חשדנות יתר או חשיפה מטורפת?
האלבום החדש של הרולינג סטונס מושלם מדי מכדי להיות יצירה אנושית של שלושה גברים בשנות השמונים לחייהם שכבר עשרות שנים לא סיפקו לעולם יצירה מקורית כה מגוונת
מאת רמי יצהר
ימים יגידו אם החשד שלי מבוסס או שמדובר בחשדנות יתר. אינני מתיימר לחשוף מידע סודי, אלא לשתף בתחושת בטן שהולכת ומתחזקת ככל שאני חוזר ומאזין לאלבום החדש של הרולינג סטונס. דבר אחד למדתי במשך השנים: בעולם היצירה קשה מאוד לשמור סודות לאורך זמן. אם אכן התרחש כאן משהו יוצא דופן, בסופו של דבר הוא יתגלה. תמיד יש מי שמדבר, תמיד יש מסמך שמתגלה, ותמיד מגיע הרגע שבו ההיסטוריה נכתבת מחדש.
נתחיל דווקא במחמאה. אילו מישהו היה אומר לי לפני חודש שהרולינג סטונס עומדים להוציא בגילם אלבום כזה, הייתי מחייך בנימוס וממשיך הלאה. אבל Foreign Tongues כמעט אינו יורד מהאוזניות שלי מאז יצא לפני ימים אחדים. זו אינה רק יצירה מצוינת. זה אלבום שמצליח להפתיע אותי מחדש כמעט בכל האזנה. בכל פעם אני מגלה עוד פרט, עוד שכבה, עוד קריצה מוזיקלית. ודווקא משום כך התחיל לכרסם בי החשד שמשהו כאן אינו רגיל.
החשד שלי התחיל עוד לפני שהצליל הראשון בקע מהרמקולים.
בעטיפה.
בעיניי זו אחת העטיפות המכוערות ביותר שהרולינג סטונס הוציאו בכל הקריירה שלהם. אינני מתכוון רק לטעם אישי. היא נראית כאילו יצאה הישר מתוך מחולל תמונות: פנים מפורקות, חלקי גוף מודבקים, פרופורציות משונות ומרקם דיגיטלי כמעט לחלוטין. התחושה הראשונה שלי הייתה שאני מביט בעוד תוצר של אחת מתוכנות יצירת התמונות של הבינה המלאכותית.
רשמית, כמובן, זה אינו הסיפור. הקרדיט ניתן לאמן האמריקני נתניאל מרי קווין, שזו שפתו האמנותית המוכרת. היו גם מבקרים ששיבחו את הבחירה וטענו שמדובר ביצירה נועזת. אבל מי שקרא את התגובות ברשתות החברתיות ובפורומי המוזיקה לא יכול היה להתעלם מהעובדה שאנשים רבים שאלו בדיוק את אותה שאלה שעלתה גם בראשי: “רגע… זה לא AI?” לא מפני שהיה בידיהם מידע כלשהו, אלא מפני שכך היצירה נראית לעין של אדם החי בשנת 2026.
ואז הגיע האלבום.
וכאן, מבחינתי, מתחיל הסיפור האמיתי.
רק לפני כשנתיים קיבלנו אלבום שנשמע, לפחות בעיניי, כמו פרק הסיום של קריירה מפוארת. גם חברי הלהקה עצמם רמזו אז יותר מפעם אחת שזה עשוי להיות האלבום האחרון. בגילם זו הייתה הערכה הגיונית לחלוטין. לכן קשה לי להבין כיצד בתוך פרק זמן כה קצר נולדה לפתע אחת ההתפרצויות היצירתיות המרשימות ביותר של הלהקה זה עשרות שנים.
הבעיה איננה שהאלבום טוב מדי. היו לרולינג סטונס אלבומים גדולים ממנו.
הבעיה היא שהוא מגוון מדי.
