המצב בישראל בהידרדרות חסרת תקדים. הסולידריות החברתית נעלמה, בליכוד מעודדים בעקיפין מלחמת אחים נגד כל מי שחושב אחרת. הדיקטטורה בהתהוות מאיימת, החקיקה חד צדדית, הקופה הציבורית נשדדת לאור יום, עריקים מסתובבים חופשי, הפגנות בלתי חוקיות משבשבות על בסיס תכוף את הסדר הציבורי, טרור יהודי של כנופיות פועל ללא הפרעה בגדה, כנופיות אלימות משליטות אימה על מבלים בחוצות הערים הגדולות בעולם הכל בעוד נתניהו דואג בעיקר להישרדותו האישית.
חמור לא פחות הוא הכישלון המזעזע והמתמשך של בן גביר כשר הממונה על המשטרה. ועכשיו המפכ״ל מכריז מלחמה על ארגוני הפשע: ״תזרקו רימונים במקומות הומי אדם – נרדוף אתכם בכל מקום בעולם״
מלחמת העולם התחתון בישראל חצתה מזמן את גבולות החיסולים בין עבריינים והפכה לאיום ישיר על הציבור. רימונים נזרקים לעבר מסעדות, בתים ועסקים, ירי מתבצע ברחובות ובשכונות מגורים, ומאבקים בין ארגוני פשיעה מגיעים למקומות שבהם יושבות משפחות, ילדים ועוברי אורח. עכשיו המפכ״ל רב־ניצב דני לוי משגר איום חריג וישיר לעבר ראשי הארגונים ומבהיר כי מבחינת המשטרה נחצה קו אדום.
״אם תזרקו רימונים על מקומות הומי אדם, נרדוף אתכם בכל מקום בעולם. אנחנו פרוסים בכל העולם״, הזהיר המפכ״ל. לוי אף נקב בשמותיהם של ארגוני פשיעה מרכזיים והוסיף: ״כדי להבהיר לבכרי, לג׳רושי ולאחרים – אנחנו נהיה פה עד סוף העולם״.
זו הכרזת מלחמה מילולית, אבל היא מגיעה על רקע מציאות שבה מלחמת הרימונים כבר מתנהלת ברחובות. בחודשים האחרונים הפכו רימוני רסס והלם, מטענים, הצתות וירי לכלים שכיחים יותר במאבקים בין ארגוני פשיעה. הסכסוכים אינם נשארים עוד בסמטאות או במפגשים חשאיים בין עבריינים. הם מגיעים לשכונות יוקרה בתל אביב וברמת השרון, למרכזים מסחריים, למסעדות ולבתי עסק פעילים.
החשש הגדול במשטרה הוא מן המעבר מחיסול ממוקד של יריב פלילי לשימוש באמל״ח במקום ציבורי מתוך נכונות לסכן כל מי שנמצא בסביבה. ברגע שרימון מושלך לעבר מסעדה, בית עסק או בניין מגורים, ההבדל בין חשבון בעולם התחתון לבין אסון רב־נפגעים יכול להיות עניין של מטרים ושניות.
הדוגמה הבולטת ביותר היתה המתקפה המתמשכת על סניפי ג׳פניקה. בתוך ימים הותקפו סניפים של רשת המסעדות בערים שונות, ובהן גבעתיים, קריית אונו, רמת גן, נתניה, עפולה והרצליה. בהמשך הושלך רימון גם לעבר סניף בראש פינה. בחלק מהמקרים הושלכו רימונים, באחרים בוצעו ירי או הצתה ונגרם נזק לרכוש. למרבה המזל, גל האירועים לא הסתיים באסון המוני.
לפי החשדות שנבדקו במשטרה, ההתקפות על סניפי ג׳פניקה השתלבו במאבק רחב יותר בין גורמים המזוהים עם ארגוני מוסלי וג׳רושי. הרשת עצמה ובעליה ברק אברמוב לא הוצגו כצד בסכסוך הפלילי. אברמוב, שהוא גם בעלי בית״ר ירושלים, מסר עדות במשטרה ואמר כי אינו מבין מה מקור ההתקפות וכי אין לו אויבים. חלק מסניפי הרשת מופעלים באמצעות זכיינים, והחקירה התמקדה בין היתר בקשרים ובאינטרסים שסביב חלק מהזכיינויות.
