נשיא סין שי ג׳ינפינג מגיע לוושינגטון לפגישה עם דונלד טראמפ בבית הלבן כשעל השולחן הרבה יותר מיחסי שתי המעצמות. איראן והמלחמה במזרח התיכון, מחירי הנפט, מלחמת הסחר, טאיוואן, שבבים, מינרלים אסטרטגיים והמרוץ לבינה המלאכותית — כמעט כל מוקדי החיכוך שמערערים כיום את היציבות העולמית מתנקזים למפגש אחד בין שני האנשים שמחזיקים בידיהם יותר מנופי השפעה מכל מנהיג אחר.
במובן הזה, הפסגה אינה עוד פגישה דיפלומטית. טראמפ ושי מגיעים אליה כששניהם מבינים שהעימות המתמשך בין ארצות הברית לסין כבר אינו מתקיים בחלל נפרד. הוא מתחבר למלחמות, לאנרגיה, למסחר העולמי, לשרשראות האספקה ולמרוץ הטכנולוגי. ניסיון לייצב את היחסים ביניהם הוא למעשה ניסיון להחזיר מידה מסוימת של סדר למערכת בינלאומית שהפכה מסוכנת ובלתי צפויה.
איראן צפויה להיות אחד הנושאים הדחופים ביותר. וושינגטון מנהלת מגעים עקיפים עם טהרן בניסיון להגיע להסדר שיסיים את המלחמה, ולסין יש מנוף שאין כמעט לאף מדינה אחרת. היא מקיימת קשרים עמוקים עם איראן, היתה במשך שנים הלקוחה החשובה ביותר של הנפט האיראני, ויש לה אינטרס ברור בחידוש השיט הסדיר במצר הורמוז ובהורדת מחירי האנרגיה.
טראמפ זקוק לסיוע הסיני כדי להגביר את הלחץ על טהרן. שי זקוק להפסקת המלחמה כדי להבטיח לסין אנרגיה, סחר ויציבות. מכאן עשוי להיווצר אינטרס משותף נדיר דווקא בין שתי היריבות הגדולות.
אבל המחיר הסיני לא יהיה סמלי.
שי מגיע לוושינגטון כשבידיו כמה קלפים חזקים. סין שולטת בחלקים קריטיים משרשרת האספקה והעיבוד של מתכות ומינרלים נדירים הדרושים למכוניות חשמליות, למטוסים, לטילים, לרובוטים ולמערכות אלקטרוניות מתקדמות. ארצות הברית מנסה כבר שנים לצמצם את התלות הזאת, אך היא עדיין רחוקה מעצמאות מלאה.
טראמפ, מנגד, מחזיק במכסים, בהגבלות על טכנולוגיות מתקדמות וביכולת להקשות על הגישה הסינית לשבבים ולציוד החיוני לפיתוח הדור הבא של הבינה המלאכותית. לכן מאחורי החיוכים בבית הלבן יתנהל מיקוח עצום: מסחר תמורת טכנולוגיה, חומרי גלם תמורת גישה לשווקים, והפחתת מתחים תמורת ויתורים הדדיים.
ומתחת לכל אלה נמצא המוקש המסוכן מכולם — טאיוואן.
בייג׳ינג רואה באי חלק מסין ואינה מוותרת על האפשרות להשתמש בכוח כדי להשיג איחוד. וושינגטון ממשיכה לסייע לטאיוואן לשמור על יכולת הגנה עצמית. שי מעוניין לצמצם את התמיכה הצבאית האמריקנית בטאיפיי; טראמפ אינו יכול לעשות זאת בקלות מבלי לעורר סערה פוליטית וביטחונית באסיה ובארצות הברית.
גם הבינה המלאכותית כבר נמצאת בלב מאבק המעצמות. מי שישלוט בשבבים, במרכזי הנתונים, במודלים המתקדמים ובשרשרת האספקה הטכנולוגית עשוי להחזיק ביתרון כלכלי וצבאי עצום בעשורים הבאים. מבחינת וושינגטון ובייג׳ינג זהו כבר אינו עוד ענף עסקי אלא נכס אסטרטגי.
ולכן כדאי להסתכל על הפגישה בבית הלבן בפרספקטיבה רחבה יותר.
מאז תום המלחמה הקרה העולם התרגל למערכת שבה ארצות הברית היתה הכוח הדומיננטי היחיד. העידן הזה הולך ונעלם. סין הפכה למעצמה כלכלית, טכנולוגית וצבאית שמסוגלת להציב לוושינגטון גבולות, ורוסיה, איראן ומעצמות אזוריות נוספות מנסות לנצל את המעבר לעולם רב־מוקדי.
התוצאה היא בדיוק מה שאנחנו רואים עכשיו: מלחמות, חסימות נתיבי סחר, מאבקי מכסים, סנקציות, מרוץ חימוש ומאבק על משאבים וטכנולוגיה.
טראמפ ושי אינם יכולים לפתור בפגישה אחת את כל אלה. גם אין ביניהם אמון עמוק, והאינטרסים של שתי המעצמות מתנגשים כמעט בכל זירה חשובה.
אבל לשניהם יש סיבה טובה למנוע מהיריבות להפוך לכאוס בלתי נשלט.
טראמפ רוצה לעצור מלחמות, להוריד את מחיר האנרגיה, להחזיר יתרון לתעשייה האמריקנית ולהציג הישגים כלכליים בבית. שי רוצה יציבות שתאפשר לכלכלה הסינית להמשיך לצמוח, אספקת אנרגיה בטוחה, גישה לשווקים וטכנולוגיה ומניעת הידרדרות לעימות ישיר עם ארצות הברית.
לשניהם יש מה שהשני צריך — ולשניהם יש גם יכולת לגרום לשני נזק עצום.
לכן מאחורי הטקסים, הדגלים ולחיצות הידיים מסתתרת השאלה האמיתית של הפסגה:
האם שתי המעצמות הגדולות מסוגלות לקבוע מחדש כללי משחק שיאפשרו להן להתחרות בלי להצית את העולם.
אם טראמפ ושי יצליחו להגיע להבנות באיראן, בסחר ובמנגנונים למניעת הידרדרות צבאית, זו לא תהיה חזרה לסדר העולמי הישן. הסדר ההוא כבר איננו.
אבל זו עשויה להיות תחילתו של סדר חדש.
וזה בדיוק מה שעומד על הפרק בבית הלבן.
״עניין מרכזי״ חדשות וסקופים מאז 1999.
