כוחות ההגנה היפניים בוחנים רחפן תקיפה גרמני מתקדם כחלק מתוכנית רחבה לשינוי תפיסת המלחמה מול סין. מאחורי הניסוי מסתתר אחד הלקחים הדרמטיים של חמש שנות המלחמה באוקראינה ושל המערכה מול איראן: אפילו מעצמות אינן יכולות לבסס מלחמה ממושכת רק על טילים ומיירטים שמחירם עצום, מלאיהם מוגבלים וקצב ייצורם איטי. העתיד שייך גם למסה — אלפי ורבבות רחפנים זולים, בינה מלאכותית ונחילים אוטונומיים.
מאת רמי יצהר Rami Yitzhar
יפן עושה צעד משמעותי לקראת התאמת צבאה למלחמות החדשות. כוחות ההגנה העצמית היבשתיים בוחנים בימים אלה את HX-2 של חברת הלסינג הגרמנית — רחפן תקיפה מתקדם שנועד לפעול גם בסביבה רוויית שיבושי תקשורת וניווט ולהשתלב במערכים שבהם מספר גדול של כלים בלתי מאוישים פועל בתיאום.
הניסויים צפויים להימשך עד סוף ספטמבר ועשויים להוביל לרכש יפני. ענקית המסחר, הטכנולוגיה והפיננסים היפנית רקוטן מסייעת להלסינג בהתנהלות מול מערכת הביטחון המקומית. עצם כניסתה של חברה אזרחית מסוגה לתהליך ממחישה עד כמה הגבולות הישנים בין תעשיית הטכנולוגיה לתעשיית הנשק מיטשטשים בעידן הבינה המלאכותית.
אבל הסיפור גדול בהרבה מעסקה אפשרית לרכישת רחפן גרמני. יפן בונה בהדרגה תפיסת לחימה חדשה לקראת האפשרות של עימות במזרח אסיה, ובראש ובראשונה מול סין. במקום להסתמך כמעט לחלוטין על מספר קטן יחסית של פלטפורמות יקרות להחריד, היא מבקשת להוסיף להן כמויות גדולות של מערכות בלתי מאוישות זולות יותר, שאפשר לייצר, לעדכן ולהחליף במהירות.
ה־HX-2 הוא דוגמה מובהקת לכיוון הזה. מדובר בכלי תקיפה קטן יחסית, במשקל של כ־12 קילוגרם, בעל טווח של עד 100 קילומטר ומהירות מרבית של כ־220 קמ״ש. הוא מיועד לפגיעה במטרות צבאיות ובהן כלי רכב משוריינים, ארטילריה ומתקנים, אך החלק המעניין ביותר בו אינו דווקא חומר הנפץ אלא התוכנה.
הבינה המלאכותית המשולבת במערכת נועדה לאפשר לכלי להמשיך לבצע חלקים ממשימתו גם כאשר התקשורת עם המפעיל נפגעת או כאשר מערכות לוחמה אלקטרונית משבשות ניווט לווייני. הלסינג מדגישה כי ההחלטות הקריטיות נשארות בפיקוח אנושי, אבל הכיוון הטכנולוגי ברור: ככל שמספר הרחפנים בשדה הקרב גדל, לא ניתן עוד להקצות מפעיל אנושי שיטיס ידנית כל כלי בכל שנייה.
השלב הבא הוא הנחיל. מערכות שליטה מבוססות בינה מלאכותית אמורות לאפשר למספר מצומצם של מפעילים לנהל מספר גדול בהרבה של כלים, לשתף ביניהם מידע ולחלק משימות. זהו בדיוק סוג הטכנולוגיה שמעסיק כיום צבאות ברחבי העולם — מארצות הברית ואירופה ועד סין, יפן וישראל.
הגיאוגרפיה הופכת את השינוי לחשוב במיוחד עבור טוקיו. יפן מורכבת מאלפי איים, וחלק מהשטחים הרגישים ביותר שלה נמצאים הרחק מן האיים המרכזיים ובקרבה יחסית לטייוואן ולסין. מלחמה סביב טייוואן או התנגשות באזור ים סין המזרחי עלולות לחייב את יפן להגן בעת ובעונה אחת על איים קטנים, בסיסי אוויר, נמלים, מתקני מכ״ם ונתיבי ים.
אי אפשר להציב מטוס קרב, משחתת וסוללת טילים בכל אי. אפשר, לעומת זאת, לפזר מערכות בלתי מאוישות במספרים גדולים בהרבה.
