המגמה ברורה וחד משמעית: נתניהו מפורר את הליכוד – המעריצים מתפכחים ומתפקחים ויותר מתמיד ברור שלעם נמאס מהשלטון הנוכחי. בסקרים איזנקוט עובר את נתניהו והליכוד מצטמק משבוע לשבוע. התוצאה – מהומה פוליטית שרק תתעצם אלא אם המזימה למנוע בחירות תתגשם ( בסיוע אקטיבי של משמרות המהפכה).
זה כבר אינו עוד סקר בודד שאפשר לייחס לאירוע חדשותי חולף או לתנודה רגעית במצב הרוח הציבורי. בשבועות האחרונים הולכת ומתחזקת מגמה ברורה: הליכוד מאבד בהתמדה מכוחו, בעוד גדי איזנקוט מתבסס בהדרגה כמועמד המוביל לאתגר את בנימין נתניהו על הנהגת המדינה.
במשך שנים הורגל הציבור הישראלי לראות את הליכוד כמפלגה הדומיננטית בפוליטיקה הישראלית. גם כאשר איבדה מנדטים, היא נותרה בדרך כלל הגדולה ביותר. כעת, לפחות על פי הסקרים האחרונים, מתרחש שינוי שאי אפשר עוד להתעלם ממנו. לא מדובר בקריסה דרמטית אלא בשחיקה איטית, עקבית ומתמשכת – ולעיתים דווקא תהליכים כאלה הם המסוכנים ביותר מבחינה פוליטית.
רק לאחר שמביטים על המגמה כולה מגיע הנתון שממחיש אותה במספרים.
לפי סקר “מעריב”, מפלגתו של גדי איזנקוט הופכת למפלגה הגדולה בישראל עם 22 מנדטים, בעוד הליכוד יורד ל־21 מנדטים בלבד. מעבר למספר עצמו, יש כאן נקודת מפנה תודעתית. לראשונה זה זמן רב, נתניהו אינו עומד בראש המפלגה הגדולה במדינה, והמשמעות הפסיכולוגית של הנתון אינה פחות חשובה מהמשמעות הפוליטית שלו.
גם יתר מפת המנדטים משקפת מערכת פוליטית מפוצלת במיוחד. ישראל ביתנו והדמוקרטים זוכות כל אחת לעשרה מנדטים, ש”ס, יהדות התורה ועוצמה יהודית מקבלות שמונה מנדטים כל אחת, חד”ש־תע”ל שישה, רע”ם חמישה והציונות הדתית ניצבת על ארבעה מנדטים בלבד. התמונה הכוללת מצביעה על כך שגם כיום איש מהמחנות אינו נהנה מרוב ברור שיאפשר לו להקים ממשלה ללא שותפים מורכבים.
אלא שהמספרים לבדם אינם מספרים את הסיפור כולו.
המומנטום הוא המרכיב החשוב ביותר בפוליטיקה. כאשר מפלגה נתפסת כמי שנמצאת בעלייה, היא מושכת אליה מתלבטים, פעילים, מועמדים ותורמים. כאשר מפלגת שלטון נתפסת כמי שנמצאת בירידה, נוצרת לעיתים דינמיקה הפוכה, שמאיצה את השחיקה גם אם לא חל שינוי דרמטי במציאות עצמה.
גדי איזנקוט נהנה כיום משילוב נדיר של ניסיון ביטחוני, תדמית ממלכתית וריחוק יחסי מהשיח הפוליטי המתלהם שאפיין את ישראל בשנים האחרונות. בעיני חלק מהציבור הוא מייצג יציבות, אחריות ושיקול דעת, ומצליח למשוך תמיכה גם ממצביעים שאינם משתייכים באופן טבעי למחנה המרכז־שמאל.
מנגד, הליכוד מתקשה בשלב זה לשנות את כיוון הרוח. גם אם נתניהו מוסיף להיות הפוליטיקאי המנוסה והמשפיע ביותר בישראל, הסקרים מצביעים על כך שחלק מהציבור מבקש לבחון חלופות שלא היו קיימות עד לאחרונה.
עם זאת, כל מי שממהר להסיק מסקנות צריך לזכור שהפוליטיקה הישראלית כבר הוכיחה פעמים רבות כי סקרים אינם בחירות, וכי קמפיינים מצליחים מסוגלים לשנות תמונת מצב בתוך שבועות ספורים.
פרשנות ״עניין מרכזי״
הדעיכה המתמשכת של הליכוד בסקרים אינה מתרחשת בחלל ריק. היא משתלבת במאבקי הכוח הפנימיים במפלגה, במחלוקות סביב מועד הפריימריז, בניסיונותיו של בנימין נתניהו להשפיע באופן מכריע על הרכב הרשימה לכנסת, ובמתיחות ההולכת וגוברת מול בכירים לשעבר בליכוד, שחלקם אינם מסתירים עוד את התנגדותם החריפה להמשך שלטונו ומסרבים לשוב ולהתייצב מאחוריו.
כל אלה יוצרים מערכת פוליטית סוערת ומרתקת שקשה מאוד לחזות את כיוונה.
אלא שגם מי שממהר להספיד את נתניהו חייב לזכור עובדה אחת: מדובר באחד הפוליטיקאים המוכשרים, המתוחכמים והמניפולטיביים ביותר בתולדות המדינה. פעם אחר פעם הוא הוכיח שכאשר הוא מחליט להפוך את המציאות הפוליטית לטובתו האישית, כמעט אי אפשר להמר נגדו. יריביו כבר חגגו את סופו הפוליטי יותר מפעם אחת – ובכל פעם הוא הצליח לחזור ולהפתיע.
זו בדיוק הסיבה שמוקדם מאוד להכתיר מנצחים על סמך סקרים.
עם זאת, נדמה כי יעדו המרכזי של נתניהו בתקופה הקרובה יהיה למנוע ככל האפשר הקדמת בחירות. כל עוד הכנסת ממשיכה לכהן, הוא נשאר בלשכת ראש הממשלה, מחזיק במוקדי הכוח, נהנה מיתרון המשרה ומרוויח זמן יקר בניסיון להפוך פעם נוספת את המגמה.
וזו אולי הנקודה המדאיגה ביותר מבחינת האינטרס הלאומי. כאשר שאלת ההישרדות הפוליטית של ראש הממשלה הופכת לשיקול מרכזי בניהול המדינה, קיים חשש אמיתי שהמערכת הלאומית כולה תותאם יותר ויותר לצרכים פוליטיים ופחות לצרכיה האמיתיים של מדינת ישראל.
לכן, גם אם הבחירות עדיין אינן נראות באופק המיידי, המערכה כבר בעיצומה. היא צפויה להיות אחת המרתקות, היצריות והגורליות ביותר בתולדות המדינה, והשפעתה לא תיעצר בגבולות ישראל אלא תורגש גם בקרב מיליוני יהודים בתפוצות, העוקבים בדריכות אחר המתרחש בירושלים.
״עניין מרכזי״ – חדשות וסקופים מאז 1999.
