בעוד העולם הטכנולוגי מתרגש לקראת האייפון המתקפל הראשון, ומיליונים כבר משתוקקים למשש בחנויות התפוח הנגוס את הפלא החדש, אפשר לומר כבר עכשיו: זו לא באמת הבשורה שהעולם מחכה לה. האנושות מחפשת את הדבר הבא בטכנולוגיה האישית — ובעיקר את הגאון שיירש את סטיב ג׳ובס, האיש שלא רק הביא לעולם את האייפון אלא שינה באמצעותו את ההתנהגות האנושית.
לרגעים נדמה היה שאילון מאסק יהיה האיש הזה. הוא שינה את המכונית החשמלית, טלטל את תעשיית החלל, הקיף את כדור הארץ בלוויינים והעז לחבר בין המוח למחשב. אבל גם מאסק, עם כל חזונו ומיליארדיו, לא הצליח לעשות את הדבר שאיש לא הצליח לעשות מאז ג׳ובס: לגרום לנו להניח את הסמארטפון.
וכאן מתחיל האבסורד המופלא. אילו מיד אחרי נאום ג׳ובס בינואר 2007 היה עולה מישהו לבמה ומכריז שבתוך שנים ספורות חלק עצום מהאנושות יוותר למעשה על יד אחת ויקדיש אותה במשך שעות מדי יום למשימה עיקרית אחת — לאחוז בטלפון — היו חושבים שהוא מטורף.
אבל הביטו סביבכם. ברחוב, ברכבת, במעלית, בבית הקפה, בתור לרופא ובשדה התעופה: כף היד אוחזת, הזרת תומכת, האגודל גולל, האצבע מקישה והראש מורכן. האבולוציה נזקקה למיליוני שנים כדי לשחרר לאדם את הידיים; הסמארטפון הצליח בתוך פחות מדור להשתלט מחדש על אחת מהן.
והעולם התארגן סביב היד התפוסה הזאת. הכיסים גדלו עם המסכים, תיקים קיבלו תאים מיוחדים, כיסויים הפכו לארנקים וגם אופנת הנשים נאלצה להסתגל למכשיר שחייב להיות צמוד ונגיש. מכוניות קיבלו משטחי טעינה, מלונות הציבו שקעים ליד המיטה, מטוסים ורכבות התמלאו בחיבורים. אפילו שולחן המסעדה השתנה: פעם הנחנו עליו מפתחות וארנק. היום מגיע איתנו עוד סועד — הסמארטפון.
כי הוא מזמן אינו טלפון. הוא הבנק, הארנק, המצלמה, המפה, העיתון, הטלוויזיה, היומן, המשרד, כרטיס הטיסה, אלבום המשפחה, מכשיר הניווט, החנות, מרכז הבידור, מכונת ההיכרויות והזיכרון החיצוני שלנו. עכשיו הוא גם השער לבינה המלאכותית. אנחנו פונים אליו מאות פעמים ביום, ואצל רבים זמן השימוש מגיע לחמש שעות ואף יותר. חמש שעות ביום הן יותר מ־76 יממות בשנה — חודשיים וחצי מחיינו בכל שנה בתוך מלבן המוחזק בכף היד.
ולכן האייפון המתקפל יכול להיות יפהפה, מסחרר ולהימכר במיליונים — ועדיין לא להיות הדבר הבא. כי בסופו של דבר הוא אותו רעיון בן כמעט עשרים שנה: מסך ביד. אפשר לקפל אותו, לפתוח, להגדיל, להקטין, לשפר את המצלמה ולהעמיס עליו בינה מלאכותית. הפעולה האנושית נותרת כשהיתה: שולחים יד לכיס, שולפים מלבן ומביטים בו.
וזה כבר כמעט מגוחך. הטכנולוגיה מזנקת: הבינה המלאכותית מדברת, כותבת, רואה ומקשיבה; משקפיים מזהים את העולם; אוזניות מבינות אותנו; שעונים מכירים את הגוף; רובוטים יוצאים מהמעבדות. המוח של המכונה כבר בעתיד — ואנחנו עדיין מסתובבים עם היד תפוסה.
זו החידה שמטריפה עכשיו את עמק הסיליקון. סם אלטמן וג׳וני אייב מחפשים, מטא מהמרת על משקפיים, גוגל וסמסונג על ממשקים חדשים ואפל עצמה מחפשת את הדבר שיהיה עבורה מה שהיה האייפון. הכסף קיים, השבבים קיימים, החיישנים קיימים והבינה כבר כאן. כמעט כל חלקי הפאזל מונחים על השולחן. חסר הג׳ובס שיראה את התמונה.
כי זאת היתה הגאונות האמיתית שלו. ג׳ובס לא המציא את הטלפון הסלולרי, האינטרנט, מסך המגע, המצלמה הדיגיטלית או נגן המוזיקה. כמעט הכול כבר היה קיים. הוא שאל שאלה אחרת: לא מה הטכנולוגיה מסוגלת לעשות — אלא איך האדם ירצה לחיות איתה. העולם ביקש טלפון טוב יותר. ג׳ובס נתן לו צורת חיים חדשה.
וזה בדיוק מה שחסר עכשיו. אולי המחשב הבא יהיה במשקפיים, באוזן או בבגד. אולי הבינה המלאכותית תהיה פשוט סביבנו, תראה, תשמע, תזכור ותפעל בלי שנשלוף דבר. ואולי הדבר הבא יהיה שונה כל כך שאיננו מסוגלים אפילו לדמיין אותו. כך נראות מהפכות אמיתיות רגע לפני שהן מתרחשות: בדיעבד הכול נראה מובן מאליו; רגע קודם איש לא ידע שחסר לו הדבר שישנה את חייו.
ונדע שהיורש של ג׳ובס הגיע בלי הודעה לעיתונות ובלי שמישהו יצטרך להסביר לנו. נראה זאת ברחוב. נוציא את הטלפון פחות, אחר כך נשאיר אותו בתיק, ובוקר אחד נצא מהבית, נגלה ששכחנו אותו — ולא נחזור בריצה לקחת אותו.
זה יהיה הרגע.
עד אז אפשר לקפל את האייפון, להבריק אותו ולהכניס לתוכו עוד ועוד בינה. הוא עדיין יישאר ביד. והאנושות תמשיך לחפש את יורשו האמיתי של סטיב ג׳ובס — הגאון שישחרר את היד האוחזת בסמארטפון ויחזיר אותה לכל אחד מאיתנו.
״עניין מרכזי״ חדשות וסקופים מאז 1999.
