האיחוד האירופי עובר מדיבורים למעשים ומקדם מסגרת חדשה שתאפשר לערים הסובלות ממשבר דיור להגביל באופן משמעותי יותר דירות המושכרות לתיירים באמצעות Airbnb ופלטפורמות דומות. אחרי שנים שבהן ברצלונה, פריז, אמסטרדם, ונציה, אתונה, פירנצה, ליסבון וערי תיירות אחרות ראו דירות מגורים הופכות בהמוניהן לחדרי מלון, המחירים מזנקים ותושבים נדחקים החוצה — בריסל מבקשת לתת לרשויות המקומיות גב משפטי וכלים להתערב. עבור התייר הישראלי זו אינה רק בשורה על פחות דירות ויותר פיקוח: זו סיבה מצוינת להתחיל לחפש את אירופה היפה, הזולה והפחות צפופה שנמצאת לפעמים במרחק שעת נסיעה מהיעדים שכולם מסתערים עליהם.
מאת רמי יצהר Rami Yitzhar
זהו החידוש החשוב בסיפור שכבר מוכר שנים. אירופה אינה מגלה עכשיו שיש לה בעיית תיירות יתר. התושבים מתלוננים, מפגינים ודורשים התערבות כבר זמן רב. החידוש הוא שהמערכת האירופית מתחילה להתאים את עצמה למציאות ולתת לערים אפשרות ממשית יותר לפעול נגד אחת התופעות ששינו את מרכזיהן: הפיכת דירות מגורים למקומות אירוח קצרי טווח.
המסגרת החדשה שמקדמת הנציבות נועדה לאפשר לרשויות להראות שאזור מסוים סובל ממצוקת דיור ולהפעיל בו מגבלות על השכרות קצרות. לא מדובר באיסור כלל־אירופי על Airbnb וגם לא בסגירת אירופה בפני תיירים, אלא בניסיון לתת לעירייה בברצלונה, באמסטרדם או בכל מוקד אחר יכולת להגן על מלאי הדיור שלה מבלי לנהל בכל פעם מחדש מלחמה משפטית על עצם סמכותה לעשות זאת.
מאחורי המהלך עומדת מציאות שכבר קשה להסתיר. מה שהתחיל כרעיון כמעט תמים של ״כלכלה שיתופית״ — יש לך חדר פנוי או דירה ריקה לכמה ימים, השכר אותם לתייר — הפך בחלק מהיעדים לתעשיית נדל״ן מקצועית. בעלי נכסים ומשקיעים גילו שלעתים משתלם הרבה יותר להכניס לדירה עשרות תיירים במהלך השנה מאשר להשכיר אותה למשפחה מקומית.
עבור בעל הדירה החשבון פשוט. עבור עיר שלמה הוא עלול להיות הרסני.
כאשר אלפי דירות יוצאות משוק השכירות הרגיל, ההיצע לתושבים קטן. כשהביקוש למגורים נשאר גבוה, שכר הדירה מקבל עוד דחיפה כלפי מעלה. צעירים מתקשים להישאר בשכונות שבהן גדלו, משפחות מחפשות דיור בפרברים ועובדים שמשרתים את מרכז העיר נאלצים לנסוע אליו בכל בוקר ממרחקים הולכים וגדלים.
וזה בדיוק המקום שבו תאוות הרווח הפרטית הופכת לבעיה ציבורית. איש אינו יכול לבוא בטענות לאדם שמעדיף לקבל יותר כסף עבור נכס שבבעלותו. אבל כאשר אלפי בעלי נכסים פועלים לפי אותו היגיון, מתקבלת תוצאה שאיש מהם לבדו לא תכנן: מרכז עיר שנעשה רווחי יותר למשקיעים — וראוי פחות למגורים.
ברצלונה היא אחת הדוגמאות הבולטות. העיר, שסבלה במשך שנים מלחץ אדיר של תיירות וממחירי דיור מאמירים, כבר החליטה שלא לחדש החל מ־2028 את רישיונותיהן של כעשרת אלפים דירות תיירות. אם המהלך יושלם, הכוונה היא להשיב את הנכסים לשוק המגורים הרגיל. זהו ניסיון דרמטי לומר שבנקודה מסוימת הצורך של תושבים בבית גובר על האפשרות להפיק מדירה תשואה גבוהה יותר מתיירים.
אמסטרדם מגבילה כבר את מספר הלילות שבהם ניתן להשכיר בית לתיירים, ובאזורים עמוסים במיוחד החמירה עוד יותר את המכסה. פריז הגבילה את מספר הימים שבהם ניתן להשכיר לתיירים דירת מגורים עיקרית. באתונה נאסר רישום חדש של דירות להשכרה קצרת טווח בחלקים ממרכז העיר. פירנצה וערים נוספות מנסות אף הן להגן על מלאי הדיור ועל החיים המקומיים מפני הפיכת מרכזיהן למתחמי אירוח עצומים.
ואז מגיעים לוונציה — אולי המעבדה הקיצונית ביותר לתיירות היתר האירופית.
העיר מושכת המוני מבקרים ביחס לאוכלוסייתה המקומית המצטמקת, ובימים מסוימים נדמה שהיחס בין מי שחי בעיר לבין מי שבא לצלם אותה התהפך לחלוטין. ונציה כבר גובה תשלום ממבקרי יום במועדים עמוסים ומפעילה מגבלות נוספות בניסיון לשלוט בזרם האנושי. מאחורי הצעדים האלה מסתתר פחד אמיתי: שעיר בת מאות שנים תהפוך בהדרגה ממקום מגורים לתפאורה יפהפייה המשרתת תיירים.
