פרשנות | חלפה מחצית מתקופת המנדט שקיבל גדי איזנקוט להרכבת ממשלה, ובמקום שביל מסודר אל רוב של 61 חברי כנסת נפרש מבוך של פגישות, תנאים והצהרות סותרות. ארבעה מחמשת הניסיונות הקודמים של מנהיג שאינו נתניהו להקים ממשלה הסתיימו בכישלון. גם הפעם היחידה שבה נפתלי בנט הצליח — כהונתו כראש ממשלה — נמשכה שנה בלבד. האם ההיסטוריה חוזרת, או שהפעם המהלכים נראים מבולבלים דווקא מפני שכל אחד מהם נועד להכשיר את הדרך להכרעה?
19 בנובמבר 2026 | מאת רמי יצהר
הפגישה של בנט עם נתניהו נראתה תחילה כמו חור בקיר של גוש השינוי. בנט נכנס ללשכת ראש הממשלה, שוחח איתו זמן ממושך, ואחר כך התייצב מול שותפיו. הם לא אהבו את המהלך. ליברמן וגולן פסלו ישיבה עם נתניהו; איזנקוט ביקש להתקדם במהירות; לפיד לא הפך את המחלוקת לקרב פומבי. בנט, מצדו, אמר שאינו מתכוון לשבת תחת נתניהו ושבממשלת אחדות איזנקוט צריך להיות ראשון ברוטציה.
האם זו נסיגה? ניסיון להכשיל את הגוש? או מהלך שנועד להראות לבוחרי הימין שבנט אינו ממהר שוב לעבור למחנה שנתניהו הציג כאויב?
כדי להבין את בנט צריך לזכור מאין בא. הוא צמח בימין הדתי, נכנס לממשלה ב־2021 עם לפיד ועם שותפים מרקעים שונים, ובהם רע״ם, והגיע לראשות הממשלה. הממשלה החזיקה כשנה. נתניהו הצליח למתג את המהלך כבגידה בימין: בנט, טען, לקח קולות של מצביעי ימין והעביר את השלטון לשמאל ולערבים. מאז, כל ניסיון של בנט לחזור להנהגת הימין נבחן דרך אותה עדשה.
לכן בנט אינו יכול להסתפק באמירה שהוא מתנגד לנתניהו. הוא חייב להראות שגם ניסה לדבר עם הליכוד, שלא החרים את הימין ושאינו רץ שוב, כברירת מחדל, לממשלה הנשענת על הקולות הערביים. הפגישה עם נתניהו מעניקה לו את התמונה הזאת. התנאי שלו — איזנקוט ראשון ברוטציה — מאפשר לו לטעון שהשיחה לא הייתה כניעה, אלא ניסיון לבדוק אם אפשר להחליף את נתניהו בלי להפקיר את הימין.
איזנקוט אינו ממהר לסגור את המבוך
כאן מתגלה תפקידו של איזנקוט. הוא אינו חייב להכריח את שותפיו לבחור עכשיו בין מסלולים. הוא מעניק להם מרחב, אחריות ותפקידים בכנסת — ובהם ועדת החוץ והביטחון לליברמן — ומאפשר לכל אחד לבדוק את האפשרות שהוא עצמו מאמין בה. כך השותפים יכולים להתמקח, להציג עצמאות ולהוכיח לבוחריהם שניסו למצות חלופות, בלי לפרק את המסגרת המשותפת.
ליברמן יכול להראות שהוא אינו מוותר על עמדותיו. בנט יכול לבדוק אם יש דרך לדבר עם הימין בלי לשבת תחת נתניהו. לפיד יכול להמשיך לפעול לממשלה בראשות איזנקוט בלי להפוך כל חילוקי דעות לקרע. גולן יכול להתעקש על קווים אדומים. איזנקוט נותן להם להלך במבוך, אך שומר את כולם בתוך אותו מתחם.
גם השתיקה היחסית של לפיד אינה בהכרח סימן להסכמה או להיעדר עמדה. היא יכולה להיות בחירה שלא לסכל את המהלך לפני שהתברר אם הוא מייצר דרך קדימה. לפיד יודע שתקיפה פומבית של בנט תשרת את נתניהו ותהפוך ויכוח פנימי למשבר שעלול לפרק את הגוש. כל עוד בנט אינו חוצה בפועל את הקווים, לפיד משאיר את הדלת פתוחה.
