הדרמה הגיאו־פוליטית סביב איראן, ארצות הברית וישראל נכנסת לשלב חדש ומסוכן במיוחד: טהרן מפרסמת רשמית, באמצעות סוכנות הידיעות ״פארס״ המזוהה עם משמרות המהפכה, חמישה תנאי סף קשוחים שבלעדיהם — כך לטענתה — לא תחזור לשולחן המשא ומתן מול וושינגטון.
המסר האיראני חד, יהיר ומכוון לא רק לבית הלבן — אלא גם לישראל, למדינות המפרץ, לסין ולעולם כולו:
איראן אינה מתכוונת להגיע כצד מובס.
להפך.
בטהרן מנסים לבנות נרטיב שלפיו ארצות הברית לא הצליחה להשיג במלחמה את מטרותיה — ולכן היא מנסה להשיג אותן דרך דיפלומטיה.
חמש הדרישות של איראן — ומה עומד מאחוריהן
לפי ״פארס״, אלה התנאים שהוגדרו כ״ערובות מינימליות לבניית אמון״:
- סיום המלחמה בכל החזיתות — בדגש על לבנון.
- הסרה מלאה של הסנקציות האמריקניות.
- שחרור הכספים האיראניים המוקפאים במערב.
- פיצוי כספי על נזקי המלחמה.
- הכרה בריבונות האיראנית על מצר הורמוז.
הדרישות הללו אינן מקריות. הן נועדו להציג את איראן לא כמדינה שמתחננת להסכם — אלא כמעצמה אזורית שמכתיבה תנאים.
לבנון במרכז: איראן דורשת למעשה הגנה על חיזבאללה
הסעיף הראשון הוא אולי הנפיץ ביותר מבחינת ישראל.
כשטהרן דורשת ״סיום המלחמה בכל החזיתות ובמיוחד בלבנון״ — היא למעשה דורשת מארצות הברית לרסן את ישראל ולהבטיח שחיזבאללה לא ימשיך להיפגע.
בירושלים רואים בכך ניסיון איראני לקשור בין תוכנית הגרעין לבין עתידו הצבאי של חיזבאללה.
כלומר:
לא רק גרעין.
לא רק סנקציות.
אלא גם עיצוב מחדש של כל מאזן הכוחות האזורי.
וזה כבר קו אדום ישראלי מובהק.
גורמים ישראליים אומרים כי קבלת תנאי כזה תתפרש כהודאה בכך שאיראן היא הפטרון הרשמי והלגיטימי של חיזבאללה בלבנון.
מצר הורמוז — הסעיף שמטלטל את העולם
אבל הדרישה הדרמטית ביותר היא כנראה ההכרה בריבונות האיראנית על מצר הורמוז.
זהו אחד מנתיבי השיט החשובים בעולם:
כ-20% מאספקת הנפט הגלובלית עוברת דרכו.
המשמעות בפועל:
איראן רוצה הכרה בינלאומית בזכותה לשלוט בשאלת פתיחת וסגירת עורק האנרגיה הקריטי של העולם.
עבור מדינות המפרץ מדובר כמעט בסיוט אסטרטגי.
סעודיה, איחוד האמירויות, בחריין וקטאר מבינות היטב שאם איראן תקבל לגיטימציה כזו — היא תהפוך בפועל לשומר הסף של שוק האנרגיה העולמי.
לכן, למרות השתיקה היחסית מהמפרץ, מאחורי הקלעים יש לחץ אדיר על וושינגטון לא להיכנע.
סין נכנסת לתמונה — וטראמפ זקוק לה
וכאן נכנסת סין.
בזמן שהמשבר במפרץ מחריף, טראמפ נערך לביקור רגיש במיוחד אצל נשיא סין שי ג׳ינפינג — ביקור שמוגדר בוושינגטון כבעל חשיבות היסטורית.
הסיבה ברורה:
בלי סין קשה מאוד להפעיל לחץ אמיתי על איראן.
סין היא קניינית הנפט המרכזית של איראן, שותפה כלכלית אסטרטגית שלה ואחת המדינות היחידות שמסוגלות להעניק לטהרן חמצן כלכלי גם תחת סנקציות.
אבל בייג׳ינג משחקת משחק כפול.
מצד אחד, הסינים דורשים פתיחה מלאה של הורמוז ושמירה על חופש השיט. שר החוץ הסיני אף קרא לאיראן “להבטיח את בטיחות המעבר במצר”.
מצד שני, סין נהנית מהשחיקה האמריקנית במזרח התיכון:
ככל שוושינגטון שקועה יותר באיראן —
כך ארצות הברית פנויה פחות לעימות הגדול באמת מבחינת בייג׳ינג: טייוואן והאוקיינוס השקט.
טראמפ לכוד בין שתי הבטחות
טראמפ עצמו נמצא כעת במלכוד אסטרטגי קשה.
מצד אחד:
הוא הבטיח למצביעיו להימנע ממלחמות אינסופיות.
מצד שני:
הוא לא יכול להרשות לעצמו להיראות חלש מול איראן — במיוחד אחרי האיומים האיראניים, משבר הורמוז והלחץ הישראלי.
לפי דיווחים בארצות הברית, בבית הלבן כבר בוחנים מחדש אפשרות למבצע צבאי רחב אם המו״מ יקרוס.
ובמקביל, בקונגרס גובר הזעם על האפשרות שטראמפ יעניק לאיראן ויתורים מרחיקי לכת.
ומה ישראל חושבת באמת?
בירושלים יש חשד עמוק שהאיראנים מנסים לגרור את ארצות הברית להסכם שיקבע:
- הפסקת אש בלבנון,
- צמצום חופש הפעולה הישראלי,
- והכרה מעשית באיראן כמעצמה אזורית.
גורמים ביטחוניים מזהירים כי ברגע שחיזבאללה יקבל “חסינות מדינית” כחלק מהסכם אמריקני־איראני —
ישראל תמצא את עצמה מול אויב משוקם, חמוש ומוגן דיפלומטית.
זו הסיבה שגם בימים האחרונים נמשכות התקיפות הישראליות בלבנון נגד יעדי חיזבאללה, למרות הדיבורים על הפסקת אש אפשרית.
והעולם כולו מחכה לדבר אחד
השאלה הגדולה עכשיו היא:
האם טראמפ ינסה “לקנות שקט” באמצעות הסכם —
או שיחליט ללכת לעימות נוסף כדי לא להצטייר כמי שנכנע לאולטימטום איראני.
כי כרגע,
איראן לא נשמעת כמו מדינה שמחפשת פשרה.
היא נשמעת כמו משטר שמאמין שהזמן עובד לטובתו —
ושהמערב עייף מדי, מפולג מדי ותלוי מדי בנפט מכדי ללכת עד הסוף.
והמשמעות עלולה להיות דרמטית:
לא רק לעתיד המו״מ —
אלא לכל המזרח התיכון.
״עניין מרכזי״ חדשות וסקופים מאז 1999. לחיצה על לייק תביא אותך לידיעה הבאה, שכנראה לא תמצא במקום אחר. מומלץ!