יש בו בלוז מהסוג שהלהקה אהבה בראשית דרכה. יש בו רוק מחוספס של שנות השבעים. יש בו קאנטרי, גוספל, רוקנרול קלאסי, בלדות מלודיות, הפקה מודרנית, רעיונות שנשמעים עדכניים לחלוטין, ובו בזמן אינספור קריצות לעבר. כל שיר נשמע כאילו הגיע מתקופה אחרת בקריירה של הלהקה, אבל הכול מתחבר באופן מושלם.
מושלם מדי.
דווקא הגיוון הבלתי נתפס הזה הוא שמדליק אצלי נורה אדומה. בני אדם נוטים לחזור על עצמם. זה נכון כמעט לכל אמן, ובוודאי לאחר יותר משישה עשורים של יצירה. ככל שמתבגרים, מאגר ההפתעות בדרך כלל מצטמצם. יוצרים גדולים נשענים על הניסיון, לא מרחיבים את גבולותיו.
בינה מלאכותית פועלת בדיוק להפך.
היא אינה מתעייפת. היא אינה סובלת ממחסום כתיבה. היא אינה שבויה בהרגלים. היא מסוגלת ללמוד אלפי שעות של מוזיקה, לפרק את כל היצירה למרכיביה – ריפים, אקורדים, קווי שירה, מעברי תופים, סולואים, מבני שירים, הרמוניות וסגנונות – ולהציע אינספור שילובים חדשים שנשמעים כאילו תמיד היו חלק מהלהקה.
ופתאום הכול מתחיל להיראות אפשרי.
אני לא חושד שהרולינג סטונס לא כתבו את האלבום. אני גם לא חושד שמישהו לחץ על כפתור וקיבל אלבום מוכן.
החשד שלי מתוחכם יותר.
אני חושב שייתכן שאנחנו מאזינים לאלבום הראשון של להקת־על שנוצר בשותפות אמיתית בין בני אדם לבין בינה מלאכותית. לא במקום מיק ג’אגר, קית’ ריצ’רדס ורוני ווד – אלא לצדם.
דמיינו את התהליך. המחשב מציע מאתיים ריפים חדשים המבוססים על כל ריף שקית’ ריצ’רדס ניגן אי פעם. קית’ בוחר שלושה, משנה שניים ודוחה את השאר. המחשב מציע עשרות כיוונים מלודיים לפזמון. מיק ג’אגר לוקח אחד מהם, משנה את ההטעמה, כותב מילים חדשות והופך אותו לשלו. המחשב מציע חמישה עיבודים שונים, ורוני ווד מחליט איזה מהם באמת נשמע כמו הרולינג סטונס.
אם כך באמת נוצר האלבום הזה, האם הוא פחות שלהם?
ממש לא.
אבל הוא גם לא רק שלהם.
זו כבר אינה שאלה של מוזיקה בלבד. זו שאלה של אמון. האם בעידן הבינה המלאכותית מגיע לקהל לדעת כיצד באמת נולדה יצירה? בעיניי התשובה חיובית. לא כדי לפסול שימוש ב-AI, אלא כדי להבין עם מי באמת יש לנו עסק. כשם שעל אריזת מזון חייבים לפרט את מרכיביו, כך ייתכן שהגיע הזמן שגם תעשיית המוזיקה תאמץ עיקרון פשוט של גילוי נאות. לא כדי להרתיע, אלא כדי להיות הוגנת כלפי המאזינים.
יכול מאוד להיות שבעוד כמה שנים אקרא שוב את המאמר הזה ואחייך על החשדנות שלי.
אבל יכול גם להיות שדווקא אז יתברר ש-Foreign Tongues היה האלבום הראשון שבו הבינה המלאכותית לא החליפה את הרולינג סטונס – אלא הצטרפה אליהם כחבר הרביעי בלהקה.
ואם כך היה, לא תהיה זו שערורייה.
זו תהיה פשוט תחילתו של עידן חדש, שבו השאלה כבר לא תהיה מי שר את השיר.
אלא מי באמת יצר אותו.
רמי יצהר
Trainer NLP
״עניין מרכזי״ – חדשות, פרשנות וסקופים מאז 1999
