ברית צבאית חדשה משנה את המזרח התיכון: סעודיה, טורקיה ופקיסטן בדרך להסכם הגנה משותף – והעולם כולו יצטרך לחשב מסלול מחדש.
מאת רמי יצהר Rami Yitzhar
שלוש מהמעצמות החשובות בעולם המוסלמי חותמות ביום בג׳דה על הסכם הגנה משותף המשנה מהיסוד את מאזן הכוחות במזרח התיכון מהמפרץ הפרסי ועד תת־היבשת ההודית.
יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן, נשיא טורקיה רג׳פ טאיפ ארדואן וראש ממשלת פקיסטן שהבאז שריף אמורים למסד מסגרת ביטחונית משולשת לאחר חודשים של מגעים, על בסיס טיוטה שכבר הוכנה מוקדם יותר השנה.
זו אינה עוד עסקת נשק. היא מחברת שלושה נכסים שאין כיום לשום מסגרת ביטחונית עצמאית בעולם המוסלמי: הכסף והעוצמה האנרגטית הסעודית, הצבא הגדול ותעשיית הנשק המתפתחת של טורקיה, והכוח הגרעיני של פקיסטן.
ומעל הכול מרחפת השאלה שאיש עדיין אינו יכול להשיב עליה: האם נולד כאן גרעין של מעין “נאט״ו מוסלמי”, או שמדובר במסגרת גמישה הרבה יותר, שכל אחת משלוש המדינות מתכוונת להשתמש בה לצרכיה בלי להתחייב להילחם בכל מלחמה של שתי האחרות.
הכל התחיל מסעודיה ופקיסטן
המהלך אינו נולד היום. בספטמבר 2025 חתמו סעודיה ופקיסטן על “הסכם הגנה הדדי אסטרטגי”. הסעיף החשוב ביותר בו קובע שתוקפנות נגד אחת מהמדינות תיחשב לתוקפנות נגד שתיהן.
זו לשון המזכירה, לפחות עקרונית, את רעיון ההגנה הקולקטיבית של נאט״ו.
הברית לא נותרה רק על הנייר. באפריל השנה הגיע כוח צבאי פקיסטני לבסיס האוויר המלך עבדולעזיז בסעודיה במסגרת ההסכם, ובכלל זה מטוסי קרב ומטוסי סיוע של חיל האוויר הפקיסטני. בכך נוצר כבר תקדים מעשי לפריסה צבאית פקיסטנית להגנת הממלכה.
הצטרפות טורקיה משנה לחלוטין את ממדי הסיפור.
אנקרה ניהלה חודשים של מגעים על מסגרת משולשת. בינואר כבר דווח שהטיוטה נמצאת בשלב מתקדם. באופן מעניין, בתחילת פברואר עוד טענו גורמים סעודיים שהברית עם פקיסטן תישאר דו־צדדית ושאין כוונה לצרף אליה את טורקיה. חצי שנה מאוחר יותר, המציאות האזורית הסוערת שינתה כנראה את החישובים.
למה דווקא עכשיו?
התשובה נמצאת קודם כול באיראן ובתחושה שהסדר הביטחוני הישן של המזרח התיכון כבר אינו מספק. כישלון המהדהד של טראמפ וצבאו להגן על מדינות המפרץ והתוקפנות חסרת המעצורים המיוחסת לממשלת נתניהו בן גביר הקימה צורך בהול ליצור חזית חדשה בעייתית ללא תקנה עבור ישראל.
סעודיה ראתה במשך שנים בארצות הברית את הערב האולטימטיבי לביטחונה. אלא שהאמון הזה נסדק. מתקפת 2019 על מתקני הנפט הסעודיים המחישה לריאד שאפילו פגיעה בלב תשתיות האנרגיה שלה אינה מבטיחה תגובה צבאית אמריקנית ישירה.
המלחמות והמשברים שבאו מאז העמיקו את התחושה שאין עוד ביטחון מוחלט בהסתמכות על מעצמה אחת.
בן סלמאן אינו בהכרח מתנתק מארצות הברית. להפך. סעודיה עדיין זקוקה מאוד למערכות נשק, מודיעין והגנה אמריקניות. אבל האסטרטגיה החדשה שלו ברורה: לא לשים את כל הביטחון הסעודי בסל אחד.
פקיסטן וטורקיה הן ביטוח נוסף.
