מי שסבור שמחדלי טראמפ “רק” טלטלו את הכלכלה האמריקנית, שמדיניות המכסים ההפכפכה שלו פגעה באמון העולמי בארצות הברית, שההסתבכות מול איראן בעקבות ההרפתקה שאליה נדחף בעידוד נתניהו הפכה לכאב ראש בינלאומי, ושגם הבטחתו לסיים את מלחמת אוקראינה “בתוך יממה” התרסקה אל קרקע המציאות — לא ישמח לגלות שמסתמן כעת מחדל נוסף, מביך במיוחד:
מחדל ארגון המונדיאל.
כן, דווקא האירוע שאמור היה להפוך למופע הכוח הרך הגדול ביותר של אמריקה, חגיגת הספורט האולטימטיבית והזדמנות להציג לעולם אמריקה פתוחה, עשירה, חזקה ומזמינה — מתחיל להיראות כמו עוד כאוס טראמפיסטי אופייני:
בלגן, מחירים מופרעים, בעיות ויזה, פחדים, זעם אוהדים ובתי מלון שנשארים ריקים הרבה יותר מהתחזיות.
והדבר המדהים באמת הוא שהכול קורה ימים לפני שריקת הפתיחה.
בענף המלונאות האמריקני כבר כמעט לא מסתירים את הלחץ.
לפי נתונים שצוטטו בעיתונות הכלכלית והספורטיבית בארצות הברית, קרוב ל־80% מהמלונות בערים המארחות מדווחים שההזמנות נמוכות בהרבה מהתחזיות שנבנו במשך שנים.
מדובר במספרים שמטלטלים את הענף.
ערים כמו דאלאס, לוס אנג׳לס, פילדלפיה, בוסטון, אטלנטה ומיאמי בנו על הסתערות של מיליוני אוהדים זרים — אך בפועל קצב ההזמנות רחוק מאוד מהציפיות.
באיגוד המלונאות האמריקני כבר מדברים בגלוי על “אכזבה חריגה” ועל “ביקושים שלא מתקרבים לתחזיות המקוריות”.
ב־Al Jazeera פורסם כי בתי מלון רבים בארצות הברית מדווחים על “תמונה קודרת” ערב פתיחת הטורניר, וכי שילוב של מחירי ענק, קשיי כניסה ומתיחות פוליטית גורם לאוהדים רבים פשוט להישאר בבית.
גם בפיפ״א הבינו שמשהו רע קורה.
לפי דיווח ב־The Sun הבריטי, הארגון שחרר בחזרה לשוק חלק עצום מהחדרים ששוריינו מראש עבור ספונסרים, משלחות ואוהדים.
בענף רואים בזה סימן מובהק לכך שהביקוש בפועל נמוך בהרבה מהציפיות.
אבל זה רק חלק מהסיפור.
הבעיה האמיתית מתחילה בכלל בגבולות ארצות הברית.
במדורי הספורט והתיירות באירופה, באמריקה הלטינית ובמזרח התיכון מופיעות שוב ושוב אותן מילים:
ויזות.
חקירות.
בדיקות.
פחד מהשפלות.
חשש מעיכובים.
מחירי טירוף.
ואמריקה שנראית פחות ופחות מזמינה.
משרד החוץ הבריטי פרסם אזהרות מיוחדות לאוהדי המונדיאל ובהן הבהרה שכרטיס למשחק אינו מבטיח כניסה לארצות הברית, ושגם בעלי כרטיסים רשמיים עלולים להיעצר לבדיקות ממושכות או להידחות בגבול.
ב״גרדיאן״ הבריטי צוטטו אוהדים שאמרו בגלוי כי “המונדיאל הזה מרגיש כמו כאב ראש אחד גדול”.
אוהדים אחרים כתבו בפורומים של כדורגל:
“מי בכלל רוצה לעבור את זה בשביל משחק?”
והם לא לבד.
בגרמניה, צרפת, הולנד וספרד החלו להופיע במדורי התיירות המלצות לאוהדים “לבדוק היטב את תנאי הכניסה לארצות הברית לפני רכישת כרטיסים”.
בעולם הערבי הטון חריף הרבה יותר.
ברשתות החברתיות במדינות המפרץ ובצפון אפריקה מופיעות קריאות ברורות להימנע מנסיעה לארצות הברית בגלל מדיניות טראמפ והחשש מיחס עוין בכניסה למדינה.
אפילו אוהדים איראנים ואפריקנים מדברים בגלוי על האפשרות שלא יקבלו ויזה כלל.
וכאן מתחיל האבסורד הגדול.
בזמן שהערים האמריקניות מתקשות למלא חדרים, דווקא קנדה ומקסיקו נהנות מהתעניינות גבוהה בהרבה.
סוכנויות נסיעות מדווחות שאוהדים רבים מתכננים לשהות בקנדה או במקסיקו ולנסות להגיע רק למשחקים עצמם — כדי לצמצם ככל האפשר את השהות בארצות הברית.
אחרים פשוט ויתרו.
האמריקנים קיוו למונדיאל שיראה לעולם עוצמה, שמחה וביטחון.
בפועל מתקבל רושם הפוך לגמרי:
אמריקה עצבנית.
חשדנית.
יקרה.
כאוטית.
ומפחידה הרבה יותר מכפי שהייתה בעבר.
גם המחירים הפכו לבדיחה עולמית.
ב״טיימס״ הבריטי דווח שכרטיסים לחלק מהמשחקים הגיעו למחירים “מנותקים לחלוטין מאוהד הכדורגל הרגיל”.
במשחקים מסוימים מחירי החבילות כבר חצו עשרות אלפי דולרים.
אוהדי כדורגל באנגליה כתבו:
“זה כבר לא מונדיאל. זה אירוע לעשירים בלבד.”
ואפילו בארצות הברית עצמה מתחילים למתוח ביקורת.
טים וואה, שחקן נבחרת ארצות הברית, תקף את מחירי הכרטיסים ואמר שהטורניר “מתרחק מהאוהדים האמיתיים”.
וזה אולי הסיפור הגדול באמת.
המונדיאל היה אמור להיות חגיגה עולמית.
במקום זאת, ימים לפני שריקת הפתיחה, הוא מתחיל להיראות כמו מחדל ארגוני, תיירותי ותודעתי עצום.
לא בגלל שאין כדורגל.
אלא בגלל שהעולם מתחיל לשאול אם בכלל שווה להגיע לאמריקה של טראמפ כדי לראות אותו.
״עניין מרכזי״ חדשות וסקופים מאז 1999. לחיצה על לייק תביא אותך לידיעה הבאה, שכנראה לא תמצא במקום אחר. מומלץ!
