זה יקרה הרבה יותר מהר משנדמה לכם. השינוי הדרמטי במזג האוויר הפוקד חלקים נכבדים מן העולם החל מהשנה הוא רק ההתחלה והשנים הבאות יהיו קשות הרבה יותר. התוצאה תהיה מהירה, קשה וחד משמעית: האדם המודרני ינדוד, מהר ורחוק מכל החום הנורא, השרפות, ההצפות האובך ומהומת האלוהים הכרוכה סביב תופעות אלה, אנשים ינדדו מהר מכל דור אחר בעיקר בגלל הקלות שבה ניתן הדבר להעשות. האם זה יקרה גם לך ובקרוב?
אירופה בוערת, ניו יורק נחנקת מעשן, איים ביוון נאבקים על מים, הדנובה מתכווצת וסין מתמודדת עם הצפות ענק. אבל הסיפור הגדול אינו רק מה שקורה למזג האוויר. הוא מה שקורה לבני האדם. לראשונה בהיסטוריה שינוי אקלימי משמעותי פוגש אוכלוסייה עירונית, דיגיטלית וניידת שיכולה להגיב במהירות עצומה. העבודה נוסעת בתוך מחשב, התייר מחליף יעד בדקה, ההון עובר בין מדינות וחברות הולכות בעקבות העובדים. לכן פריז ורומא אינן צריכות להפוך לערי רפאים כדי להפסיד במאבק החדש על התושבים, התיירים והכסף. מספיק שבמקום אחר יהיה פשוט נעים יותר.
מאת רמי יצהר Rami Yitzhar
בקיץ 2026 העולם מקבל הצצה מטרידה לעתיד. אירופה מתמודדת עם חום קיצוני ושריפות, בצפון אמריקה עשן משריפות הענק בקנדה מסוגל לנוע למרחקים עצומים ולהגיע לערים הגדולות בארצות הברית, ביוון החריף המחסור במים באיים ובאזורי תיירות, מפלס הדנובה הנמוך יוצר בעיות לתחבורה, לתעשייה ולאנרגיה, ובסין גשמים עזים והצפות מאלצים ערי ענק להתמודד עם כמויות מים שתשתיות שנבנו לפי אקלים אחר מתקשות לעכל.
כל אירוע כזה יכול להיראות בפני עצמו כמו עוד אסון טבע. שריפה תכובה, הנהר יתמלא מחדש, הגשם ייפסק, העיר תנקה את הרחובות והתיירים יחזרו. אלא שכאשר מניחים את האירועים זה לצד זה מתברר שהסיפור האמיתי אינו השריפה המסוימת או ההצפה המסוימת. הסיפור הוא הצטברות של הפרעות שהופכות את החיים במקומות מסוימים לחמים יותר, יקרים יותר, מסוכנים יותר ולעיתים פשוט פחות נעימים.
וכאן נכנס לתמונה שינוי היסטורי נוסף, שאולי חשוב לא פחות משינוי האקלים עצמו. האדם של המאה ה־21 נע בקלות שלא היתה קיימת כמעט בשום תקופה קודמת. הוא אינו חייב לחכות שהבית יוצף, שהיבול ימות או שהעיר תהפוך לבלתי ראויה למגורים. במקרים רבים הוא יכול להסתכל על חייו, להחליט שנמאס לו משלושה חודשים של חום קיצוני, לארוז מזוודה, להכניס מחשב לתיק ולטוס לעיר אחרת.
זהו ההבדל הגדול בין נדידות האקלים של העבר לבין מה שעלול לקרות בעשורים הבאים. במשך רוב ההיסטוריה בני אדם היו כבולים למקום באמצעות האדמה, העבודה, המשפחה, השפה והרכוש. לעבור לעיר אחרת, שלא לדבר על מדינה אחרת, היה פרויקט חיים. כיום חלק גדל והולך מהכלכלה מבוסס על ידע ושירותים, והעבודה עצמה נעשתה ניידת. גם מי שאינו עובד לחלוטין מרחוק נהנה מחופש גיאוגרפי גדול לאין שיעור מזה שהיה להוריו.
