מי שמצפה שטראמפ או ביבי ינתחו באוביקטיביות את תבוסתם, יקשיבו למומחים וינסו לשפר את המצב כללי ובכך גם את מעמדם – חי באשליות. אנשים כאלה אחת דינם – היאחזות מסוכנת בקרנות המזבח בעודם ממשיכים לרקום מזימות מסוכנות בניסיון נואש להינצל מאות הקלון שעבר דבר בהם.
מאת רמי יצהר, טריינר NLP | עדכון: 5 בנובמבר 2026
כשאדם בעל מבנה אישיות נרקיסיסטי קיצוני חוטף השפלה פומבית, אין לצפות בהכרח לחשבון נפש, להודאה בטעות או ללמידה. במקרים רבים מתרחש ההפך: הוא מגן על דימויו, מעביר את האשמה לאחרים ומנסה להשיב לעצמו את תחושת השליטה. אצל מנהיג שמחזיק בסמכויות עצומות, הדפוס הזה עלול להפוך לסכנה מדינית וביטחונית.
כטריינר NLP, אני מביט לא רק במה שאדם אומר, אלא באופן שבו הוא מארגן את המציאות כשהיא סותרת את סיפורו על עצמו. במבנה כזה, הערצה היא אישור לקיום, ביקורת נחווית כהתקפה, והפסד אינו נתון שצריך ללמוד ממנו אלא פגיעה שחייבים להסביר ולנטרל. הצלחה מוכיחה שהמנהיג גדול; כישלון מוכיח שאחרים בגדו בו, הכשילו אותו או לא הבינו את גדולתו.
זו אינה אבחנה רפואית מרחוק. זהו ניתוח של דפוס: אדם שמציג את עצמו כעליון, תובע נאמנות והערצה, מתקשה להכיר בזכויותיהם ובעצמאותם של אחרים, ומשתמש באנשים ככל שהם משרתים את מטרותיו. כשהדפוס נעשה קיצוני, גבולות, ביקורת ואפילו עובדות עלולים להיתפס בעיניו כהשפלה וכאיום שיש להכניע.
כשההפסד נחווה כהשפלה
כדי להבין מה צפוי, צריך להבחין בין אשמה לבושה. אשמה מאפשרת לאדם לומר: עשיתי דבר שגוי, ואני צריך לתקן. בושה מאיימת על תחושת העצמי: לא טעיתי רק במעשה, נחשפתי כמי שאינו כל־יכול. אדם שמסוגל לשאת בושה יכול לעבד אותה. אדם שמבנה אישיותו תלוי בתחושת עליונות עלול להמיר אותה בזעם.
התגובה עשויה להתפתח בשלבים. תחילה באה הקטנת האירוע: ההפסד אינו באמת הפסד, הוא לא חשוב, הוא לא נוגע למנהיג. אחר כך מגיע שינוי הסיפור: הסיבה הייתה המועמדים, התקשורת, הבוחרים, המחירים או בגידת המקורבים. בהמשך מסמנים אויב או שעיר לעזאזל. ולבסוף מגיע ניסיון להשיב שליטה באמצעות הפגנת כוח, איום, ענישה או מהלך דרמטי.
זו אינה נוסחה מכנית, ולא כל אדם יגיב בכל השלבים. אבל כאשר ההערכה העצמית נשענת על ניצחון ועל שליטה, קשה לצפות לתיקון שקט. אדם כזה עשוי לנוע בין הכחשה, האשמה, התקפה, מחווה מפייסת ואיום חדש. המטרה אינה בהכרח לפתור את הבעיה; לעיתים היא להחזיר את הבמה אליו ולשכנע את סביבתו שהוא עדיין קובע.
המציאות מתכופפת לסיפור
המפה הפנימית של אדם כזה נעשית חשובה מן השטח. מידע שמתאים לסיפור שלו מתקבל; מידע שמפריך אותו מסולק, מעוות או מיוחס לאויב. כשהוא מצליח, הדבר מוכיח את גדולתו. כשהוא נכשל, הדבר מוכיח שאחרים לא מילאו את חלקם. כך נמחקת האפשרות ללמוד: אם המנהיג תמיד צודק, אין מה לתקן.
גם היחסים סביבו משתנים. מקורבים לומדים אילו עובדות מותר לומר ואילו עדיף להסתיר. נאמנות נעשית חשובה יותר ממקצועיות, והבעת הסתייגות עלולה להתפרש כבגידה. התוצאה היא מעגל שמזין את עצמו: המנהיג מקבל פחות מידע אמין, מקבל החלטות על בסיס תמונה מעוותת, ואז מאשים אחרים בתוצאות.
ככל שהמנהיג מחזיק בסמכויות רבות יותר, המעגל הזה מסוכן יותר. הוא יכול להפוך עלבון אישי לעניין לאומי, לפרש התנגדות מקצועית כחתרנות, ולהשתמש בכוח של המדינה כדי להוכיח לעצמו ולסביבתו שאיש אינו רשאי להגביל אותו.
