טהרן הופכת את עורק האנרגיה החשוב בעולם לקלף המיקוח המרכזי שלה מול ארה״ב: מוחמד באקר קאליבאף הודיע כי איראן לא תפתח את מצר הורמוז כל עוד וושינגטון אינה מקיימת את הסכם הביניים מיוני. הדרישות האיראניות כוללות את הפסקת המצור הימי על נמלי איראן, הסרת סנקציות הנפט, שחרור נכסים איראניים מוקפאים והפסקת האיומים והפעילות הצבאית. בינתיים האוניות כמעט אינן עוברות, הנפט מעל 91 דולר — והסיכון לעימות מחודש גדל.
מאת רמי יצהר Rami Yitzhar
המאבק בין ארצות הברית לאיראן נכנס היום לשלב מסוכן במיוחד. טהרן הבהירה כי מבחינתה מצר הורמוז אינו עומד להיפתח מחדש לתנועה מסחרית רגילה רק משום שהושגו הבנות טכניות עם עומאן על מסלולי השיט. מבחינת האיראנים, המצר הוא עכשיו מנוף הלחץ המרכזי שלהם על הנשיא דונלד טראמפ — והוא יישאר כזה עד שוושינגטון תיתן תמורה ממשית.
מוחמד באקר קאליבאף, יו״ר הפרלמנט האיראני והנציג האיראני הבכיר במשא ומתן, אמר היום כי מצר הורמוז יישאר סגור כל עוד ארצות הברית אינה ממלאת את התנאים שנקבעו במזכר ההבנות שנחתם בין הצדדים ב־17 ביוני. בדיקה של ״עניין מרכזי״ מול הדיווחים העדכניים של רויטרס וכלי תקשורת נוספים מעלה כי ארבע הדרישות המרכזיות שטהרן מציבה הן הפסקת המצור האמריקני על נמלי איראן, הסרת הסנקציות על יצוא הנפט האיראני, שחרור כספים ונכסים איראניים המוקפאים בחו״ל והפסקת איומים ופעילות צבאית נגד איראן.
זהו למעשה ניסיון איראני להפוך את המשוואה. ארצות הברית מפעילה את כוחה הימי והכלכלי כדי לחנוק את יכולתה של איראן לייצא ולייבא; איראן משיבה באמצעות אחיזתה הגיאוגרפית באחד מצווארי הבקבוק החשובים ביותר של הכלכלה העולמית. המסר של טהרן לוושינגטון פשוט: אם הנמלים שלנו אינם יכולים לפעול בחופשיות, גם מכליות הנפט והגז של מדינות אחרות לא יקבלו מעבר חופשי בהורמוז.
מזכר ההבנות מיוני נועד להיות גשר להסכם רחב בהרבה. במסגרת ההבנות הסכימה איראן לאפשר מעבר מסחרי ללא תשלום במצר במשך 60 יום, בעוד הצדדים אמורים היו לנצל את התקופה למשא ומתן על הסדר קבוע, לרבות המלחמה, הסנקציות, תוכנית הגרעין וסידורי השיט. אלא שההסדר החל להתפרק כמעט מיד. וושינגטון וטהרן האשימו זו את זו בהפרות, טראמפ כבר הכריז בתחילת יולי שההסדר מבחינתו גמור, ואיראן הודיעה לאחר מכן על השעייתו. חלון 60 הימים הסתיים ב־17 באוגוסט ללא הסכם חדש.
ופה נמצא המלכוד. רק אתמול נוצר רושם שאולי נמצא פתרון ביניים. איראן ועומאן הודיעו כי הגיעו להבנה על מפת נתיבי השיט במצר. הרעיון הוא להסדיר באופן ברור יותר את המסלולים שבהם ינועו כלי השיט וליצור מנגנון שיאפשר להחזיר בהדרגה את התנועה המסחרית. אבל ההצהרה החדשה של קאליבאף מבהירה שההסכם עם עומאן הוא לכל היותר התשתית הטכנית לפתיחה — לא ההחלטה הפוליטית לפתוח.
כלומר, אפשר לצייר מפה, לקבוע נתיבים ולנסח כללי מעבר; בלי עסקה בין וושינגטון לטהרן, חברות הספנות אינן חוזרות לשגרה.
והן אכן אינן חוזרות.
נתוני הספנות האחרונים ממחישים עד כמה המצב חריג. ביום שני עברו במצר רק שש אוניות מטען וסחורות שניתן היה לזהות במערכות המעקב. בסוף השבוע המספר היה נמוך אף יותר — שלוש אוניות בשבת ושתיים ביום ראשון. הממוצע בעשרת הימים האחרונים עמד על כ־11 כלי שיט ביום, וגם הוא נמוך מאוד בהשוואה לתנועה בתקופות רגילות. חשוב במיוחד: ביום שני לא זוהתה במצר אף מכלית נפט ענקית מסוג VLCC ואף מכלית LNG. חלק מהאוניות עשויות אמנם להפליג כשהמשדרים שלהן כבויים, ולכן הנתונים אינם מוחלטים, אבל הכיוון אינו מוטל בספק — הורמוז מתפקד כיום בשבריר מן הקיבולת הרגילה שלו.