העבודה נמצאת בלפטופ, הכסף בבנק הדיגיטלי, המסמכים בטלפון, הפגישות בווידאו והלקוחות יכולים להימצא בשלוש יבשות. אפשר לחפש דירה במדינה אחרת מהספה, לבדוק שכונות ומחירי נדל״ן, להשוות בתי ספר, להצטרף לקבוצות מקומיות ולנחות בעיר החדשה כאשר חלק גדול מהחיים כבר מסודר. החיכוך שהיה כרוך בהגירה צנח, ולכן גם הסיבה הנדרשת כדי לעבור אינה חייבת להיות דרמטית כפי שהיתה בעבר.
האדם המודרני אינו עץ. הוא יכול לזוז. והיום קל לו לזוז יותר מאי פעם.
לכן השאלה המעניינת איננה אם רומא תהפוך למדבר או אם פריז תתרוקן מתושביה. כמעט בוודאות לא. השאלה היא מה יקרה כאשר אדם בן 35 שחי ברומא יעבור עוד כמה קייצים שבהם קשה לצאת בצהריים, חשבון החשמל מזנק והמזגן פועל גם בלילה, ובמקביל יגלה שבעיר צפונית יותר הוא יכול לקבל עבודה דומה, דירה טובה, תחבורה מצוינת וקיץ שבו אפשר ללכת ברחוב באמצע היום.
הוא לא יגדיר את עצמו פליט אקלים. הוא כנראה אפילו לא יאמר שעזב בגלל שינוי האקלים. הוא יספר לחברים שעבר בגלל איכות החיים, הילדים, העבודה, המחירים, התחבורה או מפני שהוא ואשתו פשוט התאהבו בעיר אחרת. אבל כאשר מיליון בני אדם מקבלים החלטות דומות, הסיבה האישית הופכת לתופעה דמוגרפית.
וזה בדיוק המקום שבו התהליך עלול להיות מהיר בהרבה מכפי שאנחנו מדמיינים. שינוי האקלים פועל לאורך עשורים, אבל הכלכלה העירונית יכולה להגיב בתוך שנים. חברת תעופה משנה לוח טיסות בעונה אחת, חברת טכנולוגיה יכולה לפתוח משרד חדש בתוך חודשים, תייר יכול להחליף יעד הערב, עובד מרחוק יכול לעבור בחודש הבא ומשקיע יכול למכור נכס בעיר אחת ולקנות נכס בעיר אחרת בלי להמתין לדור הבא.
התיירות תהיה כנראה אחד הסמנים הראשונים של השינוי. התייר הוא האדם הנייד ביותר במערכת. הוא אינו צריך למכור בית, למצוא עבודה חדשה או להעביר ילדים לבית ספר. אם רומא, מדריד או אתונה לוהטות מדי ביולי, הוא פשוט מזמין יעד אחר. אם הקיץ בדרום אירופה הופך פחות נעים, הוא יכול להגיע באפריל או באוקטובר ולבלות את אוגוסט בסקנדינביה, בהרים או באזור צפוני יותר.
שינוי כזה נשמע בתחילה כמעט חסר חשיבות. כמה תיירים החליפו יעד. אלא שתיירות היא תעשייה של טריליוני דולרים, וכאשר אפילו חלק קטן מהזרם משנה כיוון, הכסף זז יחד איתו. המלונות מרגישים זאת, אחריהם המסעדות, חברות התעופה, בעלי הדירות, נהגי המוניות, החנויות, עובדי השירותים והעיריות שגובות מסים.
ואז קורה דבר חשוב אפילו יותר: התייר מגלה עיר חדשה לפני שהוא חושב לעבור אליה. הוא מגיע לשבוע מפני שנעים שם באוגוסט, חוזר בשנה הבאה לחודש, מגלה שהוא מסוגל לעבוד משם, שוכר דירה לעונה ובשלב מסוים מתחיל לבדוק כמה עולה לגור שם. כך תיירות יכולה להפוך בהדרגה להגירה רכה, בלי שאיש הכריז עליה ובלי שמישהו הבחין ברגע המדויק שבו התחילה.
התהליך כבר מקבל ביטוי במגמות תיירות חדשות. במשך דורות החלום האירופי היה לנסוע דרומה בעקבות השמש. בריטים, גרמנים, הולנדים וסקנדינבים מילאו את ספרד, איטליה ויוון מפני שרצו חום. בעולם מתחמם יכול להתרחש שינוי תרבותי מרתק: חלק מהאנשים יתחילו לנסוע צפונה דווקא כדי לברוח ממנו. חופשה קרירה תהפוך ממוצר נישתי לאפשרות טבעית.