לשם כך מפתחת יפן תפיסה רחבה שבה רחפנים, כלי שיט בלתי מאוישים, מערכות תת־ימיות, חיישנים וטילים ארוכי טווח יפעלו כרשת אחת. תוכנית SHIELD היפנית נועדה בין היתר להגדיל משמעותית את היכולת להגן על האיים המרוחקים באמצעות מערכות מבוזרות ובלתי מאוישות.
טוקיו גם מבינה שהשאלה אינה רק איזה רחפן לקנות אלא מי מסוגל לייצר אותו כאשר המלחמה כבר בעיצומה. היפנים רוצים בסיס תעשייתי שיוכל לספק כמויות גדולות, לתקן כלים, לשנות תוכנה ולייצר דגמים חדשים במהירות — ולא למצוא את עצמם תלויים לחלוטין במטוסי מטען ובאוניות אספקה המגיעים מעבר לאוקיינוס.
וזה שינוי אסטרטגי עבור מדינה שבמשך עשרות שנים בנתה חלק מרכזי מביטחונה על הברית עם ארצות הברית.
כדי להבין מדוע יפן עושה את כל זה צריך לחזור לזירה ששינתה את תפיסת המלחמה בעולם.
מלחמת אוקראינה, הנמשכת זו השנה החמישית ושסיומה עדיין אינו נראה באופק, תיזכר לא רק בשל ההרס העצום והשינוי הגיאופוליטי שחוללה. היא כבר שינתה מהותית את כללי המלחמה. היא לא ביטלה את חשיבותם של מטוסי קרב, טילים בליסטיים, טילי שיוט ומערכות הגנה אווירית — אבל היא שברה את המונופול שלהם על היכולת לייצר כוח אש מדויק וקטלני.
רוסיה ואוקראינה מפעילות כמויות עצומות של רחפנים לסיור, מודיעין, הכוונת אש, תקיפה ויירוט. רחפנים מסחריים שהוסבו בתחילת המלחמה באמצעים מאולתרים הפכו בתוך שנים ספורות למערכות נשק המיוצרות במספרים עצומים ומשתנות במהירות בהתאם למה שקורה בחזית.
המלחמה הפכה למעבדת הפיתוח הביטחונית הגדולה בעולם.
כאשר צד אחד מוצא דרך לשבש סוג מסוים של רחפן, הצד האחר משנה תדרים, אנטנות, תוכנה או שיטת ניווט. כאשר GPS נחסם, מפותחים אמצעי ניווט חלופיים. כאשר רחפנים מופלים, מופיעים דגמים חדשים. מחזורי פיתוח שבעבר נמשכו שנים מתקצרים לעיתים לחודשים ואף לשבועות.
אבל המהפכה החשובה ביותר אינה רק טכנולוגית. היא כלכלית.
במלחמה הישנה, כוח אש מדויק היה מוצר יקר להחריד. טילים מתקדמים עולים מאות אלפי דולרים ולעיתים מיליונים. מטוסים עולים עשרות ואף מאות מיליונים. מערכות ההגנה עצמן יקרות לא פחות, וכל מיירט שנורה הוא מוצר מתוחכם שמפעלי הנשק מסוגלים לייצר רק בקצב מוגבל.
הרחפן שינה את החשבון.
במקום לשלוח בכל פעם נשק שמחירו עצום, אפשר לשגר עשרות כלים זולים בהרבה. חלקם יופלו, חלקם ישובשו וחלקם יחטיאו. אבל די במספר קטן שיחדור כדי לפגוע במחסן דלק, מתקן אנרגיה, מפעל, שדה תעופה, תחנת כוח, בסיס צבאי או תשתית עירונית ולגרום נזק הגדול פי כמה וכמה מעלות המתקפה.
ומכאן נולדה אחת הבעיות הקשות ביותר של המלחמה המודרנית: הצד המגן עלול לשלם הרבה יותר מן הצד התוקף.
כאשר רחפן זול מחייב ירי של מיירט יקר, התוקף יכול לאבד את רוב הכלים ששיגר ועדיין לכפות על יריבו משוואה כלכלית קשה. אם הוא מסוגל לייצר אלפי רחפנים מהר יותר מכפי שהצד השני מסוגל לייצר מיירטים, המלחמה הופכת למלחמת התשה תעשייתית וכלכלית.