איראן: הפיל הענק שבחדר
אף שההסכם אינו מוצג רשמית כברית אנטי־איראנית, אי אפשר להבין את עיתויו בלי טהרן.
המלחמה האזורית, העימות האמריקני־איראני, האיומים על מדינות המפרץ, המאבק על הורמוז והפעילות של הכוחות המזוהים עם איראן ברחבי האזור יצרו צורך סעודי במעטפת הרתעה נוספת.
מבחינת איראן, החיבור מסוכן במיוחד.
טורקיה היא חברת נאט״ו ובעלת אחד הצבאות הגדולים בברית. פקיסטן מחזיקה בנשק גרעיני. סעודיה מחזיקה במשאבים כספיים עצומים ובמיקום השולט על חלק משמעותי מתשתית האנרגיה העולמית.
חיבור אסטרטגי ביניהן יוצר לראשונה פוטנציאל לציר צבאי סוני גדול המסוגל לפעול הן במפרץ והן במרחב המשתרע עד האוקיינוס ההודי.
פקיסטן אינה מעוניינת בהכרח להפוך לאויבתה של איראן. שתי המדינות חולקות גבול ארוך, ולאיסלאמאבאד אינטרסים עצמאיים בטהרן. לכן השאלה המרכזית תהיה מה בדיוק מוגדר בהסכם כ”תוקפנות” המחייבת את השותפות האחרות לפעול.
פקיסטן מביאה לשולחן דבר שאין לאחרות: פצצה גרעינית וזו הסוגיה הרגישה מכולן. פקיסטן היא מדינה גרעינית מוכרת בפועל ומחזיקה ארסנל גרעיני משמעותי. סעודיה וטורקיה אינן מדינות בעלות נשק גרעיני.
אין כרגע בסיס עובדתי לקבוע שההסכם החדש מעניק לריאד או לאנקרה “מטרייה גרעינית” פקיסטנית. נוסח ההסכם עדיין לא פורסם, וכל קביעה כזו תהיה מוקדמת. אבל בעולם האסטרטגי גם עמימות היא כוח.
מרגע שמדינה גרעינית מתחייבת להגנה על שותפה, כל יריב חייב לשאול מהי נקודת הקצה של ההתחייבות. גם אם איסלאמאבאד לעולם לא הבטיחה להשתמש בנשק גרעיני להגנת סעודיה, עצם אי־הוודאות נכנסת לחישובי טהרן, ירושלים, ניו דלהי וושינגטון.
וזה כשלעצמו משנה הרתעה.
ישראל צריכה לעקוב מקרוב – אבל לא כל השלוש רואות אותה באותה צורה מנקודת מבט ישראלית התמונה מורכבת במיוחד.
טורקיה של ארדואן נמצאת כבר תקופה ארוכה במסלול עימות פוליטי חריף עם ישראל. פקיסטן אינה מקיימת יחסים דיפלומטיים עם ישראל. לעומת זאת, סעודיה ניהלה במשך שנים מערכת מורכבת בהרבה, שכללה אינטרסים משותפים מול איראן וגם אפשרות לנורמליזציה עתידית.
לכן אין להסיק אוטומטית שהברית היא אנטי־ישראלית. אבל ישראל אינה יכולה להתעלם מהאפשרות שמסגרת ביטחונית חדשה תחבר את היכולות הצבאיות הטורקיות והפקיסטניות למימון ולתשתיות סעודיים.
המשמעות ארוכת הטווח עשויה להיות חשובה יותר מההסכם עצמו: אימונים משותפים, שיתוף מודיעין, מערכי הגנה אווירית, לוחמת סייבר, תיאום ימי, תעשיות נשק משותפות ואולי בעתיד גם סטנדרטים מבצעיים משותפים.
הודו כנראה תסתכל על ההסכם בחשדנות רבה מבחינת ניו דלהי, הבעיה היא פקיסטן. הודו וסעודיה טיפחו בשנים האחרונות יחסים כלכליים ואסטרטגיים חשובים, וגם יחסי הודו–טורקיה אינם מוגדרים כברית עוינת. אולם כל מסגרת המחזקת משמעותית את פקיסטן מעוררת באופן טבעי שאלות בהודו.
אם סעיף ההגנה הקולקטיבית יורחב למתכונת המשולשת, תעלה שאלה דרמטית: מה קורה בעימות עתידי בין הודו לפקיסטן?
האם התקפה הודית על פקיסטן תחייב את סעודיה ואת טורקיה?
