בית המשפט העליון פסל פה אחד את החלטת הממשלה לסגור את גלי צה״ל וקבע כי ההחלטה התקבלה על יסוד שיקול זר ופסול: חוסר שביעות רצון מתכני השידור ומעמדות ששודרו בתחנה. עם זאת, השופטים הדגישו כי אין מניעה עקרונית לסגור בעתיד את גל״צ — אם הדבר ייעשה כדין, בהליך תקין ומשיקולים ענייניים. המשמעות חדה: בג״ץ לא הציל היום את התחנה מפני עצם רעיון הסגירה; הוא בלם שימוש בכוח שלטוני כדי לסגור מיקרופון בגלל מה שנאמר בו.
מאת רמי יצהר Rami Yitzhar
בית המשפט העליון, בשבתו כבג״ץ, קבע פה אחד כי החלטת הממשלה לסגור את תחנת הרדיו גלי צה״ל אינה יכולה לעמוד. השופט יחיאל כשר כתב את פסק הדין המרכזי, והשופטים דפנה ברק־ארז ואלכס שטיין הצטרפו לתוצאה, כל אחד מנימוקיו. לפי פסק הדין, הבעיה המכרעת לא היתה עצם סמכותה של הממשלה לעסוק בעתיד התחנה, אלא הסיבה שבגללה הפעילה את סמכותה: בית המשפט השתכנע כי מאחורי המהלך עמדה, בפועל, אי־נחת של מקבלי ההחלטות מתכנים ומעמדות ששודרו בגל״צ.
בכך הכריע בג״ץ את אחת המחלוקות הציבוריות והמשפטיות החריפות שהתנהלו סביב התחנה בחודשים האחרונים. הממשלה החליטה בדצמבר 2025 לסגור את גל״צ, במהלך שהוביל שר הביטחון ישראל כ״ץ ושאמור היה להביא להפסקת שידוריה. נגד ההחלטה הוגשו כמה עתירות, ובהן עתירות של עובדי התחנה, ארגון העיתונאים, מועצת העיתונות וגופים ציבוריים נוספים. בהמשך הוציא בג״ץ צו על תנאי שחייב את הממשלה להסביר מדוע לא תבוטל ההחלטה, ומיקד את הדיון בתקינות הליך קבלת ההחלטה ובאופן שבו הופעל שיקול הדעת השלטוני.
ההכרעה הסופית איננה אומרת שגלי צה״ל זכתה לחסינות מפני סגירה. להפך. אחת הנקודות החשובות ביותר בפסק הדין היא שבית המשפט דחה את הטענה שלפיה עצם סגירת התחנה מחייבת בהכרח חקיקה ראשית בכנסת. בכך קבע למעשה כי הממשלה יכולה, עקרונית, להחליט גם בעתיד על סגירת התחנה במסגרת סמכויותיה — ובלבד שהמהלך יתבסס על שיקולים ענייניים, תשתית ראויה והליך תקין.
המשמעות היא שבית המשפט לא אמר לממשלה: אסור לכם לסגור את גל״צ.
הוא אמר לה משהו הרבה יותר מהותי: אסור לכם לסגור אותה משום שאינכם אוהבים את מה שמשודר בה.
וזו הבחנה שמרחיבה את משמעות פסק הדין הרבה מעבר לשאלה אם תחנת רדיו צבאית ותיקה תמשיך לשדר.
לפי פסק הדין, השופטים השתכנעו עובדתית שהחלטת הממשלה נשענה על חוסר שביעות רצון של מקבלי ההחלטות מכך ששידורי התחנה, לתחושתם, אינם משקפים את עמדותיהם. עוד הודגש כי לאחר שבג״ץ כבר הוציא צו על תנאי והעמיד את הממשלה בפני הצורך להצדיק את החלטתה, הממשלה לא סיפקה תשתית ששכנעה את בית המשפט כי מניע אחר, ענייני ונקי, הוא שהוביל לסגירה.
זהו לב פסק הדין.
שיקול זר במשפט המינהלי איננו טעות טכנית. הוא נוגע לשאלה מדוע הופעל הכוח השלטוני. לשר ולממשלה עשויה להיות סמכות משפטית רחבה, אך היא אינה מעניקה להם היתר להשתמש בסמכות הזאת לכל מטרה שיחפצו בה. גם החלטה שנמצאת לכאורה בתוך גבולות הסמכות יכולה להיפסל אם הכוח הופעל כדי להשיג מטרה שאינה לגיטימית.
במקרה הזה קבע בית המשפט כי המטרה הפסולה היתה השתקת ביטוי שאינו לרוח השלטון.
השופט כשר ניסח את העיקרון באופן חריף במיוחד. בפסק דינו הבהיר כי לא ניתן להשלים עם מצב שבו בעל סמכות שלטונית מחליט לסגור מיקרופון מפני שדבריו של שדרן אינם מוצאים חן בעיניו. הוא הדגיש כי שימוש כזה בכוח הוא בלתי דמוקרטי מעיקרו, משום שאחד מעקרונות היסוד של דמוקרטיה הוא שהשלטון אינו רשאי להשתמש בכוחו כדי להשתיק דעות שאינן נוחות לו.