ואז הגיעה גם המערכה מול איראן וחידדה את הלקח.
ארצות הברית, המחזיקה בתקציב הביטחון הגדול בעולם ובתעשייה צבאית אדירה, גילתה שמלאי חימוש אינו אינסופי. השימוש האינטנסיבי בחימוש מדויק ובמערכות הגנה העלה את שאלת קצב שחיקת המלאים, ובמיוחד את זמינותם של מיירטים וחימוש ארוך טווח. החשש מן השחיקה והצורך לשמור יכולות לזירות נוספות הפכו לחלק ממערכת השיקולים האמריקנית בניהול המערכה ובהחלטות אם וכיצד להרחיבה.
וזה פרט שחשוב להבין: הבעיה אינה שאין לאמריקה כסף.
כסף אינו מייצר טיל בן לילה.
אפשר להזמין אלפי מיירטים, להשקיע מיליארדים, לפתוח משמרת שלישית במפעל ולהקים קווי ייצור חדשים. אבל אם קצב הצריכה במלחמה גבוה מקצב הייצור, גם מעצמת־על נאלצת לעשות את החשבון הפרוזאי ביותר: כמה טילים נשארו במחסן, כמה נורו הלילה, כמה נצטרך מחר וכמה חודשים או שנים יידרשו כדי להחליף אותם.
וזה אולי הלקח הגדול ביותר של חמש שנות אוקראינה ושל המערכה במזרח התיכון: המלחמה החדשה אינה מבטלת את הנשק היקר — היא שוברת את הבלעדיות שלו.
מדינה שאינה מסוגלת לרכוש אלפי טילים יכולה לייצר עשרות אלפי רחפנים. מפעל שאינו מסוגל לבנות מטוס קרב יכול להרכיב כלי תקיפה בלתי מאויש. תוכנה חדשה יכולה לשנות את יכולותיו של נשק בתוך שבועות במקום להמתין לדור הבא של מערכת שיעבור שנים של פיתוח.
העולם למד.
סין למדה. ארצות הברית למדה. אירופה למדה. ישראל לומדת.
ויפן החליטה שהיא אינה רוצה להגיע למלחמה הבאה כאשר כל כוח האש שלה תלוי במספר קטן של מערכות מופלאות ויקרות ובשרשרת אספקה המגיעה מעבר לאוקיינוס.
לכן היפנים אינם מסתפקים בקריאת דוחות על אוקראינה. הם מבקשים ללמוד ישירות מן הניסיון שנצבר שם, וחברות אוקראיניות מצדן מגיעות לאסיה עם מוצר בעל ערך עצום שאי אפשר לייצר במעבדה: ניסיון מבצעי יומיומי מול אויב שמפעיל בעצמו רחפנים, שיבושי GPS ולוחמה אלקטרונית בהיקפים עצומים.
אחת החברות האוקראיניות כבר קיימה ביפן הדגמה שבה תוכנה מבוססת AI ניהלה נחיל רחפנים במשימת איתור ותקיפה. גם שם סייעה רקוטן לפתוח את הדלת. עכשיו אותה ענקית יפנית מסייעת להלסינג הגרמנית.
גם הלסינג עצמה היא תוצר של המהפכה. החברה הוקמה רק ב־2021 כחברת בינה מלאכותית ביטחונית, ובתוך שנים ספורות התרחבה מתוכנה לניתוח שדה הקרב למערכות בלתי מאוישות ויכולות תקיפה והפכה לאחת מחברות טכנולוגיית הביטחון הבולטות באירופה.
זהו עוד שינוי שחוללה מהפכת הרחפנים. במשך עשרות שנים נשלט עולם הנשק בידי מספר קטן של תאגידי ענק. כיום נכנסות אליו חברות צעירות המגיעות מעולמות התוכנה, הבינה המלאכותית והסטארט־אפים ומתקדמות בקצב שחלק מן התעשיות הביטחוניות המסורתיות מתקשות לחקות.
אבל מאחורי ההתלהבות מסתתרת שאלה מטרידה.
ככל שמספר הכלים גדל, יותר משימות חייבות לעבור לאוטומציה. ככל שהקשר עם המפעיל קל יותר לשיבוש, הכלי צריך לקבל עצמאות גדולה יותר. וככל שזמן התגובה מתקצר, יותר החלטות מתקבלות באמצעות תוכנה.
מכאן מגיעים הנחילים והבינה המלאכותית.