קשה להאמין שריאד תרצה להכניס את עצמה אוטומטית למלחמה עם הודו, אחת הכלכלות החשובות בעולם ושותפת סחר ואנרגיה מרכזית שלה. בדיוק משום כך צריך לראות את נוסח ההסכם לפני שמכתירים אותו כגרסה מוסלמית של סעיף 5 בנאט״ו.
וטורקיה כבר חברה בנאט״ו – כאן מתחילה בעיה מעניינת במיוחד
ארדואן מביא לברית נכס שאף אחת משתי המדינות האחרות אינה מחזיקה בו: טורקיה חברה מלאה בנאט״ו.
המשמעות אינה שנאט״ו הופכת צד בהסכם החדש. היא אינה.
סעיף ההגנה הקולקטיבית של נאט״ו כפוף לאמנה הצפון־אטלנטית ולא ניתן “לייצא” אותו לסעודיה או לפקיסטן באמצעות הסכם טורקי נפרד.
אבל מבחינה פוליטית נוצר מצב חדש: מדינה מרכזית בנאט״ו בונה במקביל ארכיטקטורה ביטחונית משמעותית מחוץ לברית המערבית. זה משתלב היטב באסטרטגיה של ארדואן: לא לעזוב את המערב, אלא להפוך את טורקיה למדינה שאינה תלויה רק בו.
ארדואן רוצה הרבה יותר מביטחון לטורקיה יש גם אינטרס מסחרי עצום. תעשיית הנשק הטורקית הפכה בתוך שנים ספורות למנוע משמעותי של מדיניות החוץ שלה. מל”טים, טילים, כלי שיט, מערכות אלקטרוניות ופלטפורמות אוויריות טורקיות מוצעות כיום לעשרות מדינות.
סעודיה, מנגד, רוצה במסגרת חזון 2030 להפוך מרוכשת נשק למדינה המייצרת חלק הולך וגדל ממנו בעצמה. זה שידוך כמעט טבעי: לטורקיה יש טכנולוגיה ומוצרים; לסעודיה יש הון ושוק; לפקיסטן יש כוח אדם צבאי, ניסיון מבצעי ותעשייה ביטחונית משלה.
מסגרת משולשת יכולה להפוך בהדרגה גם לשוק ביטחוני משותף. וכאן טמון כסף עצום. פקיסטן זקוקה לסעודיה לא פחות משהסעודים זקוקים לפקיסטן יש אינטרס נוסף: כלכלה.
פקיסטן מתמודדת במשך שנים עם קשיי מטבע חוץ, חוב ותלות בסיוע ובהשקעות חיצוניות. סעודיה היא עבורה מקור חשוב להון, נפט, פיקדונות והשקעות.
הצבא הפקיסטני, מנגד, הוא אחד הנכסים האסטרטגיים הגדולים שהמדינה יכולה להציע. היחסים הצבאיים בין המדינות נמשכים עשרות שנים. אנשי צבא פקיסטנים שירתו ואימנו כוחות סעודיים, והקשרים בין הממסדים הביטחוניים עמוקים בהרבה מהסכם שנחתם בשנה שעברה. הברית החדשה הופכת מערכת יחסים היסטורית למנגנון אזורי.
גם סין נמצאת ברקע
פקיסטן היא אחת השותפות הביטחוניות הקרובות ביותר של בייג׳ינג. חלק ניכר מהציוד הצבאי הפקיסטני מבוסס על שיתוף פעולה סיני, וה־JF-17 הוא הדוגמה המפורסמת ביותר לכך.
במקביל סעודיה מעמיקה קשרים כלכליים עם סין וטורקיה מנהלת מדיניות מאוזנת בין המערב, רוסיה וסין.
לכן הברית אינה בהכרח “פרו־סינית”, אבל היא חלק מתופעה רחבה הרבה יותר: מדינות ביניים מפסיקות לבחור מחנה אחד בלבד.
הן קונות נשק מארצות הברית, סוחרות עם סין, מדברות עם רוסיה ובונות בריתות אזוריות משלהן. זהו העולם הרב־קוטבי בפעולה.
ומה יעשו האמירויות, קטאר ומצרים? גם כאן צפויה תגובת שרשרת. קטאר מקיימת יחסים טובים מאוד עם טורקיה ואף מארחת נוכחות צבאית טורקית. לכן היא עשויה לראות בהתפתחות דווקא חיזוק של מערכת ביטחונית ידידותית.