טראמפ: אני על הפתק — אבל לא הפסדתי
אצל טראמפ, הסתירה נחשפה מול המצלמות. במשך חודשים ביקש מתומכיו להצביע כאילו שמו מופיע בפתק ואף אמר: ״באמת, אני על הפתק״. אחרי התבוסה הרפובליקנית כתב: ״לא הייתי על הפתק, ואם הייתי — היינו מנצחים בגדול״.
הוא הכיר בתוצאות, אך הפריד את עצמו מהכישלון. כשהיה צריך לגייס בוחרים, הוא היה המועמד בפועל; כשהמפלגה הובסה, לפתע לא היה חלק מההצבעה. זהו צמצום האחריות בלי הכחשת ספירת הקולות: התבוסה קיימת, אבל היא אינה אומרת עליו דבר.
הציבור האמריקני הצביע מתוך מציאות חומרית קשה. המכסים שהטיל טראמפ ייקרו סחורות, והמלחמה הממושכת באיראן תרמה לזינוק במחירי האנרגיה. כשני שלישים מהאמריקנים חיים ממשכורת למשכורת, עבורם התייקרות הדלק והמזון אינה נתון כלכלי מופשט אלא חשבון שאי אפשר לדחות.
הכישלון האלקטורלי לא נבע בהכרח מעצם ההחלטה לתקוף את איראן, אלא מהתמשכות המלחמה בלי יעד מדיני ברור ובלי יציאה, לצד מדיניות מכסים שהכבידה על המחירים. טראמפ לא חייב להודות בכך כדי שהציבור יבין זאת. אבל אם הוא אינו מסוגל להכיר בטעות, צפוי שיחפש הסבר אחר — רצוי כזה שמרחיק ממנו את האחריות.
ישראל עלולה להפוך לכתובת
כאן נמצאת הסכנה הישירה לישראל. ואנס הציג את שינוי היחסים עם ישראל כאחת הדרישות של מצביעים שעברו לדמוקרטים; טראמפ אמר שהניתוח של סגנו נכון במידה רבה. ביום הבחירות עצמו הכריז כי ארצות הברית תפסיק להעביר לישראל את הסיוע הצבאי השנתי, כארבעה מיליארד דולר, כבר בסוף 2026, והציג זאת כהסכמה עם נתניהו.
ההסכם הקיים, בהיקף 38 מיליארד דולר לעשר שנים, נמשך עד 2028. טראמפ לא הציג מנגנון ליישום הפסקה מוקדמת, ולשינוי כזה יש גם משוכה בקונגרס. לכן אין לכתוב כאילו הסיוע כבר בוטל. אבל ההכרזה עצמה היא איתות פוליטי חריף: התמיכה בישראל מוצגת כנטל וכנקודת חולשה, ואפשר להשתמש בה כדי להסביר כישלון אמריקני.
אדם שמרגיש מושפל מחפש לעיתים יעד שאפשר להעניש בלי להודות בפגיעוּת. ישראל עלולה לשמש יעד כזה — לא מפני שהיא גרמה ליוקר המחיה האמריקני, אלא משום שקל להפוך אותה לסמל במאבק פנימי. ברגע שישראל מוצגת כמי שגררה את ארצות הברית למלחמה, כל צעד נגדה יכול להיות מוצג בבית כהשבת הסדר וכהוכחה שטראמפ אינו נכנע ללחצים.
אין לדעת אם טראמפ יבטל את הסיוע בפועל, יפעיל לחץ אחר או ינסה לחדש מהלך צבאי כדי להפגין עוצמה. הצפי אינו לאירוע יחיד, אלא לדפוס: הכחשת אחריות, סימון אשמים, דרישה לנאמנות והחלטות שנועדו לשקם את הדימוי שנפגע. מדיניות עלולה להשתנות בפתאומיות, והצורך להוכיח כוח עלול לגבור על שיקול הדעת האסטרטגי.
לכן ישראל צריכה להתכונן לשתי סכנות בעת ובעונה אחת: שחיקה הדרגתית של התמיכה האמריקנית, ומהלך חד שנועד להחזיר לטראמפ תחושת ניצחון. הדרך להתמודד עם מנהיג כזה אינה לנסות להרגיע כל עלבון או להניח שמחווה תבטיח יציבות. צריך להגן על האינטרס הישראלי מול הממשל, הקונגרס והציבור האמריקני, ולהבין שבמשבר הבא ישראל עלולה להיקלע למרכז הסיפור שטראמפ יספר לעצמו ולאמריקה.
״עניין מרכזי״ חדשות וסקופים מאז 1999. לחיצה על לייק תביא אותך לידיעה הבאה, שכנראה לא תמצא במקום אחר.