אחרי התיירים מגיעים העובדים. כאשר עובדים איכותיים מתחילים להעדיף עיר מסוימת, גם החברות צריכות להקשיב. בעידן שבו הון אנושי הוא אחד הנכסים החשובים ביותר של חברות, השאלה אינה רק היכן זול לפתוח משרד אלא היכן האנשים שהחברה רוצה להעסיק מוכנים לחיות. אם מהנדסים, מעצבים, מנהלים, יזמים ואנשי מקצוע מעדיפים ערים קרירות, ירוקות ונעימות יותר, התעסוקה יכולה להתחיל לנוע בעקבותיהם.
כשהתעסוקה מגיעה, היא מביאה איתה את כל העיר. בני הזוג עוברים, הילדים נרשמים לבתי הספר, מסעדות נפתחות, שירותים מתרחבים, חברות תעופה מוסיפות קווים, משקיעים קונים נכסים ויזמים מקימים עסקים. העיר שמושכת אוכלוסייה חזקה מקבלת יותר הכנסות ויכולה להשקיע עוד בתחבורה, בתרבות, בחינוך ובמרחב הציבורי. ההצלחה מתחילה להזין את עצמה.
והכיוון ההפוך מסוכן לא פחות. עיר שמאבדת אפילו חלק קטן מהתיירים ומהצעירים המשכילים אינה מתרוקנת, אבל היא יכולה להתחיל להיחלש. כמה מלונות מקטינים פעילות, מסעדות נסגרות, חברות מתקשות לגייס עובדים, שוק הנדל״ן מתקרר ובסיס המס העירוני נפגע. וכל זה קורה בדיוק כאשר אותה עיר צריכה להשקיע יותר כסף בהצללה, מים, מיזוג, כיבוי שריפות, רשת החשמל והגנה מהצפות.
כך שינוי אקלימי יכול להפוך במהירות לתהליך אורבני שמזין את עצמו. העיר המנצחת מושכת אנשים ולכן נעשית עשירה ומעניינת יותר; העיר המפסידה מאבדת חלק מהאנשים הניידים ביותר ולכן מתקשה יותר להשקיע בשיפור איכות החיים. אין צורך באסון אחד ענק. אלפי החלטות קטנות מספיקות.
פריז היא דוגמה מצוינת. היא אינה עומדת להינטש. היא עשירה, חשובה, יפה ומבוקשת מדי, והיא תמשיך למשוך תושבים ותיירים. אבל פריז תיאלץ להשקיע סכומים עצומים כדי להישאר פריז בעולם חם יותר. חלקים גדולים מהעיר נבנו בתקופה שבה איש לא חשב על שבועות של חום כבד, והצפיפות, האבן והאספלט יוצרים אי־חום עירוני שמקשה במיוחד על החיים בקיץ.
לכן הערים העשירות יעשו דבר מרתק: הן ינסו לקנות לעצמן אקלים. הן ישתלו עצים, ייצרו צל, יצמצמו אספלט, יקררו בתי ספר, ישנו בניינים, ישפרו בידוד, יקימו מאגרי מים וישדרגו מערכות ניקוז וחשמל. הן לא יכולות לשלוט במזג האוויר, אבל הן יכולות להשקיע מיליארדים כדי לשלוט בחוויה האנושית שלו.
גם בתוך אותה עיר תתחיל תחרות חדשה. דירה ברחוב מוצל יכולה להיות שווה יותר מדירה ברחוב לוהט. בניין מבודד היטב יהיה מבוקש יותר מבניין ישן שאוגר חום. שכונה עם עצים, מים ופארקים יכולה לקבל פרמיית מחיר. סיכון להצפה או לשריפה יכול להפוך לנתון מרכזי במשכנתה ובביטוח. האקלים ייכנס בהדרגה אל תוך מחיר המטר המרובע.
רומא עשויה להתמודד עם לחץ גדול יותר, לא מפני שהיא עומדת להפוך לעיר רפאים אלא משום שהים התיכון הוא אזור רגיש להתחממות, ליובש ולגלי חום. אם במשך חלק גדל והולך מהקיץ תיירים נמנעים מהצהריים, עובדים משנים שעות פעילות ומשקי בית צורכים הרבה יותר חשמל לקירור, העיר משלמת למעשה מס אקלים סמוי. היא עדיין נפלאה, אבל נעשה יקר יותר לשמור עליה נפלאה.