איחוד האמירויות נמצאת במצב מורכב יותר. אבו דאבי שיפרה מאוד את יחסיה עם אנקרה וריאד, אבל היא מתחרה בשתיהן על השפעה אזורית, נמלים, נתיבי מסחר וטכנולוגיה.
מצרים היא סימן השאלה הגדול.
קהיר היא הצבא הערבי הגדול ביותר, אך אינה חלק מהמסגרת המתהווה. אם הברית תהפוך למוסד ביטחוני מוסלמי משמעותי, היעדרה של מצרים יהיה בולט מאוד.
מבחינת ארצות הברית – זו גם הצלחה וגם אזהרה
וושינגטון יכולה לראות יתרונות במהלך. שלוש המדינות אינן אויבות אמריקניות; טורקיה חברה בנאט״ו, סעודיה שותפה אסטרטגית ותיקה ופקיסטן מקיימת קשרים ביטחוניים ארוכים עם ארצות הברית.
אם הן מסוגלות לשאת בחלק גדול יותר מנטל הביטחון האזורי, הדבר אפילו יכול להתאים לדרישה האמריקנית מבעלות בריתה לעשות יותר בעצמן.
אבל קיים צד שני.
ההסכם הוא גם מסר ברור: בעלות הברית של אמריקה כבר אינן מוכנות להניח שוושינגטון תמיד תהיה שם בדיוק ברגע שבו יצטרכו אותה.
זו אולי המשמעות ההיסטורית החשובה ביותר של האירוע.
עדיין לא נאט״ו מוסלמי
הכותרת מפתה, המציאות מורכבת יותר.
נאט״ו איננה רק התחייבות לעזור למדינה מותקפת. יש לה פיקוד משולב, תוכניות מלחמה, מערכות תקשורת, סטנדרטים משותפים, מנגנוני מודיעין, תרגילים קבועים ומוסדות שפועלים יום ולילה.
אין כרגע ראיות לכך שהמסגרת הסעודית־טורקית־פקיסטנית מגיעה לרמה הזאת.
ולשלוש המדינות יש גם אינטרסים שונים ולעיתים סותרים.
טורקיה עסוקה ביוון, קפריסין, סוריה והים התיכון. פקיסטן מתמקדת בראש ובראשונה בהודו ובאפגניסטן. סעודיה מסתכלת על איראן, תימן, הים האדום והמפרץ.
השאלה שתכריע את חשיבות ההסכם היא האם שלושתן מוכנות לסכן את עצמן למען המלחמות של האחרות.
ובכל זאת – משהו גדול השתנה
אם החתימה תתקיים היום כמתוכנן, שלוש מדינות שבמשך שנים ניהלו מערכות ביטחוניות נפרדות מתחילות לחבר ביניהן את החלקים.
סעודיה מביאה כסף, גיאוגרפיה ואנרגיה.
טורקיה מביאה צבא גדול, תעשייה ביטחונית מתקדמת, ניסיון מבצעי וחברות בנאט״ו.
פקיסטן מביאה כוח צבאי גדול, עומק אסטרטגי ובעיקר את הדבר שאף מדינה ערבית וטורקיה אינן מחזיקות בו — ארסנל גרעיני.
אין פירוש הדבר שפצצה פקיסטנית עומדת לרשות ריאד או אנקרה. אין לכך כרגע שום הוכחה. אבל מעתה כל מתכנן אסטרטגי מטהרן ועד ירושלים, מניו דלהי ועד וושינגטון יצטרך לפחות להכניס את השאלה הזאת לתרחישים שלו.
וזה בדיוק מה שהרתעה עושה עוד לפני שנורה כדור אחד.
החתימה המתוכננת בג׳דה אינה בהכרח הולדת “נאט״ו המוסלמי”. אבל היא עשויה להיות משהו חשוב יותר: הכרזה של שלוש מעצמות אזוריות שהן מתחילות לבנות לעצמן מערכת ביטחון שאינה תלויה לחלוטין בארצות הברית, ברוסיה או בסין.
בעולם שבו איראן וישראל מתעמתות, הורמוז הפך לזירת מאבק, המלחמות חזרו למזרח התיכון והאמון בערבויות הישנות נשחק — זו אינה עוד פיסת נייר דיפלומטית.
זו תחילתו האפשרית של מאזן כוחות חדש.
״עניין מרכזי״ חדשות וסקופים מאז 1999… מומלץ!
