לפעמים הידיעה האמיתית אינה מה קרה, אלא מדוע היה צריך להגיע בכלל למצב כזה.
החלטת הממשלה להגביל את מספר מטוסי התדלוק האמריקניים החונים בנתב”ג ל־20 בלבד ולהעביר את היתר לבסיסי חיל האוויר היא החלטה נכונה, מתבקשת ואפילו מובנת מאליה.
אבל דווקא משום כך מתבקשת שאלה אחת פשוטה:
למה לעזאזל זה לא נקבע מלכתחילה?
מטוסי התדלוק האמריקניים לא הופיעו לפתע בשמי ישראל. פריסתם תוכננה זמן רב מראש במסגרת ההיערכות האמריקנית לעימות המתרחב עם איראן. מדובר במבצע לוגיסטי עצום, שתואם בין וושינגטון לירושלים לפרטי פרטים. לכן קשה להבין כיצד איש לא שאל בשלב התכנון את השאלה הבסיסית ביותר: האם נתב”ג בכלל מסוגל להכיל עשרות מטוסי תדלוק ענקיים, מבלי לשבש את הפעילות האזרחית בעיצומה של עונת הקיץ.
רק לאחר שהתברר כי נוכחות המטוסים עלולה להביא לביטול עשרות אלפי כרטיסי טיסה, לעיכובים כבדים ולפגיעה במאות אלפי נוסעים, הוחלט לבצע את מה שהיה צריך להיות התוכנית המקורית: להשאיר מספר מוגבל של מטוסים בנתב”ג, ואת כל היתר להעביר לבסיסי חיל האוויר.
שרת התחבורה מירי רגב הודיעה כי הנחתה את רשות שדות התעופה שלא לאפשר נחיתה של מטוסי תדלוק מעבר למכסה שסוכמה – 20 מטוסים בלבד – וכי כל המטוסים הנוספים יחנו בבסיסי חיל האוויר. לדבריה, “אנחנו נמצאים בעיצומו של הקיץ. מאות אלפי כרטיסים נקנו על ידי אזרחי ישראל כדי לטוס וליהנות בחופשת הקיץ. הבטחנו שלא יבוטל אפילו כרטיס אחד בגלל מטוסי התדלוק האמריקניים”. עוד אמרה כי “נתב”ג הוא לא בסיס צבאי. אנחנו מחויבים קודם כול לאזרחי ישראל”.
הדברים הללו נשמעים הגיוניים לחלוטין.
אבל הם רק מעצימים את התמיהה.
אם נתב”ג אינו בסיס צבאי היום, הוא גם לא היה בסיס צבאי לפני שבוע. אם היה ברור שמאות אלפי ישראלים עומדים לטוס בחודשי יולי ואוגוסט, גם זה לא התגלה רק עכשיו. ואם בסיסי חיל האוויר מסוגלים לקלוט את המטוסים היום, הם היו מסוגלים לעשות זאת גם ביום הראשון.
כלומר, הפתרון לא הומצא בעקבות המשבר.
הפתרון היה קיים כל הזמן.
השאלה היא מדוע לא יושם מראש.
אפשר כמובן להעלות כמה הסברים. ייתכן שהאמריקנים ביקשו לרכז את המטוסים דווקא בנתב”ג מטעמי נוחות לוגיסטית, תחזוקה ואבטחה. ייתכן שבשלב הראשון סברו בישראל שהעומס יהיה נסבל. ייתכן גם שהתרחבות המערכה מול איראן חייבה הגדלה מהירה של מספר המטוסים מעבר לתכנון המקורי. אבל כל אלה אינם עונים על השאלה המרכזית: כיצד לא בוצעה מראש עבודת מטה שתבחן את ההשפעה על נמל התעופה האזרחי היחיד של ישראל.
הסיפור הזה מלמד שוב עד כמה חשוב לשלב בין צורכי הביטחון לבין צורכי המשק. אין מחלוקת על חשיבותם של מטוסי התדלוק האמריקניים. הם מהווים מרכיב קריטי ביכולת של חיל האוויר האמריקני להפעיל מטוסי קרב ומפציצים לטווחים ארוכים במסגרת העימות עם איראן. ישראל זקוקה לנוכחות האמריקנית הזו, והברית בין שתי המדינות היא נכס אסטרטגי מהמעלה הראשונה.
אבל גם לעורף יש צרכים.
נתב”ג אינו רק שדה תעופה. הוא עורק החיים של ישראל. דרכו יוצאים ונכנסים מדי יום אלפי נוסעים, אנשי עסקים, תיירים, מטענים וציוד חיוני. שיתוקו, אפילו חלקי, אינו רק אי־נוחות לנוסעים. הוא עלול להפוך לבעיה כלכלית ולאומית.
בסופו של דבר התקבלה ההחלטה הנכונה. עד 20 מטוסי תדלוק אמריקניים ימשיכו לחנות בנתב”ג, וכל היתר יופנו לבסיסי חיל האוויר, שם מקומם הטבעי מלכתחילה. בכך תישמר היכולת המבצעית של ארצות הברית, מבלי לפגוע באופן משמעותי בפעילות האזרחית.
אלא שהסאגה הזו מותירה אחריה סימן שאלה מטריד.
אם פתרון כה פשוט היה מונח על השולחן מהיום הראשון, מי בדיוק קיבל את ההחלטה שלא להשתמש בו?
זו השאלה שמגיעה לציבור תשובה עליה.
״עניין מרכזי״ – חדשות וסקופים מאז 1999.
