ברצועה שבה האבטלה הגיעה לכ־80%, כ־1.8 מיליון בני אדם מתגוררים באתרי עקורים והבנקים כמעט משותקים, דורש חמאס מהסוחרים להגדיל את השימוש בשטרות ישראליים שהפכו למצרך נדיר.
האם מאחורי הדרישה מסתתר ניסיון להשתלט על שוק המזומנים, לגבות עמלות ולבנות מחדש את שלטונו באמצעות תלות כלכלית?
העימות התפרץ בעקבות דרישות המיוחסות לחמאס לגבות כ־10,000 שקל מכל משאית סחורות הנכנסת לרצועה ולבצע כ־30% מהמכירות במזומן. הסוחרים מתנגדים, והיבוא המסחרי מישראל נעצר על רקע המחלוקת.
ישראל טוענת שהסוחרים הפסיקו לתאם משלוחים בגלל דרישות חמאס; גורמים פלסטיניים מטילים את האחריות על ישראל.
חמאס מציג את התשלום כתרומה התנדבותית לקרן סיוע. בינתיים נמשך הסיוע ההומניטרי ונכנסות גם חלק מהסחורות ממצרים, אך השיבוש במסלול הישראלי מאיים לצמצם את היצע הבשר, הפירות, הירקות ומוצרי הצריכה ולהעלות מחירים לקראת החורף.
הפרדוקס הוא שחמאס דורש דווקא מזומנים בשעה שהשקל הפיזי כמעט נעלם מהשווקים. השקל הישראלי הוא המטבע המרכזי בעזה, לצד שימוש מוגבל יותר בדולרים ובדינרים ירדניים.
המלחמה החריבה סניפי בנקים וכספומטים, עצרה כמעט לחלוטין את כניסת השטרות החדשים והותירה בידי התושבים שטרות בלויים, לעיתים קרועים ומודבקים. המחסור יצר שוק חלפנות שבו עמלות השגת מזומנים הגיעו בתקופות מסוימות לעשרות אחוזים.
אדם המחזיק 1,000 שקל בחשבון עלול לקבל תמורתם רק 600–700 שקל בשטרות.
אלא שהכסף לא נעלם מהחשבונות. ארגוני סיוע מעבירים תשלומים לחשבונות בנק ולארנקים דיגיטליים, ומשפחות משלמות לסוחרים באמצעות הטלפון. הסוחרים מעבירים את היתרות לספקים, וכך נמשך מחזור כספי בלי ששטר אחד מחליף ידיים.
במעקב שערכה יוניסף בקרב משפחות שקיבלו סיוע כספי דיגיטלי, יותר מ־99% השתמשו בכסף שהועבר אליהן באופן דיגיטלי בלבד.
אלא שגם כסף בחשבון אינו מבטיח שאפשר לקנות לחם. רשת החשמל הציבורית כמעט אינה פועלת, התושבים תלויים בגנרטורים, בסוללות ובמערכות סולאריות, והתקשורת הסלולרית והאינטרנט מקרטעים. מי שמבקש לשלם בטלפון זקוק לסוללה טעונה, לקליטה ולמערכת תשלומים פעילה.
ישראל אישרה בעבר שימוש מוגבל בסטארלינק של SpaceX, שבשליטת אילון מאסק, לצרכים הומניטריים, בעיקר במתקנים רפואיים. אולם פתרונות לווייניים נקודתיים אינם מחליפים את תשתיות התקשורת הפגועות של הרצועה.
והכול מתרחש בתוך חורבן כמעט בלתי נתפס. ברצועה חיים יותר משני מיליון בני אדם, רובם נעקרו מבתיהם לפחות פעם אחת, רבים מהם שוב ושוב. כ־1.8 מיליון מתגוררים באתרי עקורים וכמעט שני מיליון זקוקים לסיוע במחסה. לפי הערכות שונות, 77%–92% מיחידות הדיור נפגעו או נהרסו.
משפחות מצטופפות באוהלים, בבתי ספר ובבניינים פגועים, מול סכנת הצפות וקור בחורף. מפעלים, חנויות, מסעדות, בתי מלאכה ומשקים חקלאיים הושבתו או נהרסו, והאבטלה מוערכת בכ־80%.
ובכל זאת, השווקים ממשיכים לפעול. מי משלם?
בעיקר העולם שבחוץ. תוכנית המזון העולמית מסייעת לכ־1.5 מיליון בני אדם מדי חודש, מטבחים קהילתיים מחלקים כ־250 אלף ארוחות חמות ביום, וכ־1.4 מיליון מתמודדים עם חוסר ביטחון תזונתי חמור.
במאי 2026 הגיע סיוע כספי בינלאומי לכ־700 אלף בני אדם; במעקב של יוניסף ביוני דיווחו 72% מהמשפחות שהסיוע הוא מקור התמיכה העיקרי שלהן. לכך מתווספים כספים מקרובי משפחה בחו״ל, חסכונות מתכלים, הלוואות ופרנסה מצומצמת שנותרה. הכסף נכנס מבחוץ, המשפחות קונות, הסוחרים מחדשים מלאים — והמאבק על השליטה במחזור הזה נעשה קריטי.
כאן מתחילה האפשרות האסטרטגית המסקרנת ביותר: חמאס עשוי לנסות להפוך את המחסור בשטרות למקור הכנסה ולמכשיר שליטה.
