הנה האמת: מרוב שהטלוויזיה חכמה צריך להיות גאון כדי להגיע מיד לערוץ שאתה רוצה. אחרת תקבל מסך עם מאות אפשרויות, המלצות ואפליקציות — ולך חפש את הסרט שהחבר שלך המליץ עליו לפני רגע בווטסאפ.
טכנולוגיה היא אחד התענוגות הגדולים של חיי. אני מת עליה. אלא שבשנים האחרונות, בעיקר בגלל חורשי רע ותאבי בצע למיניהם, היא התחילה לסבך את חיינו במסגרת מאמציה להגן עלינו מפניהם. כל מכשיר רוצה לדעת מי אני, מה הסיסמה שלי, אם אני מסכים לעוגיות המרגלות אחרי ואם אפשר לאמת שאני באמת אני באמצעות קוד שנשלח למכשיר אחר. עוד מעט יבקשו שני עדים שמכירים אותי מהתיכון.
האנושות הקדישה מאה שנים למטרה נשגבת: להיפטר מכל דבר מעצבן. לא רצינו ללכת — מכונית. לעלות במדרגות — מעלית. לשטוף כלים — מדיח. לזכור מספרי טלפון — סמארטפון. לקום מהספה — שלט. היינו במסלול מצוין ואז המכונות התחילו לתת לנו שיעורי בית.
כדי להחנות את המכונית צריך אפליקציה. כדי לקרוא תפריט במסעדה צריך לסרוק ריבוע. כדי להיכנס לבניין צריך קוד. כדי לראות סרט צריך לזכור באיזה שירות סטרימינג הוא מסתתר. וכדי לדבר עם חברת הביטוח צריך קודם לנהל מערכת יחסים עם רובוט בשם דנה.
דנה תשמח לעזור לי. היא רק מבקשת שאבחר בין 17 אפשרויות שאף אחת מהן אינה הסיבה שבגללה התקשרתי. אני אומר ״נציג״. דנה עונה: ״לא הבנתי, בוא ננסה שוב״. אני צועק ״נציג!״ ודנה מקריאה לי שוב את התפריט.
זה יתרונה הגדול של הבינה המלאכותית על האדם: היא יכולה לשגע אותך בלי להתעצבן בעצמה. ולא המכונה שיודעת הכול מפחידה אותי — הרבה יותר מעצבן הגולם שלא מבין כלום ובטוח שהוא הבין אותך מצוין.
ואל תטעו בי. אני האחרון שרוצה לחזור אחורה. פעם היו לי מאות תקליטים ונפטרתי מהם בשמחה. היום ספוטיפיי נותן לי בתוך שניות יותר מוזיקה מכפי שיכולתי לחלום עליה. אני לא מתגעגע לטיונר, לבוקסות הענק בסלון, למצלמות פילם ואפילו לא לעט. השקעתי המון בלימודי גרפולוגיה והיום אני בקושי כותב ביד. איזה בזבוז נהדר.
אני אוהב קִדמה, גאדג׳טים ובינה מלאכותית. הבעיה מתחילה כשהמכשיר שאמור לחסוך לי עבודה מתחיל להמציא לי עבודה: עדכן, אשר, אמת, התחבר, החלף סיסמה, הורד אפליקציה, אפשר גישה. רגע, מי עובד אצל מי?
ואולי משום כך אנחנו משלמים עכשיו כדי לברוח מכל זה. אדם עובד כל השנה מול מחשב ואז משלם אלפי שקלים על צימר שבעליו מודיע בגאווה: אין אצלנו טלוויזיה ואין קליטה. נפלא. כמה עולה? פעם עוני היה שאין לך טלוויזיה. היום זה בוטיק.
אבות אבותינו עבדו בשדה 14 שעות ביום כדי שהנינים שלהם לא יצטרכו לקטוף בעצמם את האוכל. הנינים מגיעים בשבת ומשלמים 80 שקל לילד כדי לקטוף תות.
אולי אנחנו בכלל לא מתגעגעים לעולם הישן. אנחנו מתגעגעים לעולם שבו הדברים פשוט עשו מה שאמרנו להם. כפתור היה כפתור. טלפון צלצל. טלוויזיה נדלקה. מכונית נסעה. היום כל מכשיר רוצה מערכת יחסים.
ועכשיו הבינה המלאכותית מבטיחה לכתוב בשבילי, לחפש בשבילי, לזכור בשבילי ואפילו לחשוב בשבילי. מצוין. אם היא גם תסכים לדבר במקומי עם דנה מחברת הביטוח — אני מוכן למהפכה.
אז בראש השנה הזה אני מציע לאחל לעצמנו דווקא פחות. פחות התראות, פחות סיסמאות, פחות עדכונים, פחות אימותים ופחות מכשירים שרוצים להכיר אותי אישית.
והלוואי שמישהו ימציא סוף־סוף את פסגת הטכנולוגיה האנושית: טלוויזיה שלוחצים על כפתור — והיא נדלקת.
שנה טובה.
ואם אתם רוצים להגיב לפיליטון הזה, הורידו אפליקציה, פתחו חשבון, בחרו סיסמה בת 14 תווים ואשרו שאינכם רובוט.
אם לא הצלחתם — לפחות הוכחתם שאתם בני אדם.
״עניין מרכזי״ חדשות וסקופים מאז 1999.