הדברים מקבלים משקל מיוחד דווקא משום שבית המשפט נמנע מלהיכנס לוויכוח התוכני עצמו. השופטים לא קבעו אם גל״צ מוטה ימינה או שמאלה, אם שדרן מסוים ראוי או פסול, אם התחנה מקצועית או בעייתית, ואף לא אם ראוי בכלל שצה״ל יפעיל תחנת חדשות ואקטואליה. כל השופטים הדגישו כי אינם מביעים עמדה בנוגע לתוכני השידורים.
כלומר, בג״ץ לא קבע שגל״צ טובה.
הוא קבע שממשלה אינה רשאית לסגור אותה משום שלדעתה היא רעה מבחינה פוליטית.
וזו בדיוק הסיבה שפסק הדין עשוי לקבל משמעות חוקתית וציבורית רחבה הרבה מעבר לעתידה של התחנה. אם הממשלה היתה רשאית לסגור כלי תקשורת ציבורי משום שהשידורים שלו מרגיזים אותה, היה נוצר תקדים מסוכן לכל גוף תקשורת התלוי בצורה כלשהי בשלטון. השאלה כבר לא היתה רק מה יקרה לגל״צ אלא מה ילמדו עורכים, מנהלים ושדרנים בכל מקום אחר: עד כמה כדאי להם להרגיז את מי שמחזיק בתקציב, ברישיון, במינוי או בסמכות המינהלית.
מן הצד השני, הממשלה ותומכי הסגירה הציגו לאורך הדרך טיעונים אחרים. הם טענו כי אין הצדקה לכך שצבא במדינה דמוקרטית יפעיל כלי תקשורת העוסק בפוליטיקה ובאקטואליה, כי התחנה מערבת את צה״ל במחלוקות ציבוריות וכי עצם קיומה הוא אנומליה שראוי לסיים.
ופסק הדין אינו מוחק את הטיעונים האלה.
להפך, הוא משאיר אותם פתוחים לגמרי.
אם ממשלה תרצה לסגור את גל״צ משום שתגיע, לאחר עבודת מטה מקצועית ורצינית, למסקנה שאין מקום לתחנת חדשות צבאית במדינה דמוקרטית, שפגיעתה בממלכתיות עולה על תרומתה, שהמבנה הארגוני שלה אינו מוצדק או שיש חלופה ראויה יותר — פסק הדין הנוכחי אינו חוסם אותה.
זו נקודה קריטית משום שהיא מפרקת את הטענה האפשרית שבג״ץ החליט להשאיר את גל״צ בכל מחיר.
הוא לא החליט דבר כזה.
השופטים אמרו למעשה לממשלה: יש לכם סמכות. יש לכם זכות לקבוע מדיניות. אתם אפילו יכולים להגיע בסופו של הליך לאותה תוצאה בדיוק. אבל אתם צריכים להגיע אליה בגלל סיבות שממשלה בדמוקרטיה רשאית להשתמש בהן — לא בגלל כעס על שדרן, ריאיון או עמדה פוליטית.
בכך פסק הדין גם מחזיר למרכז הבמה את ההבדל בין שלטון נבחר לשלטון בלתי מוגבל. ממשלה נבחרת מקבלת סמכויות רחבות כדי למשול, אבל הבחירות אינן מעניקות לה בעלות על השיח הציבורי. רוב בכנסת אינו מקנה לממשלה זכות לקבוע אילו דעות רשאיות להישמע ברדיו ואילו צריכות להיעלם מן האוויר.
וזה, למעשה, לב המבחן הדמוקרטי.
חופש הביטוי אינו נמדד כאשר כולם מסכימים עם השלטון. הוא נמדד כאשר השלטון מתרגז.
מבחינת גלי צה״ל מדובר בניצחון מלא במערכה הנוכחית, אך לא בהכרח בסוף המלחמה על עצם קיומה. התחנה יכולה להמשיך לשדר, אולם הוויכוח העקרוני על השאלה אם צבא צריך להפעיל תחנת חדשות במדינה דמוקרטית לא נעלם. למעשה, בג״ץ אולי אף חידד אותו: עכשיו מי שרוצה לסגור את התחנה יצטרך לבנות תיק מקצועי אמיתי, להציג תשתית עניינית ולשכנע שהמניע אינו הרצון להיפטר ממיקרופון ביקורתי.
וזה כבר משחק אחר לגמרי.
פסק הדין חשוב במיוחד לעיתונות הישראלית משום שהוא מסמן קו אדום ברור בתקופה שבה היחסים בין הממשלה לתקשורת מתוחים ממילא. מותר לנבחר ציבור לתקוף עיתונאי. מותר לו לכנות שידור מוטה. מותר לו לסרב להתראיין, לטעון שהתקשורת רודפת אותו ואף לקדם שינויים מבניים עמוקים בשידור הציבורי. אבל ברגע שהוא משתמש בכוחו השלטוני כדי להעלים את המיקרופון שמרגיז אותו, הוא חוצה קו אחר לגמרי.
זה בדיוק הקו שבג״ץ סימן היום.
לא אהבת גל״צ עמדה כאן למבחן.
לא נוסטלגיה לתחנה.
לא פוליטיקה של שמאל וימין.
עמדה למבחן שאלה פשוטה הרבה יותר: האם במדינה דמוקרטית מי שמחזיק בשלטון יכול להשתמש בכוחו כדי להחליט מי ימשיך לדבר.
שלושת שופטי בית המשפט העליון ענו עליה היום פה אחד.
לא.
והמילה הזאת חשובה הרבה מעבר לתדר שעליו משדרת גלי צה״ל.
עניין מרכזי — חדשות וסקופים מאז 1999.