ומנגד נמצאות ערים צפוניות. טורונטו אינה מקלט אקלימי מושלם. קנדה עצמה מתחממת, סובלת משריפות, עשן והצפות, וגם בה יהיו יותר אירועים קיצוניים. אבל הכלכלה אינה פועלת לפי השאלה מי מושלם אלא מי טוב יותר יחסית לחלופות. אם עיר אחת נעשית חמה מאוד ועיר אחרת מתחממת אך נשארת נעימה יחסית בקיץ, מאזן האטרקטיביות ביניהן יכול להשתנות.
לכן אזורים בקנדה, סקנדינביה, צפון אירופה, סקוטלנד וסביב האגמים הגדולים בצפון אמריקה עשויים לקבל ערך חדש. לא משום שיהפכו לגן עדן אקלימי, אלא משום שקיץ מתון יחסית, מים זמינים ותשתיות איכותיות יהיו נכסים חשובים יותר בעולם חם. מה שנתפס בעבר כחיסרון — מקום קר מדי — יכול להפוך ליתרון.
אפילו הסוודר מקבל פתאום משמעות. במשך עשרות שנים האירופי הצפוני חלם לפרוש אל השמש הספרדית או האיטלקית. דור עתידי עשוי לחפש את ההפך: מקום שבו באוגוסט אפשר לפתוח חלון בלילה, ללכת ברגל בצהריים ולתת לילדים לשחק בחוץ. העיר שהיתה פעם “קרה ואפורה” יכולה להפוך ל”ירוקה ונעימה”, והעיר שהיתה “שמשית ומושלמת” עלולה לקבל תווית חדשה: נפלאה, אבל לא ביולי.
גם הגובה יכול להפוך לנכס. אזורים הרריים שהיו מרוחקים או קרים מדי יכולים ליהנות מטמפרטורות נוחות יותר ביחס לעמקים ולערי החוף. מים, גובה, צל וסיכון להצפה עשויים להפוך למשתנים מרכזיים בבחירת מקום מגורים. מפת הנדל״ן של סוף המאה יכולה להיראות שונה מאוד מהמפה שעל פיה קנינו בתים בתחילת המאה.
אבל המהפכה הזאת לא תהיה שוויונית. מי שיוכל לעבור ראשון יהיה בדרך כלל מי שיש לו כסף, השכלה ומקצוע נייד. מהנדס תוכנה יכול להעביר את עבודתו למדינה אחרת הרבה יותר בקלות מנהג אוטובוס, אחות, פועל בניין או בעל חנות. משפחה אמידה יכולה לקנות בית נוסף ולבדוק עיר חדשה לפני שהיא מחליטה לעבור. משפחה ענייה עלולה להישאר דווקא במקום שהחיים בו נעשים יקרים וקשים יותר.
וזה עלול ליצור פרדוקס אכזרי. הערים שנפגעות יותר מהאקלים עלולות לאבד ראשונות דווקא את הצעירים, המשכילים ובעלי ההכנסה הגבוהה, כלומר את התושבים שמייצרים חלק משמעותי מהפעילות הכלכלית ומהכנסות המס. מי שנשאר מאחור יצטרך לממן באמצעות בסיס כלכלי חלש יותר את ההסתגלות היקרה ביותר.
במדינות עניות יותר התהליך יהיה קשה בהרבה. שם הגירת אקלים אינה בחירה בין רומא לקופנהגן אלא לעיתים מאבק על מים, חקלאות ופרנסה. הבנק העולמי העריך כי ללא פעולה מספקת עד 216 מיליון בני אדם בשישה אזורים בעולם עלולים להפוך למהגרי אקלים פנימיים עד אמצע המאה. רבים מהם יעברו מהכפר לעיר, מהחוף לפנים הארץ ומאזורים יבשים למקומות שבהם אפשר עדיין להתפרנס.
וכך עשויות להתקיים זו לצד זו שתי הגירות אקלימיות שונות לחלוטין. האחת של אנשים שנדחפים החוצה מפני שאין להם ברירה, והשנייה של אנשים שעוזבים הרבה לפני שהמצב נעשה בלתי נסבל מפני שיש להם ברירה. הראשונה תהיה טרגדיה הומניטרית; השנייה יכולה להיות הכוח שישנה במהירות את הכלכלה העירונית.