זו נקודה חשובה להבנת השיטה. בעולם הפשע המודרני לא תמיד תוקפים ישירות את האדם שאיתו קיים הסכסוך. לעיתים מחפשים עסק, מקור הכנסה, שותף, קרוב משפחה או גורם המקושר אליו. המטרה יכולה להיות כלכלית ופסיכולוגית בעת ובעונה אחת: לגרום נזק, להעביר מסר ולהוכיח ליריב שאין מקום שבו הוא או האינטרסים שלו מוגנים.
בשלב מסוים הפכה ג׳פניקה כמעט ללוח מודעות של העולם התחתון. כל רימון שנזרק לסניף העביר מסר לא רק למשטרה ולציבור אלא בעיקר לצד השני. הבעיה היא שהמסר הפלילי נשלח באמצעות חומר נפץ בסביבה שבה אנשים רגילים מגיעים לאכול סושי.
ב־17 ביולי נעצר תושב בת ים בן 18 בחשד להשלכת רימון רסס לעבר סניף ג׳פניקה בקריית אונו. זה היה אחד המעצרים הראשונים שנקשרו ישירות לגל התקיפות על הרשת. אלא שהאירועים עצמם המחישו למשטרה תופעה רחבה הרבה יותר: ארגוני הפשיעה מסוגלים להפעיל צעירים ושליחים לביצוע פעולות אלימות, בעוד האנשים הנמצאים גבוה יותר בהיררכיה משתדלים להישאר רחוקים מזירת הפשע ומן הראיות.
וזו אחת הבעיות הגדולות של המשטרה. האדם שמושך את הנצרה או לוחץ על ההדק אינו בהכרח האדם שהחליט על הפעולה. בין ראש הארגון לבין המבצע יכולים להיות מתווכים, אנשי שטח ושליחים. תפיסת האדם שהשליך רימון חשובה, אבל היא אינה בהכרח מפרקת את המנגנון שהזמין את ההשלכה.
מאחורי המלחמה עומד בראש ובראשונה כסף. ביולי נחשף כי ארגוני פשיעה במרכז הארץ וגורמים ממשפחת ג׳רושי מנהלים, לפי החשד, מאבק הקשור לסכום המוערך בכ־100 מיליון שקל. בעולם הזה, סכסוך על כסף אינו מסתיים בהכרח בתביעה אזרחית. הוא יכול להתגלגל לאיומים, הצתות, רימונים ולבסוף גם לחיסולים.
ארגוני הפשיעה הגדולים כבר מזמן אינם כנופיות רחוב קטנות. הם פועלים כמערכות כלכליות המגלגלות סכומי עתק באמצעות הלוואות בשוק האפור, גביית דמי חסות, הימורים, סחר בסמים ובאמצעי לחימה, עבירות מס, חברות קש, ניכיון צ׳קים, השתלטות על עסקים ופעילויות נוספות. לצד הפעילות הפלילית מתקיימים לעיתים עסקים חוקיים לחלוטין, והגבול ביניהם יכול להיות קשה לזיהוי מבחוץ.
משפחת ג׳רושי מזוהה במשך שנים במשטרה כאחד הכוחות הבולטים והאלימים בעולם הפשע הישראלי. לאורך השנים נקשר שמה בחקירות הנוגעות לסמים, אמצעי לחימה, גביית דמי חסות ועבירות כלכליות. הארגון עצמו עבר פיצולים ומאבקי כוח פנימיים, ובני המשפחה ומקורביהם היו מעורבים לאורך השנים בשורה ארוכה של סכסוכים אלימים. חשוב להדגיש כי עצם ההשתייכות למשפחה אינה הופכת אדם לעבריין, וכל טענה פלילית מחייבת ראיות והליך משפטי.
גם ארגון מוסלי נחשב במשך שנים לאחד השמות החזקים בעולם התחתון הישראלי. שמו עלה בחקירות ובפרשות רבות, ובמשטרה עוקבים לאורך שנים אחר מאבקי הכוח, הבריתות והיריבויות סביב אנשיו. גל התקיפות על ג׳פניקה המחיש כיצד סכסוך בין גורמים המזוהים עם ארגונים רבי־עוצמה יכול להתפשט במהירות גיאוגרפית ולייצר שורת זירות בתוך שעות וימים.