המטרה המוצהרת אינה בהכרח להוציא את האדם משרשרת ההחלטה על הפעלת כוח קטלני, אלא לאפשר למעט בני אדם לשלוט במספר עצום של מערכות. מבחינה צבאית זו קפיצת מדרגה. מבחינה משפטית ומוסרית היא פותחת שאלות שהעולם עדיין רחוק מלפתור.
ויש כאן לקח ישראלי ישיר.
ישראל היתה מחלוצות עולם הכטב״מים, אבל התחרות החדשה כבר אינה רק מי בונה את הכלי המתוחכם ביותר. השאלות החדשות הן כמה יחידות אפשר לייצר בחודש, כמה עולה כל אחת, כמה מהר ניתן לשנות את התוכנה, האם אפשר להחליף כלי שהופל בלי כאב כלכלי — ובעיקר האם התעשייה מסוגלת להמשיך לספק כוח אש אחרי חצי שנה, שנה ושנתיים של מלחמה.
אוקראינה הוכיחה שמלחמה ארוכה מסוגלת לבלוע מלאים בקצב שתעשיות הביטחון המערביות לא נבנו עבורו. המערכה מול איראן המחישה שגם המחסנים האמריקניים אינם חסרי תחתית. יפן מסתכלת על שתי הזירות ומסיקה מסקנות.
לכן הסיפור של HX-2 גדול בהרבה מרחפן גרמני שמגיע לניסוי ביפן.
זהו סימפטום של מהפכה.
במשך דור שלם שאלו צבאות מי מחזיק במטוס הטוב ביותר, בטיל המדויק ביותר ובמערכת ההגנה המתוחכמת ביותר. במלחמה הבאה תתווסף שאלה שעשויה להיות חשובה לא פחות: מי מסוגל לייצר הכי הרבה כוח אש שימושי, הכי מהר, במחיר הנמוך ביותר — ולהמשיך לעשות זאת גם אחרי שנה של מלחמה.
אבל רגע לפני שמכתירים את הרחפן הזול למלך החדש והבלתי מעורער של שדה הקרב, כדאי לזכור את הכלל העתיק ביותר במרוץ החימוש: לכל נשק שמעניק יתרון עצום מגיע בסופו של דבר הנשק שמבטל אותו.
וכאן עשויה להמתין ההפתעה הישראלית.
ישראל, שפיתחה את כיפת ברזל ושינתה באמצעותה את תפיסת ההגנה מפני רקטות קצרות טווח, נמצאת כבר עמוק במרוץ אחר השלב הבא — יירוט באנרגיה מכוונת. אם מערכות הלייזר הישראליות יגיעו לבשלות שתאפשר יירוט אמין, מהיר וזול מאוד של רחפנים במספרים גדולים, המשוואה הכלכלית שהפכה את הרחפן לנשק כל כך אטרקטיבי עלולה להתהפך פעם נוספת.
כי הבעיה האמיתית במיירט של מאות אלפי דולרים מול רחפן של אלפי דולרים איננה הרחפן. היא המיירט.
ברגע שאפשר יהיה להפנות קרן, לעקוב, לירות — ולשלם עבור כל יירוט סכום זניח יחסית למחירו של טיל — יתרון המסה של נחילי הרחפנים יתחיל להישחק. גם ללייזר יש מגבלות של מזג אוויר, קו ראייה, טווח, הספק וקצב טיפול במטרות, ולכן הוא לא יחליף את מערכות הטילים. אבל אם השילוב בין לייזר, לוחמה אלקטרונית ומיירטים זולים יעבוד כפי שמפתחיו מקווים, הוא עשוי להחזיר למגן משהו שאבד לו במהפכת הרחפנים: יתרון כלכלי.
ואז אולי יתברר שהמהפכה הגדולה של אוקראינה היתה רק מחצית הסיפור.
האוקראינים והרוסים הוכיחו שאפשר להפוך את ההתקפה לזולה.
האתגר הבא הוא להפוך גם את ההגנה לזולה.
ואם המוח הישראלי יצליח לעשות ללוחמת הרחפנים את מה שכיפת ברזל עשתה לרקטות — כל ספרי תורת הלחימה שהעולם כותב עכשיו בהתלהבות יצטרכו להיכתב מחדש.
שוב.
״עניין מרכזי״ חדשות וסקופים מאז 1999. לחיצה על לייק תביא אותך לידיעה הבאה…
