היועץ המשפטי לממשלה לשעבר הבהיר ביום השמיני לעדותו כי החשדות נגד נתניהו לא נולדו מסיקור תקשורתי בלתי מחמיא או ממחלוקת פוליטית, אלא מהצטברות ראיות שהצביעו לכאורה על עסקת חליפין חמורה: הטבות רגולטוריות בשווי מאות מיליוני שקלים תמורת יכולת להשפיע על הסיקור באתר וואלה. מול טענות ההגנה על פגמים בחקירה, מנדלבליט עמד על כך שהייתה תשתית ממשית לפתיחתה.
מאת רמי יצהר | ״עניין מרכזי״
3 בנובמבר 2026
עדותו של היועץ המשפטי לממשלה לשעבר אביחי מנדלבליט בבית המשפט המחוזי בירושלים סיפקה ביום שני הסבר מפורט לאחת השאלות המרכזיות במשפט נתניהו: כיצד התגבשו החשדות שהובילו להחלטה להעמיד ראש ממשלה מכהן לדין באשמת שוחד.
ביום השמיני לעדותו, במסגרת חקירתו הנגדית בידי סנגורו של נתניהו, עו״ד עמית חדד, הסביר מנדלבליט כי נקודת המוצא של תיק 4000 הייתה דווקא ההטבות הרגולטוריות שניתנו לחברות שבשליטת שאול אלוביץ’, ולא שאלת הסיקור התקשורתי כשלעצמה.
״התמורה יוצרת את החשד, ואז בודקים את הדברים ומגלים שיש מתת״, הסביר מנדלבליט את ההיגיון החקירתי שהוביל לבדיקת מערכת היחסים בין נתניהו לבין בעלי השליטה בבזק ובאתר וואלה.
לדבריו, ההחלטות הרגולטוריות שהיטיבו עם עסקיו של אלוביץ’ בהיקף של מאות מיליוני שקלים עוררו חשד המחייב בדיקה. החקירה ביקשה לברר אם מאחורי ההחלטות הללו הסתתרה תמורה אישית ופוליטית לנתניהו.
והתמורה הנטענת הייתה יוצאת דופן: לא מעטפות כסף, לא מתנות יוקרה ולא העברה בנקאית, אלא האפשרות להשפיע על התכנים המתפרסמים באחד מאתרי החדשות המרכזיים בישראל.
מנדלבליט תיאר מערכת שבה, על פי החשד, ניתן היה לפעול להורדת פרסומים בלתי רצויים, לשינוי מיקומן של כתבות, לקידום תכנים אוהדים ואף לפגיעה תקשורתית ביריבים פוליטיים.
לפי כתב האישום, יכולת ההשפעה הזאת הייתה טובת ההנאה שקיבל לכאורה נתניהו בתמורה להפעלת סמכויות שלטוניות לטובת עסקיו של אלוביץ’.
לא סיקור אוהד רגיל, אלא חשד למערכת של תן וקח
אחת הנקודות החשובות בעדות הייתה ההבחנה שעשה מנדלבליט בין הקשר השגרתי של פוליטיקאים עם עיתונאים ובעלי כלי תקשורת לבין החשדות שנחקרו בפרשה.
פוליטיקאים מנסים להשפיע על הסיקור שלהם בכל מקום בעולם. הם מעניקים ראיונות, מפעילים דוברים, מתלוננים על פרסומים ומבקשים להציג את עמדותיהם באור חיובי. כשלעצמה, התנהלות כזאת אינה עבירה פלילית.
אלא שבתיק 4000 נבדק חשד שונה לחלוטין: האם בעל תפקיד שלטוני העניק הטבות כלכליות משמעותיות לאיש עסקים, ובמקביל קיבל ממנו טובת הנאה בדמות השפעה חריגה על מערכת חדשות.
מנדלבליט הבהיר כי סיקור תקשורתי לבדו ספק אם היה מצדיק פתיחה בחקירה. לדבריו, החיבור בין ההיבט התקשורתי לבין ההחלטות הרגולטוריות הוא שיצר את החשד הסביר.
הוא הצביע על עדויותיהם של מנכ״ל משרד התקשורת לשעבר שלמה פילבר ומנכ״ל וואלה לשעבר אילן ישועה, וכן על התכתבויות ומסמכים שנאספו במהלך החקירה.