במקביל קיימים ארגונים חזקים נוספים, בהם בכרי, חרירי ואבו לטיף, לצד עשרות כנופיות מקומיות. היחסים ביניהם אינם קבועים. ברית של היום יכולה להפוך למלחמה של מחר, וסכסוך מקומי על חוב, טריטוריה או עסק עלול למשוך לתוכו גורמים נוספים באמצעות קשרי משפחה, אינטרסים כלכליים והתחייבויות הדדיות.
הרימון הפך לכלי יעיל במיוחד במערכת הזאת משום שהוא זול יחסית לנזק ולפחד שהוא מייצר. לא כל השלכת רימון נועדה להרוג. לעיתים מטרתה להזהיר. פיצוץ בחצר, בכניסה לעסק או ליד בית אומר למטרה: אנחנו יודעים איפה אתה נמצא ואנחנו מסוגלים להגיע אליך. בפעם הבאה זה עלול להיות גרוע יותר.
אלא שרימון אינו מכתב אזהרה. הוא נשק. וכאשר רימוני רסס, רימוני הלם ומטענים עוברים לידיים פליליות, השימוש בהם במרחב אזרחי עלול להסתיים בהריגת אדם שכל קשר בינו לבין הסכסוך הוא העובדה שבמקרה עבר במקום הלא נכון.
אירוע בכוכב הצפון בתל אביב המחיש היטב את הסכנה. רימון הושלך בלב שכונת היוקרה, ולפי החשד היעד היה עבריין מנתניה המזוהה עם משפחת ג׳רושי ששהה באזור. תושבים סיפרו על פיצוץ עז שהרעיד את הבתים. באותו לילה נבדק אירוע רימון נוסף ברמת השרון. מלחמה שנוהלה בעבר במוקדי פשיעה מוכרים הגיעה אל מתחת לחלונותיהם של תושבים בצפון תל אביב.
וכאן נמצאת נקודת המפנה שעליה מדבר המפכ״ל. כל עוד ארגוני פשיעה פוגעים זה בזה, קיימת לעיתים בציבור תחושה מוטעית שמדובר בבעיה של העולם התחתון בלבד. ברגע שרימון מתפוצץ ליד מסעדה, בבניין מגורים או ברחוב הומה, האשליה הזאת נעלמת. אין קיר שמפריד בין העולם התחתון לעולם שלנו.
המשטרה מנסה בשנים האחרונות לתקוף את הארגונים לא רק באמצעות חקירות רצח אלא גם דרך הכיס. הרעיון הוא פשוט: ארגון פשיעה זקוק לכסף כדי לשלם לאנשיו, לקנות נשק, לממן עורכי דין, להחזיק כלי רכב ולתגמל שליחים. החרמת כסף, תפיסת מכוניות, חילוט נכסים, חקירות מס וסגירת עסקים המשמשים לפי החשד כצינורות כלכליים אמורים לפגוע ביכולת הארגון להמשיך לפעול.
המשטרה הפעילה בשנים האחרונות שורה של מבצעים ארציים נגד ארגוני הפשיעה. במסגרת מבצעי האכיפה נתפסו מאות כלי נשק, רימונים ומטענים ועשרות מיליוני שקלים במזומן וברכוש שיועד לחילוט. אלא שהמבחן אינו מספר האקדחים המונחים על שולחן במסיבת עיתונאים אלא היכולת להפחית לאורך זמן את מספר הרציחות, הפיצוצים והאיומים ברחובות.
והמבחן הזה עדיין קשה מאוד.
המפכ״ל דני לוי עצמו הודה היום כי המשטרה היתה רוצה יכולות טכנולוגיות רחבות יותר. במסיבת עיתונאים באשדוד, שבה הציגה המשטרה הישגים בחקירת פרשת פרוטקשן, אמר לוי כי אילו ניתן היה להשתמש ברוגלות באופן רחב יותר, התוצאות במאבק בפשיעה היו יכולות להיות טובות יותר. מבחינת צמרת המשטרה, ארגוני הפשע משתמשים בטכנולוגיה, בהצפנה ובשיטות תקשורת שמקשות על החדירה למעגלי קבלת ההחלטות שלהם.
