ברגע חתימת ההסכם לסיום המלחמה יישאר רק מפסיד אחד ברור – בנימין נתניהו. הוא האיש שהכניס את ישראל לצרה הצרורה הזו ועדיין אין לאיש מושג איך מדינת ישראל ועם ישראל ייצאו ממנה שלא לדבר על ההשלכות מרחיקות הלכת שעוד ממתינות לישראל במורד הדרך בזירה העולמית ועוד יותר מכך בזירה הפנימית. נתניהו שכשל בכל מהליו מיום שהקים את הממשלה הזו סימן לעצמו מטרה מרכזית אחת – לשמר את שלטונו בכל מחיר ולכן הדרך לישועה עדיין רחוקה ומפותלת.
הנרטיב השולט בארצות הברית ובעולם כולו סימן את האיש הרע של המלחמה המיותרת שעתידה להסתיים בזמן הקרוב ביותר בחתימה על ההסכם האמריקני-איראני והוא בנימין נתניהו. את המחיר הפוליטי ישלם אולי נתניהו, אבל את המחיר האמיתי תשלם מדינת ישראל ועם ישראל בשנים הבאות וכנראה גם הדורות הבאים.
רגע לפני החתימה המסתמנת על ההסכם בין וושינגטון לטהרן, ישראל מוצאת את עצמה במצב אסטרטגי חדש, קשה ומטריד: היא לא יושבת ליד השולחן, אינה קובעת את תנאי הסיום, אינה מכתיבה את סדר היום, ובפועל נדרשת לקבל מציאות שנרקמת מעל ראשה. נתניהו, שבנה את הקריירה המדינית שלו על הבטחה אחת גדולה — שהוא האיש היחיד שיודע להתמודד עם איראן — עלול להיזכר דווקא כמי שהכניס את ישראל למערכה שלא הסתיימה בהכרעה, אלא בהסכם אמריקני-איראני שבו ישראל היא המשתתפת הנעדרת.
האמריקנים והאיראנים מאותתים כי ההסכם קרוב. לפי הדיווחים, מדובר במתווה ביניים שאמור לסיים את המלחמה, לפתוח את מיצר הורמוז, לשחרר נכסים איראניים מוקפאים ולהתחיל תקופה של משא ומתן גרעיני חדש. אבל מבחינת ישראל, השורה החשובה היא אחרת: איראן לא נמחצת, המשטר לא נופל, תוכנית הטילים אינה נעלמת, והדיון הגרעיני נדחה למסלול מדיני ממושך. זה לא הניצחון שנתניהו הבטיח. זה גם לא סוף הסיפור.
גרוע מכך מבחינתו, הדיווחים בארצות הברית מציירים תמונה שבה טראמפ הוא זה שאמר לנתניהו שהמלחמה צריכה להסתיים. אם זהו אכן הכיוון, הרי שמדובר בהשפלה מדינית: נתניהו לא רק שלא הוביל את הסיום, הוא נגרר אליו.
הבעיה העמוקה יותר היא שנתניהו איבד את שלושת הנכסים שעליהם נשען במשך שנים: בלעדיות על הקשר עם וושינגטון, תדמיתו כמבוגר האחראי מול איראן, והיכולת לשכנע את הציבור הישראלי שכל מהלך צבאי שלו מסתיים ביתרון אסטרטגי. הפעם, המלחמה עשויה להסתיים כשהאמריקנים מדברים ישירות עם האיראנים, האיראנים מציגים שרידות כניצחון, וישראל נדרשת לבלוע הסדר שלא היא ניסחה.
בישראל כבר נשמעת ביקורת חריפה. מתנגדי הממשלה טוענים כי ההסכם המסתמן אינו משיג אף אחת מהמטרות שהוצגו לציבור בתחילת המערכה. מבחינתם, המשטר האיראני שורד, מערך הטילים נותר על כנו, והסוגיה הגרעינית נדחית לשיחות עתידיות. גם אם מדובר בוויכוח פוליטי, הוא משקף חשש אמיתי: לאחר חודשים של לחימה, ישראל עלולה למצוא את עצמה מול אויב פצוע אך רחוק מהכרעה.
גם הזירה הלבנונית הופכת למוקד בעייתי. איראן מבקשת לקשור בין ההסכם לבין סיום הלחימה בלבנון והסדרים חדשים בגבול הצפון. ישראל מצדה אינה מעוניינת להציג כל צעד כהתקפלות. אם וושינגטון תעדיף את הצלחת ההסכם האזורי על פני המשך חופש הפעולה הישראלי, עלול להיווצר עימות אינטרסים חריף בין ירושלים לבין בעלת בריתה החשובה ביותר.
לכן, המפסיד הגדול אינו רק נתניהו האיש. המפסידה הגדולה היא תפיסת הביטחון שנתניהו שיווק במשך שנים: עוד לחץ, עוד סנקציות, עוד הפעלת כוח, עוד בידוד בינלאומי של איראן, עד לנקודת השבירה. אלא שבסופו של דבר ארצות הברית פועלת לפי האינטרסים שלה. כאשר המחיר הכלכלי, הצבאי והפוליטי הופך גבוה מדי, וושינגטון מעדיפה לחזור לדיפלומטיה ולהסכמים.
המשמעות עבור ישראל מורכבת. המדינה תידרש להתמודד עם מציאות שבה איראן עדיין קיימת, חיזבאללה עדיין מהווה גורם מאיים בצפון, והמערכת האזורית כולה נכנסת לתקופה חדשה של הסדרים שישראל אינה מובילה. במקביל יידרשו משאבים אדירים לשיקום הכלכלה, מערכות הביטחון והחוסן החברתי שנפגעו במהלך המלחמה.
נתניהו צפוי להציג את המערכה כהצלחה. הוא ידגיש את הפגיעה במתקנים, את המבצעים המודיעיניים, את שיתוף הפעולה עם ארצות הברית ואת העובדה שאיראן נאלצה לשוב לשולחן המשא ומתן. מנגד, יריביו יטענו כי בסופו של דבר ההישג המרכזי הוא אמריקני, לא ישראלי, וכי ישראל שילמה מחיר עצום כדי להגיע לנקודה שבה הייתה יכולה אולי להיות גם קודם לכן.
השאלה שתמשיך לרחף מעל המערכת הפוליטית הישראלית תהיה פשוטה: האם המלחמה שינתה באמת את המציאות האסטרטגית של ישראל, או רק דחתה את העימות הבא?
זו עלולה להיות נקודת מבחן היסטורית עבור נתניהו. במשך שנים הוא ביסס את מעמדו על הטענה שהוא היחיד שמבין את האיום האיראני ויודע כיצד להתמודד עמו. אם הציבור ישתכנע שהמלחמה הסתיימה בהסכם אמריקני-איראני שלא העניק לישראל את ההישגים שהובטחו, עלול להיווצר סדק עמוק בתפיסת המנהיגות שבנתה את כוחו הפוליטי במשך יותר משני עשורים.
בסופו של דבר, אם אכן ייחתם ההסכם בימים הקרובים, הוויכוח הגדול לא יהיה על הקרבות, על המטוסים או על הטילים. הוא יהיה על התוצאה. והתוצאה, לפחות לפי הנרטיב ההולך ומתחזק בעולם, מציבה את בנימין נתניהו במקום שלא היה רגיל אליו במשך שנים רבות: בעמדת המתגונן.
״עניין מרכזי״
חדשות וסקופים מאז 1999.
לחיצה על לייק תביא אותך לידיעה הבאה, שכנראה לא תמצא במקום אחר. מומלץ!
www.news-israel.net
