טראמפ מחפש מוצא, טהרן מושכת זמן — והעולם מפנה גב לישראל באופן מעורר חלחלה אמיתית. השאלה האמיתית שאיננה נשאלת בינתיים בקול רם היא איך נפלו האמריקאים לפח, הסתמכו על ההערכות השגויות להחריד של נתניהו ולא לקחו בחשבון את מחדלי ה-7 באוקטובר שכל כולו מחדל אישי של ביבי שכפה את עמדתו על כל גורמי הצבא והביטחון הישלה את עצמו ואת ישראל כולה כאילו ״חמאס מורתע״ ולכן אפשר לדומם את הצבא כולו אחרי שבמשך חודשים הוא איפשר לחמאס להתאמן בפעולות הפלישה 700 מטר מגדר קיבוצי העוטף.
נתניהו הוא היום האיש האחרון בעולם שניתן לסמוך על שיקול דעתו. טראמפ נפל בפח וגרר את העולם כולו לעברי פי פחת.
הסיפור האמיתי אינו עוד “סבב מגעים”, “ערוצי תיווך” או “אופטימיות זהירה” שמפזרים דיפלומטים חסרי שינה במסדרונות בתי המלון בדוחא ובאיסטנבול.
הסיפור האמיתי הוא שטראמפ מחפש בכל דרך יציאה מהבלגן שהוא עצמו יצר — והאיראנים מסרבים לתת לו אותה.
זו הנקמה של טהרן.
לא נקמה בטילים.
לא נקמה בהצהרות.
נקמה פסיכולוגית.
האיראנים הבינו שטראמפ נכנס לעימות מתוך מחשבה שהפעלת כוח קצרה תגרום להם להיכנע, תחזיר את ההרתעה האמריקנית ותציג אותו שוב כאיש החזק בעולם.
בפועל קרה ההפך.
איראן אמנם חטפה מכה קשה, אבל לא נשברה.
במקום זאת היא גררה את טראמפ למלכודת של מלחמה שאינו מסוגל להכריע במהירות — אך גם חושש מאוד להסלים באמת.
וזה בדיוק המשחק שהפרסים אוהבים לשחק.
הם לא ממהרים.
לא נלחצים.
לא רצים לחתום.
עוד סבב.
עוד מתווך.
עוד “פערים שטרם גושרו”.
עוד “מסר חיובי”.
הם מושכים זמן משום שהם מבינים דבר פשוט: הזמן כרגע פועל נגדם פחות משהוא פועל נגד טראמפ.
כל יום שעובר בלי הכרעה מחליש אותו עוד קצת.
כל יום שבו הוא מדבר על “התקדמות” ו”סיכוי להסכם” מוכיח לעולם שהוא מחפש מוצא.
והאיראנים מתענגים על זה.
מבחינתם, עצם העובדה שטראמפ אינו חוזר מיד למלחמה רחבה היא ההוכחה שהוא חושש מהמחיר.
והמחיר אכן עצום.
חידוש הלחימה עלול להבעיר מחדש את מצרי הורמוז, להזניק את מחירי הנפט, לפגוע בכלכלה העולמית ולהכניס את אמריקה לעימות שאיש כבר לא יודע כיצד יסתיים.
טראמפ מגלה עכשיו את מה שמנהיגים אמריקנים רבים למדו לפניו:
קל מאוד לפתוח חזית במזרח התיכון.
הרבה יותר קשה לצאת ממנה בלי להיראות מובס.
ובתוך כל זה גם נתניהו סופג חבטות אדירות.
ישראל הולכת והופכת למדינה מבודדת יותר ויותר.
ישראלים נתקלים בגלי עוינות במערב.
האנטישמיות גואה.
אקדמיות, רחובות, רשתות חברתיות וארגוני זכויות אדם מוצפים במסרים אנטי־ישראליים.
ובאופן כמעט בלתי נתפס — מי שנתפסו במשך שנים כרעים המוחלטים מצליחים בחלקים נרחבים בעולם להציג עצמם כקורבנות.
חמאס.
איראן.
אפילו חיזבאללה.
זהו כישלון תודעתי עצום של ישראל ושל המערב כולו.
מפני שבעידן הנוכחי לא תמיד מי שחזק צבאית מנצח בתודעה.
ולפעמים דווקא הצד שסופג את המכות מצליח להשתלט על רגשות העולם.
האיראנים זיהו זאת מוקדם.
ולכן הם משחקים משחק ארוך.
קר.
מחושב.
הם יודעים שטראמפ נכנס לתקופה של לחץ פנימי גובר:
פיטורי בכירים, התפטרויות, עימותים בבית הלבן וטלטלה במערכת הביטחון האמריקנית.
הם רואים נשיא עצבני יותר, כועס יותר ולחוץ יותר.
והם מושכים את המשא ומתן עוד ועוד משום שהם מבינים שכל יום כזה שוחק עוד קצת את תדמיתו כמנהיג כוחני ובלתי צפוי.
זו אינה רק מלחמה צבאית.
זו מלחמת עצבים.
מלחמת תודעה.
מלחמת התשה פסיכולוגית.
וכרגע, צריך לומר ביושר, האיראנים משחקים אותה היטב.
הרי הם בני תרבות שהמציאה את השחמט.
והם משחקים עכשיו מול טראמפ ונתניהו משחק ארוך ומתוחכם שבו עצם הזמן הופך לנשק.
השאלה הגדולה היא האם הבית הלבן וירושלים עדיין מסוגלים להפוך את הלוח — או שהם כבר לכודים בתוך משחק שמישהו אחר מנהל עבורם.
״עניין מרכזי״ חדשות וסקופים מאז 1999. לחיצה על לייק תביא אותך לידיעה הבאה, שכנראה לא תמצא במקום אחר. מומלץ!
