בזמן שהציבור הישראלי ממשיך להתרגל למציאות של מלחמה אזורית מתמשכת, נשלחה בימים האחרונים אחת האזהרות החריפות ביותר שנשמעו אי פעם מתוך מערכת התעופה הישראלית עצמה. לא מדובר בפרשן אופוזיציוני, לא באיש עסקים אינטרסנטי ולא במומחה חיצוני — אלא במנהל רשות התעופה האזרחית, תא”ל (מיל’) שמואל זכאי, האיש שאחראי בפועל על בטיחות ויציבות התעופה האזרחית בישראל.
במכתב רשמי לשרת התחבורה מירי רגב ולמנכ”ל משרדה משה בן זקן, מזהיר זכאי כי נתב”ג חדל למעשה מלתפקד כנמל תעופה בינלאומי רגיל, והפך בפועל ל”שדה צבאי עם פעילות אזרחית מוגבלת”.
זו אינה רק אמירה סמנטית. מאחורי המשפט הזה מסתתרת דרמה אדירה — ביטחונית, כלכלית, אסטרטגית ותיירותית — שעלולה להשפיע על כל ישראלי שמתכנן לטוס בקיץ הקרוב, על כל משפחה שרוצה חופשה, על חברות התעופה המקומיות, ואפילו על מעמדה הבינלאומי של ישראל.
מה בעצם קרה לנתב”ג?
לפי המכתב והדיווחים שהתפרסמו, מאז החרפת העימות מול איראן והמבצע האזורי המכונה “שאגת הארי”, החלה ארצות הברית להזרים לישראל כמויות גדולות של מטוסים צבאיים, בעיקר מטוסי תדלוק, תובלה ומערכות סיוע אווירי. חלק גדול מהמטוסים הללו חונה בנתב”ג עצמו.
התוצאה: שטחי חניה אזרחיים נתפסו, סלוטים מבצעיים הצטמצמו, וחברות התעופה הישראליות נאלצות להפעיל את צי המטוסים שלהן בתנאים כמעט בלתי אפשריים.
מנכ”ל ישראייר אורי סירקיס חשף בדיון בכנסת כי החברה, שבשגרה מחזיקה 17 מטוסים בנתב”ג, קיבלה אישור להלין רק ארבעה מטוסים בשדה.
המשמעות היא לא רק פחות טיסות — אלא עלויות מטורפות:
מטוסים צריכים ללון בחו”ל, צוותים מועברים ממדינה למדינה, דלק נשרף ללא צורך, זמינות הטיסות יורדת, וכל זה מגולגל בסוף אל הנוסע הישראלי.
“אין לישראל נמל תעופה בינלאומי מתפקד”
זה אולי המשפט הדרמטי ביותר במסמך של זכאי.
לדבריו, במצב הנוכחי “אין למדינת ישראל נמל תעופה בינלאומי שיכול לפעול ביעילות”.
זו אמירה כמעט בלתי נתפסת במדינה מודרנית.
נתב”ג איננו עוד שדה תעופה.
הוא שער הכניסה הראשי לישראל.
הוא עורק החיים של המשק.
הוא מרכז התיירות.
הוא נתיב האספקה העסקי.
הוא מנגנון חירום אסטרטגי.
והוא גם סמל ריבונות.
כאשר ראש רשות התעופה האזרחית אומר למעשה שהשער הזה אינו מתפקד כראוי — מדובר באירוע לאומי מהמעלה הראשונה.
החשש הגדול: קריסת חברות התעופה הישראליות הקטנות
באזהרתו מתייחס זכאי במיוחד לחברות ישראייר, ארקיע ואייר חיפה, שלדבריו ניצבות בפני “סכנה ממשית ליכולת ההישרדות”.
אל על אמנם נהנית עדיין ממעמד חזק יותר, בין היתר בשל צי רחב, קשרים ביטחוניים ומעמד כמעט לאומי, אבל החברות הקטנות הרבה יותר פגיעות.
והבעיה עמוקה:
חברות זרות רבות עדיין חוששות לחזור לישראל באופן מלא.
הביטוחים יקרים.
הסיכונים המבצעיים עצומים.
והשוק הישראלי נשען יותר ויותר על מעט מאוד מפעילים.