זו הסיבה שהורמוז הוא הרבה יותר מסכסוך טריטוריאלי בין איראן לשכנותיה. לפי סוכנות האנרגיה הבינלאומית, בתקופות רגילות עוברים במצר כ־20 מיליון חביות נפט ביום — בערך רבע מכל הסחר הימי העולמי בנפט. כ־80% מהנפט החוצה את המצר מיועד לאסיה. בנוסף עוברת בו כמעט חמישית מסחר ה־LNG העולמי, ובראש ובראשונה יצוא הגז הקטארי.
לכן אפילו שיבוש חלקי בהורמוז מורגש במהירות הרחק מהמזרח התיכון. הוא מתחיל במחיר חבית הנפט, עובר לדיזל ולדלק סילוני, מתגלגל למחירי ההובלה הימית והביטוח, מגיע לחברות התעופה ולמשאיות ולבסוף נכנס למחיריהם של מוצרים בסופרמרקט.
השווקים כבר מגיבים. מחיר חבית ברנט טיפס היום מעל 91 דולר, לרמתו הגבוהה ביותר מאז סוף יולי, לאחר שהמשקיעים הפחיתו משמעותית את הסיכוי להסכם מהיר בין ארה״ב לאיראן. הנפט האמריקני נסחר סביב 85 דולר לחבית.
אבל מחיר הנפט הוא רק השכבה הראשונה. אם השיבוש יתארך, חברות הביטוח הימי יעלו פרמיות, בעלי אוניות ידרשו תוספות סיכון, זמני האספקה יתארכו וחברות ייאלצו לחפש נתיבים ומקורות חלופיים. סעודיה ואיחוד האמירויות מסוגלות לעקוף חלקית את המצר באמצעות צינורות המגיעים לים האדום ולחוף האמירתי שמחוץ למפרץ, אך יכולת העקיפה הכוללת מוגבלת לכמה מיליוני חביות ביום — הרבה פחות מהכמות העוברת בהורמוז בשגרה.
וכאן נמצאת נקודת התורפה של איראן עצמה. טהרן יכולה להשתמש במצר כנשק כלכלי, אבל היא יושבת בתוך אותו מפרץ. ככל שהמשבר מתארך, גם הכלכלה האיראנית נפגעת מהמצור האמריקני, מהסנקציות ומהקושי לסחור. זו הסיבה שהמאבק בהורמוז הוא משחק של סיבולת: מי יישבר קודם — איראן תחת לחץ כלכלי וצבאי, או ארצות הברית ובעלות בריתה תחת לחץ של נפט יקר, אינפלציה ופגיעה בסחר העולמי.
טראמפ מצדו אינו מאותת כרגע על נסיגה. וושינגטון הודיעה שאינה מתכוונת להאריך אוטומטית את תקופת ההסדר הזמני, והנשיא ממשיך להפעיל לחץ על איראן להגיע להסכם בתנאים שהוא רואה כמספקים. מנגד, גורם איראני בכיר כבר הזהיר כי אם הדיפלומטיה תיכשל, טהרן עשויה לעבור ל״עמדה התקפית מלאה״. האיום הזה, בצירוף הפגיעות האחרונות בכלי שיט באזור, הוא הסיבה שחברות הספנות אינן ממהרות להאמין להצהרות על פתיחה מתקרבת.
וזו אולי הנקודה החשובה ביותר: פתיחת מצר הורמוז אינה מתרחשת במסיבת עיתונאים. היא מתרחשת כאשר בעלי אוניות, חברות ביטוח וקברניטי מכליות משתכנעים שאפשר לעבור שם בלי להיפגע.
לכן המדד האמין ביותר בימים הקרובים לא יהיה מספר ההצהרות שיוצאות מטהרן, וושינגטון או מוסקט. צריך להסתכל על המים. אם שש אוניות יהפכו לעשרים, ארבעים ושישים, ואם מכליות הנפט וה־LNG הענקיות יחזרו — יהיה אפשר לומר שהמשבר מתחיל להפשיר. אם המספר יישאר חד־ספרתי, המשמעות תהיה שהורמוז נשאר למעשה סגור גם אם דיפלומטים ממשיכים לדבר.
וזה בדיוק מה שהופך את ההצהרה החדשה של קאליבאף למסוכנת. איראן אומרת כעת בפומבי שהמפתח להורמוז נמצא בידי טראמפ — אבל המחיר של סירובו אינו משולם רק בוושינגטון ובטהרן. הוא עלול להגיע לתחנת הדלק, לחשבון החשמל, לכרטיס הטיסה ולסל המזון של מיליארדי בני אדם.
הקרב על הורמוז הפך ממלחמה על נתיב מים צר למאבק על עורק הדם של הכלכלה העולמית.
עניין מרכזי
חדשות, סקופים, פרשנות ותובנות מאז 1999 — למיליון וחצי קוראים.
Inyan Merkazi www.news-israel.net ״עניין מרכזי״