וזה מחזיר אותנו לשאלה האם פריז, רומא או טורונטו יהפכו לערים נטושות. זו כנראה השאלה הלא נכונה. עיר אינה צריכה להתרוקן כדי להפסיד. מספיק שחלק מהתיירים, העובדים, היזמים והמשפחות הצעירות יחליטו שמקום אחר מתאים להם יותר. אוכלוסייה של מיליונים יכולה להישאר במקום ובכל זאת לראות את מרכז הכובד הכלכלי זז ממנה.
גם המנצחות החדשות לא יופיעו בן לילה. תחילה יגיעו תיירים, אחריהם עובדים מרחוק, אחריהם יזמים וחברות, אחריהם מסעדות ומלונות, אחריהם קווי תעופה חדשים, ואחריהם עוד אנשים. בשלב מסוים מחיר הדירה יתחיל לספר את הסיפור הרבה לפני שהסטטיסטיקה הממשלתית תדע להגדיר אותו.
זו הסיבה שהנדידה הגדולה הבאה עשויה להיות מהירה בהרבה מנדידות העבר. האקלים פועל לאורך עשורים, אבל התיירות, הכסף והעבודה מגיבים בזמן אמת. תייר משנה יעד בדקה, חברת תעופה משנה קווים בעונה, חברה מעבירה צוות בתוך שנה ומשפחה בעלת מקצוע נייד יכולה להתחיל חיים חדשים במדינה אחרת בתוך חודשים.
ייתכן שבעוד חמישים שנה נביט לאחור על קיץ 2026 ונבין שהשריפות באירופה, העשן מעל ניו יורק, משבר המים באיי יוון, הדנובה המתכווצת וההצפות בסין לא היו הסיפור הגדול ביותר. הסיפור הגדול היה מה שבני האדם התחילו לעשות בתגובה. הם שינו את מועד החופשה, אחר כך את יעד החופשה, אחר כך עבדו משם חודש, אחר כך שכרו דירה, אחר כך העבירו את המשפחה, ולבסוף גם מקום העבודה הגיע בעקבותיהם.
לא יהיה כנראה יום שבו מהדורות החדשות יכריזו שהחלה “הנדידה האורבנית הגדולה”. היא תתרחש בשקט, באמצעות מיליוני החלטות פרטיות. רק בדיעבד נביט במפה ונגלה שעיר אחת צמחה, אחרת הזדקנה, עיר שלישית הפכה למרכז טכנולוגי ורביעית איבדה חלק מכוחה הכלכלי. האקלים יהיה אחד הגורמים, אבל הטכנולוגיה והניידות יהיו אלה שיאפשרו לאנשים להגיב אליו במהירות.
וזו אולי הנקודה החשובה ביותר: שינוי האקלים של המאה ה־21 אינו פוגש את האנושות של המאה ה־19. הוא פוגש עולם שבו התיירות עצומה, ההון נייד, מידע זורם מיד, מיליוני מקצועות אינם קשורים עוד למקום פיזי והמרחק הפסיכולוגי בין שתי ערים הצטמצם לטיסה של שעתיים ולחיבור אינטרנט.
האדם המודרני אינו צריך להמתין עד שהעיר שלו תהפוך לבלתי אפשרית. מספיק שהיא תהיה פחות טובה מהאלטרנטיבה. ואם מספיק אנשים יגיעו לאותה מסקנה, הם לא יעבירו איתם רק מזוודה ומחשב. הם יעבירו את התיירות, הכישרון, מקומות העבודה, ההשקעות, מחירי הנדל״ן והעושר.
כך עשויה להיראות המהפכה האורבנית הגדולה של עידן האקלים: לא שיירות של פליטים הנמלטות מערים נטושות, אלא מיליוני בני אדם שמגלים שהם כבר אינם חייבים להישאר במקום שבו נולדו. הם יכולים לסגור את הלפטופ בעיר אחת, לארוז מזוודה וסוודר, לעלות על מטוס — ולפתוח אותו למחרת בעיר אחרת.
וכאשר מיליונים יעשו זאת, הם לא רק יעברו ממקום למקום. הם ישרטטו מחדש את מפת הערים של העולם.
״עניין מרכזי״ חדשות וסקופים מאז 1999. לחיצה על לייק תביא אותך לידיעה הבאה.