נתניהו מתקשה לגייס רוב — והברית סביבו נשחקת
המשחק אינו מתנהל רק בגוש השינוי. נתניהו מתקשה לגייס 61, והשותפים שהלכו איתו שנים צריכים לשאול אם הנאמנות אליו עדיין מבטיחה להם כוח. סוגיית הגיוס היא העילה הגלויה למשבר עם החרדים, אבל מתחתיה עומדת שאלה רחבה יותר: האם ההיצמדות לנתניהו עוד מספקת פתרון, או שהיא משאירה את ישראל במבוי סתום.
גם הרבנים והמנהיגות החרדית אינם מחוץ לחשבון הזה. אם הם סבורים שהמשך ההישענות על נתניהו גורר את ישראל ואת העם היהודי למשבר עמוק, שאלת הגיוס יכולה להיות נקודת השבר — אך לא בהכרח הסיבה היחידה. כשהיכולת להקים ממשלה נעלמת, הברית הפוליטית מתחילה להיבחן לפי התוצאה שהיא מביאה, ולא רק לפי ההרגל.
נתניהו עדיין מנוסה, חד ומסוכן פוליטית. אין לזלזל ביכולתו לסכסך, למשוך זמן, להציע הצעות ולגרום לכל שותף לחשוד באחר. דווקא משום כך נדרש איזנקוט לא רק להחזיק רוב נגדו, אלא להוביל את שותפיו דרך סדרת ניסיונות שתבהיר לציבור כי כל האפשרויות נבדקו.
הקולות הערביים נשארים בסוף הדרך
האפשרות להסתייע במפלגות הערביות היא הרגישה ביותר. עבור רבים מבוחרי גוש השינוי זו אינה הבחירה המועדפת, ובנט יודע היטב מה המחיר שעלול להיות לה. לכן המהלך אינו מתחיל בהכרזה על ממשלה כזאת. תחילה בודקים את הליכוד, את ממשלת האחדות, את החרדים ואת האפשרות של פשרות בתוך הגוש.
גם המפלגות הערביות מבינות שהן אינן צריכות לטרוק את הדלת או להצטייר כמכשול עוד לפני שהחלופה נבחנה. הן יכולות להמתין, לשמור על אפשרות התמיכה פתוחה ולתת לשותפים היהודים למצות את מסלוליהם. אם תגיע לבסוף השעה להסתייע בקולותיהן, גוש השינוי יוכל לומר שלא זו הייתה הבחירה הראשונה — אלא האפשרות שנותרה לאחר שכל האחרות נבדקו.
כך נפתר חלק מהחידה סביב בנט: ייתכן שהוא אינו מנסה לפרק את גוש השינוי, אלא להוכיח לבוחריו שלא ויתר על הימין; ואיזנקוט אינו בהכרח נגרר אחריו, אלא מאפשר לכל אחד ממנהיגי הגוש לבצע את התפקיד שלו. המחלוקות אמיתיות, החשדנות אמיתית, והסיכון לפירוק אינו מדומיין. אבל מאחורי הרעש פועל היגיון משותף: לא להציג לציבור את האפשרות הפחות רצויה לפני שנוסו כל האחרות.
התחלנו בתהייה על בנט. פירקנו את המהלכים, חיברנו את הרמזים וניסינו להבין לאן כל זה הולך. הכיוון הוא משאת הלב של רוב מוחלט מקרב אזרחי ישראל: שינוי שלטוני שיחלץ את המדינה מהמשבר. אלא שהקרב הפוליטי מתנהל מול נחש מנוסה, ערמומי, נכלולי וחסר מעצורים.
ממשלת איזנקוט קום תקום — כך מסתמן מן המהלכים ומהאינטרס המשותף של השותפים. אבל זה לא יהיה קל, ורב הנסתר על המקווה.
״עניין מרכזי״ — חדשות וסקופים מאז 1999. לחיצה על לייק תביא אותך לידיעה הבאה, שכנראה לא תמצא במקום אחר. מומלץ!