ככל שהתחרות קטנה — המחירים מזנקים.
זכאי למעשה מאותת לממשלה:
אם לא תשנו את המצב — הציבור הישראלי ישלם ביוקר, והענף כולו עלול להיכנס לסחרור.
האמריקנים, האיראנים והמלחמה שהגיעה למסלולי ההמראה
מאחורי המשבר מסתתרת כמובן הסיבה האמיתית:
המלחמה האזורית.
הנוכחות האמריקנית בנתב”ג איננה מקרית.
וושינגטון משתמשת בישראל כבסיס לוגיסטי קדמי במאבק מול איראן, החות’ים והציר האזורי כולו.
מטוסי תדלוק אמריקניים, מטוסי תובלה וציוד צבאי זורמים לאזור בכמויות חסרות תקדים.
ישראל זקוקה להם.
ארה”ב זקוקה לישראל.
אבל התוצאה היא שחלק ממערכות התעופה האזרחית נדחקו הצידה.
ופה מתחיל הוויכוח הפנימי החריף:
מערכת הביטחון רואה בראש ובראשונה צורך מבצעי.
רשות התעופה האזרחית רואה התמוטטות אזרחית־כלכלית.
וזכאי כותב זאת כמעט במפורש כשהוא טוען כי מערכת הביטחון אינה מבינה את עוצמת הפגיעה בתעופה האזרחית ובהשפעתה על כלל אזרחי המדינה.
הדרישה: להעביר את המטוסים האמריקניים לבסיסי חיל האוויר
זכאי לא הסתפק באזהרה — אלא גם הציע פתרון.
במכתבו הוא קורא להעביר את המטוסים האמריקניים לבסיסי חיל האוויר, ואף מציין עדיפות לשדה רמון בדרום.
לפי משרד התחבורה, מירי רגב כבר דרשה מהרמטכ”ל לפנות את המטוסים האמריקניים בתוך שבועיים.
אבל כאן מתחילה שאלת מיליון הדולר:
האם צה”ל וארה”ב בכלל מסוגלים או רוצים לעשות זאת?
כי מאחורי הקלעים, לנתב”ג יש יתרונות שאין לבסיסים אחרים:
תשתיות ענק.
תחזוקה.
לוגיסטיקה.
קרבה למרכז.
יכולת קליטה מהירה.
ומערך אבטחה מתקדם.
כלומר — המאבק הזה רק בתחילתו.
חברות התעופה הזרות עדיין מפחדות
אחת הנקודות הקריטיות ביותר היא הפגיעה בחזרת החברות הזרות.
גם לפני המכתב הזה, ישראל התקשתה לשכנע חברות בינלאומיות לחזור לפעילות מלאה אחרי פגיעות טילים באזור נתב”ג והאיומים האזוריים המתמשכים.
כאשר ראש רשות התעופה עצמו אומר שנתב”ג מתפקד כמו בסיס צבאי — המסר בעולם בעייתי מאוד.
חברות תעופה חושבות בראש ובראשונה על:
ביטוח.
סיכון.
אמון ציבורי.
רווחיות.
ויחסי ציבור.
והתוצאה עלולה להיות:
פחות יעדים.
פחות טיסות.
מחירים גבוהים.
ובידוד תעופתי חלקי של ישראל.
ומה זה אומר לישראלים?
המשמעות הישירה לציבור ברורה:
הקיץ הקרוב עלול להיות היקר והבעייתי ביותר בתולדות התעופה הישראלית.
פחות מושבים.
פחות תחרות.
עיכובים.
כאוס תפעולי.
מחירי טיסות קיצוניים.
והמשך אי ודאות ביטחונית.
ויש גם ממד פסיכולוגי:
כשנמל התעופה המרכזי של המדינה מתפקד באווירת חירום צבאית — העולם כולו מבין שהמלחמה מול איראן איננה “עוד מבצע”.
היא משנה בפועל את החיים האזרחיים בישראל.
היא כבר לא רק בעזה, בלבנון או בים האדום.
היא נמצאת במסלולי ההמראה של נתב”ג.
״עניין מרכזי״
חדשות וסקופים מאז 1999.
לחיצה על לייק תביא אותך לידיעה הבאה, שכנראה לא תמצא במקום אחר. מומלץ!