וזה אינו קורה רק בוונציה. תיירות יתר משנה את המרקם העירוני הרבה לפני שהרשות מציבה מחסום או גובה מס כניסה. המכולת הופכת לחנות מזכרות, עסק המשרת שכנים מוחלף במסעדה המיועדת למבקר חד־פעמי, ובבניין מגורים שבו אנשים הכירו זה את זה מופיעים בכל סוף שבוע שכנים חדשים עם מזוודות וקוד כניסה.
נוצר כאן פרדוקס כמעט מושלם: התייר שוכר דירת Airbnb משום שהוא רוצה ״לחיות כמו מקומי״, אבל כאשר מספיק תיירים עושים זאת באותה שכונה, למקומיים עצמם נעשה קשה יותר לחיות בה.
Airbnb כמובן אינה האשמה היחידה במחירי הדיור. אירופה סובלת גם מבנייה שאינה מדביקה את הביקוש, קרקע יקרה, הליכי תכנון איטיים, עלויות מימון והגירה לערים מצליחות. אבל במוקדי התיירות הקיצוניים קשה עוד להתעלם מהשפעת הפיכתן של דירות מגורים לנכסים המייצרים הכנסה מתיירים.
מכאן מגיע השינוי הנוכחי. במקום לשאול רק כמה תיירים אפשר להביא לעיר, אירופה מתחילה לשאול כמה תיירים יכולה עיר לספוג מבלי לשנות את אופייה ולדחוק את תושביה החוצה.
והשאלה הזאת צריכה לעניין מאוד גם אותנו.
ישראלים התרגלו לצוד טיסות זולות לברצלונה, רומא, ונציה, אמסטרדם ואתונה ורק אחר כך לחפש דירה במרכז. ככל שהמגבלות על השכרות קצרות יתרחבו, בחלק מהיעדים עלול להיות פחות היצע חוקי, המחירים עשויים לעלות וחלק מהביקוש יחזור לבתי המלון. טיסה שעלתה מעט עלולה להתברר כחלק הזול ביותר בחופשה.
אבל יש פתרון הרבה יותר מעניין מאשר להתלונן על המחירים: להפסיק לטייל כמו כולם.
אירופה גדולה בהרבה מרשימת עשר הערים שהאלגוריתמים וחברות התעופה לימדו אותנו לפקוד שוב ושוב. במקום להידחס בוונציה אפשר להקדיש זמן לבולוניה — אחת הערים הנהדרות באיטליה, עם מרכז היסטורי מרשים, אכסדראות אינסופיות, אוניברסיטה עתיקה ואחת מבירות האוכל הגדולות של המדינה. היא אינה ״תחליף לוונציה״ מבחינת הנוף, וטוב שכך; היא מציעה חוויה איטלקית אחרת, חיה ופחות מוכת תיירות המונים.
גם טורינו, טריאסטה, גנואה וערים איטלקיות נוספות יכולות להעניק חופשה עשירה בלי לשלם את מס ההמון של ונציה, פירנצה או מרכז רומא. לעיתים דווקא במקומות שאינם מופיעים בכל רשימת ״עשרת היעדים שחייבים לראות״ מקבלים יותר איטליה בפחות כסף.
אותו היגיון נכון לים האדריאטי. קרואטיה נהדרת, אבל דוברובניק הפכה בשיא העונה לדוגמה נוספת ליעד שמתקשה לשאת את הצלחתו. מעט דרומה נמצאת מונטנגרו, עם מפרץ קוטור, עיירות עתיקות, הרים הנופלים כמעט לתוך הים וחופים מרהיבים. גם שם התיירות גדלה במהירות וגם קוטור עצמה כבר עמוסה בעונה, אבל מי שמתכנן נכון יכול עדיין למצוא חוויה אדריאטית במחירים נוחים יותר ובקצב אחר.
ביוון אין הכרח להסתפק באתונה ובאיים המפורסמים ביותר. סלוניקי היא עיר נהדרת לחופשת אוכל, תרבות וחיי לילה, וממנה אפשר להמשיך לצפון יוון ולחלקידיקי. בספרד אפשר להחליף חלק מהמרוץ לברצלונה בוולנסיה, סרגוסה או ערים קטנות יותר. בפורטוגל לא חייבים להצטופף רק בליסבון ובפורטו. לעיתים די לנסוע שעה או שעתיים מהיעד שהאינסטגרם סימן כדי לקבל חופשה זולה, רגועה ואותנטית יותר.
וזו אולי התוצאה המבורכת ביותר של המלחמה האירופית בתיירות היתר. היא יכולה להכריח גם אותנו להיגמל מתיירות העדר.
אין שום מדליה למי שעמד שעה בתור לאטרקציה, שילם מחיר מופקע על דירה זעירה וצעד בתוך נהר של אלפי תיירים רק כדי לחזור הביתה עם אותה תמונה שצילמו מיליונים לפניו.
אירופה אינה נגמרת בברצלונה, פריז, אמסטרדם, ונציה ודוברובניק. למעשה, לעיתים אירופה המעניינת ביותר מתחילה בדיוק במקום שבו האוטובוסים של התיירים מסתובבים וחוזרים לאחור.
במקום לשלם יותר כדי להצטופף בעיר שכבר מתחננת לקצת אוויר, פתחו מפה וזוזו הצדה.
יש סיכוי טוב שתשלמו פחות, תאכלו טוב יותר, תחכו פחות בתורים — ותגלו מקום שעדיין שמח באמת שבאתם.
״עניין מרכזי״ חדשות וסקופים מאז 1999. לחיצה על לייק תביא אותך לידיעה הבאה, שכנראה לא תמצא במקום אחר. מומלץ!