במוקד עמדה עסקת בזק–יס והחשד למעורבותו של נתניהו בקידום אינטרסים עסקיים של אלוביץ’.
ומה באשר לטענות על ״תפירת תיקים״?
החקירה הנגדית נועדה, בין היתר, לערער על תקינות הליכי החקירה ועל האישורים שניתנו למשטרה.
חדד הצביע על פעולות חקירה שנעשו ללא אישור מפורש של היועץ המשפטי לממשלה, על אי־בהירות בניסוח האישורים ועל העובדה שנתניהו לא הוזהר במפורש בחשד לשוחד במהלך חקירותיו.
מנדלבליט אישר כי היו פעולות שלא אושרו על ידו וכי אינו זוכר במדויק כל פרט באישורים שניתנו לפני שנים. הוא אף הכיר באפשרות שנפל פגם בנוסח אחת האזהרות.
אלה סוגיות משפטיות ממשיות שבית המשפט נדרש לבחון.
ואולם, מנדלבליט לא חזר בו מעמדתו העקרונית: המידע שנאסף הצדיק את פתיחת החקירה, והחשדות שהתפתחו בעקבותיה הצדיקו, לשיטתו, את ההחלטה להגיש כתב אישום.
כאן מצויה גם נקודת המחלוקת הציבורית הגדולה. טענות על פגמים בהליכי חקירה מחייבות בירור, אך אין בהן כשלעצמן הוכחה לכך שהחשדות הומצאו או שהראיות נבדו. באותה מידה, עצם הגשת כתב האישום אינה מוכיחה את אשמת הנאשם.
ההכרעה תתקבל על סמך הראיות והדין, ולא באמצעות סיסמאות פוליטיות.
המשמעות הציבורית: המאבק על האמון במערכת המשפט
פרשת 4000 חורגת מזמן מגבולותיו של תיק פלילי רגיל. היא הפכה למוקד של מאבק ציבורי סביב אמינות מוסדות אכיפת החוק, יחסי הון ושלטון, עצמאות התקשורת וגבולות הכוח של ראש ממשלה.
עדותו של מנדלבליט מחזירה את הדיון לשאלה היסודית: האם ההחלטות הרגולטוריות וההתערבות הנטענת בסיקור היו שני מסלולים נפרדים, או חלק ממערכת יחסים מושחתת שבה כל צד העניק לאחר את מה שהיה דרוש לו.
התביעה טוענת לקיומה של עסקת שוחד. ההגנה כופרת בכך ומבקשת להראות כי התשתית הראייתית והליכי החקירה אינם תומכים באישום.
מנדלבליט, מי שנשא באחריות המשפטית להחלטה על הגשת כתב האישום, סיפק בעדותו את ההסבר לעמדתו ואת הבסיס העובדתי שעליו נשענה.
ומה הלאה?
בית המשפט יצטרך להכריע לא רק בשאלת תקינותם של הליכי החקירה, אלא בעיקר בשאלה אם הוכחו יסודות עבירת השוחד מעבר לספק סביר.
הדיונים סביב עדות מנדלבליט כבר הובילו את השופטים להגביל את היקף החקירה החוזרת של התביעה, כך שתתמקד בהבהרת דברים שעלו בעדות.
המשפט נמשך, חזקת החפות של נתניהו עומדת בעינה, וההכרעה טרם ניתנה.
אבל מן העדות עולה מסר ברור: לפחות מבחינתו של מי שכיהן כיועץ המשפטי לממשלה וקיבל את ההחלטה להעמיד את נתניהו לדין, לא היה מדובר בחשד שנולד בחלל ריק. מדובר היה בצירוף של החלטות שלטוניות, אינטרסים כלכליים וראיות הנוגעות להתערבות בתקשורת, שחייבו בירור פלילי.
וזו בדיוק הסיבה שחשוב להבחין בין ביקורת לגיטימית על התנהלות החוקרים לבין ניסיון ציבורי להציג את עצם קיומה של החקירה כקנוניה מוכחת.
בסופו של דבר, את שאלת האשמה יכריעו השופטים. את העובדה שהיו חשדות ממשיים שחייבו חקירה, מנדלבליט הסביר היטב בעדותו.
״עניין מרכזי״ — חדשות וסקופים מאז 1999.
לחיצה על לייק תביא אותך לידיעה הבאה, שכנראה לא תמצא במקום אחר. מומלץ!
