יש אנשים שמתעשרים וקונים מכונית ספורט, יאכטה או וילה מול הים. כריס מארק החליט שכסף גדול צריך לקנות חלום גדול ובנה לעצמו טירה. לא בית מפואר שמתווך נדל״ן החליט לכנות ״טירה״, אלא טירה של ממש באמצע קונטיקט, עם חומות אבן, צריחים, שערי ברזל וגשר מתרומם. בפנים חיכו אולמות עצומים, שמלות בסגנון ימי הביניים, כתרים ונזרים, מערת ג׳קוזי ומועדון פרטי עם עמוד לריקוד. אפילו לכלב השחור הגדול שלו קראו קרברוס, כשמו של הכלב המיתולוגי ששמר על שערי השאול. כל מה שהיה חסר בטירה היה סינדרלה, אז מארק יצא לחפש אותה.
הסיפור נחשף כמעט במקרה. צעירה שהכירה את מארק באמצעות אפליקציית היכרויות קיבלה הזמנה שנשמעה מסקרנת מכדי לוותר עליה: מסיבה בטירה, אפשר להביא חברים וכדאי להגיע בלבוש רשמי. היא אספה כמה מהם ויצאה לדרך. אחד החברים היה ג׳ואל, בנו של העיתונאי והסופר הבריטי ג׳ון רונסון. בהתחלה זו נשמעה כמו הרפתקה שאחר כך מספרים עליה לחברים, אבל ככל שהמכונית התרחקה מהעיר והכביש התפתל עמוק יותר בתוך היער, ההרפתקה התחילה להרגיש קצת אחרת.
ואז הופיעו שערי הברזל ומאחוריהם הטירה העצומה. ג׳ואל הביט במבנה ועשה דבר שלא נהג לעשות כשיצא לבילוי: הוא שלח להוריו את המיקום המדויק שלו ותצלום של המקום, ליתר ביטחון. החבורה חצתה את הגשר ונכנסה פנימה בציפייה למצוא מסיבה, אלא שלא היתה מסיבה. במקום מאות אורחים, מוזיקה ואלכוהול היו שם רק כמה צעירים אחרים שנראו מבולבלים בערך כמוהם, ובמרכז כל זה עמד בעל הבית, כריס מארק, גבר בשנות ה־60 לחייו ויורש להון משפחתי שנוצר בתעשיית הפלדה.
ואז הם שמעו למה באמת הגיעו. מארק רצה ליצור תוכנית מציאות בשם ״101 נסיכות״. הוא יהיה הלורד של הטירה, הנשים יהיו הנסיכות ומתוכן תימצא בסופו של דבר המלכה שתעמוד לצדו. אם זה נשמע כמו שילוב בין סינדרלה, ״הרווק״ ואחוזת פלייבוי, זה פחות או יותר העולם שמארק ניסה ליצור. לצעירות הוצע לבחור שמלות וכתרים, בחדרים חיכו תלבושות ונזרים, מצלמות הופעלו ואחת הנשים שהיתה במקום קדה בפני מארק והתייחסה אליו כאדון הטירה. בסמוך חיכתה מערת הג׳קוזי ובחלק אחר של המבנה היה מועדון פרטי.
ההזמנה התמימה ל״מסיבה״ נראתה פתאום אחרת לגמרי. לא היה ברור לצעירים אם הם אורחים, ניצבים, מועמדים לתוכנית טלוויזיה שעדיין אינה קיימת או פשוט אנשים שנכנסו במקרה לפנטזיה של מישהו אחר. האווירה השתנתה ובסופו של דבר הם עזבו, אבל הסיפור לא עזב את אביו של ג׳ואל.
ג׳ון רונסון בנה קריירה שלמה מלהיכנס לעולמות משונים ולדבר עם אנשים שרובנו היינו מעדיפים להתבונן בהם ממרחק בטוח. כשהבן שלו חזר מטירה ביער וסיפר על מיליונר שמזמין צעירות מאפליקציות היכרויות ומחפש ביניהן ״מלכה״, רונסון בן ה-60 הבין שיש כאן הרבה יותר מאנקדוטה משעשעת. הוא נסע לטירה בעצמו, מארק קיבל אותו, וככל שהשיחה ביניהם התקדמה התברר שהכתרים והשמלות לא היו רק תפאורה לערב מוזר.
מארק תיאר כיצד השתמש באפליקציות היכרויות כדי להכיר נשים ולהזמין אותן אליו. הוא סיפר על רצונו שכמה נשים יחיו איתו בטירה ואף תיאר פנטזיה שבה היחסים בין הנשים עצמן יהיו חלק מאורח החיים שהוא מבקש ליצור. הוא לא חיפש רק חברה. הוא ניסה לבנות לעצמו עולם שלם שבו הוא האיש שבמרכז, הטירה היא הבמה והנשים שסביבו משתלבות באגדה הפרטית שלו.