לוי גם הציג את אשדוד כדוגמה למקום שבו, לטענת המשטרה, נעשה ניסיון של גורמי פשיעה להשתלט על מוקדי כוח והמשטרה הצליחה לבלום אותו. האמירה משתלבת במסר הרחב שהוא מנסה להעביר כעת: לא עוד טיפול בכל רימון, ירי או סחיטה כתיק נפרד, אלא ניסיון לראות את הארגון כמערכת ולפגוע בו בו־זמנית במישור הפלילי, הכלכלי והמודיעיני.
אלא שהכרזתו של המפכ״ל כי המשטרה תרדוף אחרי העבריינים ״בכל מקום בעולם״ מציבה גם רף גבוה מאוד למשטרה עצמה. לציבור הישראלי נמאס מהצהרות על מבצעים ומלחמות בפשיעה כאשר לאחריהן מגיע עוד רצח, עוד פיצוץ ועוד רימון. האיום של לוי יימדד במספר ראשי הארגונים שיועמדו לדין, בכסף שיחולט, בנשק שיוצא מהרחובות ובעיקר במספר האנשים שלא יירצחו.
יש כאן גם שאלה של משילות. ארגון פשיעה אינו רק קבוצת עבריינים המבצעת עבירות. כאשר אנשים מפחדים להתלונן, בעלי עסקים משלמים דמי חסות, עדים מסרבים לדבר ומשפחות שלמות משנות את אורחות חייהן מחשש לנקמה, הארגון מתחיל למלא פונקציה של שלטון אלטרנטיבי. הוא גובה כסף, מטיל עונשים ומחליט מי רשאי לפעול בשטח מסוים.
לכן מלחמת הרימונים אינה עוד סיפור פלילי צבעוני.
כאשר ארגון מסוגל לשלוח צעיר עם רימון לסניף של רשת מסעדות מוכרת באמצע עיר ישראלית, הבעיה אינה רק הרימון. הבעיה היא שרשרת הפיקוד שהביאה אותו לשם, הכסף שמימן אותו, הנשק שהגיע לידיו והביטחון של שולחיו שמישהו אחר ייקח עבורם את הסיכון.
ג׳פניקה הפכה בעל כורחה לסמל של השלב החדש. מקום שאמור להיות מזוהה עם משפחות, צעירים ומשלוחים של סושי הפך בתוך ימים לשם שחזר שוב ושוב בדיווחים על רימונים, ירי והצתות. זו אולי המחשה מושלמת לאופן שבו העולם התחתון חודר למרחב של הציבור הרחב גם כאשר הציבור אינו צד בסכסוך.
מכאן גם החריפות יוצאת הדופן בדברי המפכ״ל. הוא אינו אומר רק למשפחות הפשע שהמשטרה תחקור אותן. הוא מבקש להעביר מסר אישי למי שמקבלים את ההחלטות: אם תמשיכו להפוך מקומות הומי אדם לזירות מלחמה, המדינה תנסה להגיע אליכם גם אם תעזבו את ישראל.
עכשיו מגיע החלק הקשה באמת: לקיים את ההבטחה.
משפחות בכרי, ג׳רושי ושאר הארגונים ששמותיהם מוכרים היטב ליחידות המודיעין אינן עומדות להיעלם בגלל נאום של מפכ״ל. הן ייעלמו או ייחלשו רק אם המשטרה תצליח לפרק את המנגנון הכלכלי שלהן, להגיע לדרג שמזמין את הפעולות ולא רק לצעיר שמבצע אותן, לעצור את זרימת הנשק ולייצר מצב שבו הסיכוי להיתפס גבוה מהתועלת שבפשע.
עד אז, כל פיצוץ בלילה מחזיר את אותה שאלה.
מי באמת שולט ברחוב – המדינה או מי שמחזיק ברימון.
היום דני לוי נתן את תשובתו: ״אנחנו נהיה פה עד סוף העולם״.
עכשיו העולם התחתון מחכה לראות אם מאחורי המשפט הגדול הזה נמצאת גם משטרה שמסוגלת להגיע אליו.
״עניין מרכזי״ חדשות וסקופים מאז 1999. לחיצה על לייק תביא אותך לידיעה הבאה…
