוי להיווצר גוש בעל השפעה גדולה בהרבה מסך חלקיו. ואם ישראל תוגדר בהדרגה ברטוריקה של הגוש כאיום משותף, המשמעות המדינית עלולה להיות קשה גם ללא ירייה אחת.
מנגד, הדרך מברית חגיגית למכונת מלחמה משותפת ארוכה מאוד. כדי שההסכם יהפוך לברית צבאית אמיתית יהיה צורך במטה משותף, תכנון מבצעי, מנגנוני מודיעין, תרגילים, מערכות קשר, הגדרת שרשרת פיקוד והחלטה מראש איזה כוח תעמיד כל מדינה במקרה של מלחמה. בלי אלה, ההכרזה “אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד” נשארת בעיקר כלי הרתעה פוליטי.
לכן בחודשים הקרובים צריך לעקוב פחות אחר הנאומים ויותר אחר המעשים. אם נראה הקמת פיקוד משולש, תרגילים צבאיים גדולים, שילוב מערכות הגנה אווירית, פריסת כוחות פקיסטניים בסעודיה, עסקאות נשק משותפות והקמת מנגנון מודיעיני קבוע – יהיה ברור שהטקס ההיסטורי היה רק נקודת הפתיחה של שינוי אסטרטגי עמוק.
וההצהרה הראשונה היוצאת מג’דה לאחר החתימה מעניקה לישראל סיבה טובה מאוד שלא להמתין באדישות. כאשר שר ההגנה של המעצמה הגרעינית היחידה בעולם המוסלמי מדבר מיד לאחר הקמת ברית הגנה חדשה על הצורך באחדות מוסלמית מול ישראל, ראוי להקשיב היטב – בלי פאניקה, בלי הגזמה, אבל גם בלי לטמון את הראש בחול.
הסיפור הגדול איננו שהוקמה בן־לילה ברית שמחר תצא למלחמה בישראל. הסיפור הגדול הוא שהארכיטקטורה הביטחונית של האזור מתחילה להשתנות לנגד עינינו. סעודיה, טורקיה ופקיסטן יצרו מסגרת שבה התקפה על אחת אמורה להיחשב התקפה על כולן; פקיסטן מביאה לתוכה את צלה של ההרתעה הגרעינית; וטורקיה את עוצמתה הצבאית והחברות בנאט”ו. עכשיו מגיעה גם הרטוריקה האנטי־ישראלית הראשונה.
וזה כבר שילוב שאסור לישראל להתעלם ממנו. אבל חמור לא פחות ואולי אף יותר הוא הריחוק הגובר של האירופים מישראל והמיאוס המרקיע שחקים נגד נתניהו בארצות הברית. על פניו – המצב מחמיר מיום ליום והתקווה היחידה נעוצה אולי ב-27 באוקטובר!
״עניין מרכזי״
חדשות וסקופים מאז 1999.
לחיצה על לייק תביא אותך לידיעה הבאה, שכנראה לא תמצא במקום אחר. מומלץ!