וכאן מגיעה השאלה שכמעט כל קורא שואל: למה שמישהי תגיע לשם? אולי משום שמהצד השני של המסך הכול נראה שונה לחלוטין. במקום עוד גבר שמציע כוס יין בבר, מופיע מיליונר שמזמין אותך למסיבה בטירה אמיתית. לא תפאורה ולא מלון, אלא טירה עם גשר מתרומם. אחר כך מתברר שיש שמלות, כתרים, מצלמות ודיבור על תוכנית מציאות. גם מי שאינה מתעניינת במיוחד בבעל הטירה יכולה להתעניין בטירה.
יש כאן סקרנות, חוויה, הרפתקה וסיפור שאפשר לספר במשך שנים. ובעידן שבו אנשים מתעדים כמעט כל דבר ומציגים את חייהם ברשתות החברתיות, הזמנה לטירה פרטית של מיליונר יכולה להישמע כמו כרטיס כניסה לעולם שאחרת לעולם לא היית רואה. ויש כמובן גם כסף. כסף הוא אחד מאביזרי החיזור העתיקים בעולם, רק שבמקרה של מארק הוא לא היה צריך לספר שהוא עשיר או להצטלם ליד מכונית יוקרה. הוא יכול היה פשוט להוריד את הגשר.
והשיטה עבדה. נשים הגיעו, חלקן נשארו בסביבתו, ומארק הצליח לפחות לתקופה ליצור סביבו משהו שדמה מאוד לעולם שעליו פינטז: גבר עשיר בטירה עצומה, מוקף בנשים צעירות, שמדמיין את עצמו כלורד המחפש את המלכה שלו. המיליונר חיפש סינדרלה — ומצא.
אלא שכמו בכל אגדה טובה, בשלב מסוים מגיע חצות. במהלך התחקיר סיפר אדם שהיה במשך שנים ארוכות חברו, דוברו ויועצו העסקי של מארק כי נודע לו שמתנהלת חקירה פדרלית הנוגעת לחשדות לעבירות מין ובה מעורבות כמה רשויות אמריקניות. נכון למועד פרסום התחקיר, מארק לא הואשם בארצות הברית. חקירה אינה הרשעה וחשדות אינם עובדות מוכחות. הסיפור יוצא דופן מספיק גם בלי להפוך חשד לעובדה.
אבל עצם כניסתו של העולם החיצוני לתמונה שינתה הכול. כל עוד הסיפור נשאר בתוך החומות, מארק יכול היה לקבוע את התפאורה, לבחור את השמות ולהחליט מי הלורד ומי הנסיכה. מחוץ לטירה אין מלכים, אין מלכות ואין גשר מתרומם שאפשר להרים כאשר מגיעות שאלות לא נוחות.
ויש בסיפור הזה משהו גדול הרבה יותר ממיליונר אקסצנטרי עם טירה. כולנו בונים לעצמנו כיום גרסה משופרת ברשת. בוחרים תמונה מחמיאה, מספרים את החלקים הנכונים בסיפור החיים, מצניעים את מה שפחות מתאים ומנסים לגרום לאדם בצד השני לראות בדיוק את מה שאנחנו רוצים שיראה. כריס מארק פשוט היה עשיר מספיק כדי לקחת את הרעיון הזה עד הקצה.
במקום לכתוב בפרופיל שהוא חי כמו מלך, הוא בנה ממלכה. במקום לספר שהוא מחפש את נסיכת חלומותיו, הוא הזמין נסיכות. במקום להצטלם ליד מכונית יוקרה, הוא המתין להן על הגשר של הטירה. והן הגיעו. אולי בגלל הסקרנות, אולי בגלל הכסף, אולי בשביל החוויה ואולי מפני שלפעמים ההבדל בין משהו שנראה מוזר למשהו שנראה מרתק הוא רק הסיפור שמספרים לנו עליו לפני שאנחנו נכנסים בדלת.
אבל לכל סינדרלה יש חצות. באגדה המקורית הכרכרה חזרה להיות דלעת והקסם התפוגג. אצל כריס מארק הטירה עדיין עומדת. השאלה המעניינת היא מה יישאר מן האגדה כשהאורות יידלקו.
״עניין מרכזי״ חדשות וסקופים מאז 1999. לחיצה על לייק תביא אותך לידיעה הבאה, שכנראה לא תמצא במקום אחר. מומלץ!