נניח שהארגון הצליח לצבור מלאי מזומנים באמצעות רשתות חלפנות, כספים שהחזיק בעבר, תרומות או העברות מחו״ל. רשתות המימון הבינלאומיות שלו מוכרות, אף שאין מידע פומבי המאשר שהצליח להכניס לרצועה מלאי חדש וגדול של שקלים.
אם חמאס מחזיק במזומן ושולט גם בחלק ממערך החלפנות, הוא יכול ליצור מנגנון כלכלי מחזורי: הסוחרים נדרשים להשתמש בשטרות, נזקקים למזומנים כדי לבצע תשלומים ולתת עודף, ופונים לגורמים המספקים אותם תמורת עמלה. לאחר מכן נגבים מהם מסים והיטלים, חלק מהשטרות חוזר למערכת, ואפשר להעמיד אותם שוב לרשות הסוחרים באמצעות חלפנות או אשראי.
אותם שטרות עשויים להניב הכנסות שוב ושוב. לא מפני שהכסף מתרבה, אלא מפני שהשליטה באספקתו הופכת לשירות שהסוחרים תלויים בו. כמובן, הדרישה לקבל מזומן אינה יוצרת שטרות חדשים, והצלחת המנגנון תלויה במלאי ממשי וביכולת להשפיע על החלפנים. אלה בדיוק החוליות שצריך לברר כדי לקבוע אם מדובר במהלך מתוכנן ולא רק בניסיון נוסף לגבות כספים מהמסחר.
המודל האפשרי מזכיר את חיזבאללה בלבנון, שבמשך שנים פיתח לצד מוסדות המדינה מערכות רווחה, חלפנות ואשראי, ובהן אגודת אל־קרד אל־חסן המזוהה עמו. גם החות׳ים בתימן פיתחו מנגנוני גבייה ושליטה במסחר ובמערכת המוניטרית. שלושת הארגונים ממחישים שכוח שלטוני אינו נשען רק על נשק. הוא נשען על משכורות, הלוואות, שירותים, אכיפה ושליטה במקורות הפרנסה. משפחה עשויה להתנגד לארגון ובכל זאת להזדקק לסיוע שלו; סוחר עשוי לשנוא אותו ובכל זאת לשלם לו. שליטה אינה מחייבת אהדה ציבורית.
וזה מוביל לכישלון האסטרטגי החוזר של ישראל והמערב: היכולת להפיל משטר או להחליש ארגון חמוש אינה שקולה ליכולת להקים במקומו שלטון מתפקד. בעיראק הופל סדאם חוסיין, אך פירוק הצבא ומוסדות המשטר תרם להתבססות מיליציות.
בלוב, נפילת קדאפי בסיוע מערבי הותירה מאבק בין מוקדי כוח. באיראן לא הצליחה ארצות הברית, שתמכה בשאה, למנוע את קריסת משטרו ואת עליית הרפובליקה האסלאמית.
באפגניסטן התמוטטו במהירות מוסדות וצבא שנבנו בהשקעות מערביות עצומות במשך עשרים שנה.
ישראל ניצבת מול אותה בעיה במשך עשרות שנים.
בגדה המערבית פועלת הרשות הפלסטינית בסמכויות מוגבלות, ללא ריבונות מלאה ותוך תלות כלכלית וביטחונית בישראל. לכך מתווספים כשלי הרשות עצמה, שחיתות ומשבר לגיטימיות פוליטית ממושך.
ישראל זקוקה לחלופה פלסטינית יעילה, אך המציאות המדינית והביטחונית שהיא שותפה לעיצובה מקשה על התפתחות חלופה עצמאית ובעלת סמכות. בעזה, שבה נהרסו מוסדות ותשתיות בהיקף עצום, האתגר גדול עוד יותר.
מי יאבטח את משאיות המזון? מי ישלם לעובדי העיריות? מי יפעיל את מערכות המים והביוב, יפנה אשפה, יפקח על השווקים, יפתור סכסוכים בין סוחרים ויבטיח שתשלומים יגיעו ליעדם? אלה אינן שאלות שוליות ליום שאחרי המלחמה. אלה השאלות שיכריעו מי באמת ישלוט ברצועה.
המאבק על 10,000 שקל למשאית ועל 30% מהמכירות במזומן הוא אפוא הרבה יותר מסכסוך מסחרי. הוא עשוי להיות סימן למאבק על בניית מערכת שלטונית וכלכלית חדשה מתוך ההריסות. השאלה אינה רק כמה כסף חמאס מצליח לגבות, אלא האם הוא יוכל להפוך את השליטה בכסף לתלות מתמשכת של הסוחרים ושל האוכלוסייה.
אפשר להרוס מפקדות, לחסל מנהיגים ולהשמיד מחסני נשק. אבל אם אין חלופה המסוגלת לנהל את החיים, הארגון שנפגע עשוי לחזור לשלוט באמצעות שטרות כסף, חלפנים, משכורות ושירותים חיוניים.
בעזה, הקרב על היום שאחרי עלול להיות מוכרע לא רק בידי מי שמחזיק ברובה — אלא בידי מי שמחזיק בשקל.
״עניין מרכזי״ חדשות וסקופים מאז 1999. לחיצה על לייק תביא אותך לידיעה הבאה, שגם אותה כדאי לדעת.
