נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ מגלה סימנים הולכים וגוברים של תסכול מן המערכה המתמשכת מול איראן, מן הקיפאון המדיני ובעיקר מן העובדה שהעוצמה הצבאית האמריקנית עדיין לא הניבה את ההכרעה המהירה שהובטחה לציבור. לפי גורמים אמריקניים ששוחחו עם NBC News, בפגישה האחרונה שעסקה באיראן הגיב טראמפ בזעם לתוכניות המבצעיות שהוצגו בפניו, הרים את קולו, השתמש בקללות ודרש מאנשיו להסביר כיצד מתכוונת ארצות הברית לסיים מלחמה שמתארכת, מתרחבת וגובה מחיר צבאי, כלכלי ופוליטי הולך וגדל.
הבית הלבן דוחה את התיאור שלפיו הנשיא איבד שליטה, אך גם מקורבים לממשל וכלי תקשורת אמריקניים נוספים מתארים נשיא שכבר אינו מסתיר את חוסר שביעות רצונו. לפי הדיווחים, טראמפ אינו כועס רק על איראן. הוא מתוסכל גם מן היועצים הצבאיים, מן הפערים בין הפנטגון לבית הלבן, מהיעדר תוכנית מדינית ליום שאחרי ובעיקר מן הקושי להציג לציבור האמריקני תשובה פשוטה לשאלה הבסיסית ביותר: מהי בעצם מטרת המלחמה, וכיצד תיראה הצלחה.
הסערה בחדרי הדיונים בוושינגטון פרצה על רקע גל תקיפות אמריקני חדש נגד איראן. פיקוד המרכז האמריקני הודיע כי תקף במשך כשעתיים עשרות מטרות של משמרות המהפכה, ובהן מרכזי פיקוד ושליטה, אתרי טילים, מתקני כטב”מים, מערכי הגנה חופיים ותשתיות ימיות. התקיפות בוצעו בתגובה לשיגור טילים איראניים לעבר בסיס אמריקני בירדן, מתקפה שלפי ארצות הברית יורטה במלואה.
משמרות המהפכה הגיבו במהירות והבטיחו כי “התוקפן ייענש היום”. האיום האיראני אינו עוד סיסמה כללית. בשבועות האחרונים הוכיחה טהרן כי היא מוכנה לתקוף בסיסים אמריקניים בירדן, להפעיל לחץ על כווית ובחריין, לערב מיליציות בעיראק ולהמשיך להציב איום מתמיד על מצר הורמוז. מבחינת וושינגטון, כל אחת מן הזירות מחייבת מערך הגנה אחר, מודיעין אחר ולעיתים גם תגובה אחרת. מבחינת איראן, עצם פיזור העימות על פני מדינות רבות הוא יתרון: הוא מכביד על ארצות הברית, מגדיל את הסיכון לטעויות ומקשה עליה להתרכז ביעד אחד שניתן להכריעו.
זו בדיוק המלכודת שטראמפ הולך ונלכד בה. ארצות הברית מסוגלת להטיל אלפי פצצות, להשמיד משגרים, מחסנים ומרכזי פיקוד ולפגוע קשות בתשתיות צבאיות. אבל גם לאחר חודשים של תקיפות, איראן ממשיכה לירות, להחזיק ביכולת ימית, להפעיל כוחות שלוחים ולהכתיב חלק מן הקצב האזורי. הניצחון הטקטי האמריקני כמעט בכל עימות נקודתי אינו מתורגם בהכרח לניצחון אסטרטגי.
לפי הדיווחים מארצות הברית, התוכניות שהוצגו לנשיא לא סיפקו אותו משום שאף אחת מהן לא הציעה “מכת קסם”. חלק מן היועצים המליצו להרחיב מאוד את הפגיעה במערכי הטילים ובתשתיות הצבאיות. אחרים הזהירו כי הסלמה נוספת תחייב עוד כוחות, עוד מטוסים, עוד ספינות ועוד חודשים של לחימה. אפשרות של פגיעה נרחבת בתחנות כוח, בגשרים ובתשתיות אזרחיות הועלתה אף היא בשיח הציבורי של טראמפ, אך צעד כזה עלול להותיר עשרות מיליוני אזרחים ללא חשמל וליצור משבר הומניטרי אדיר בלי להבטיח את נפילת המשטר.
טראמפ עצמו ניסח את הדילמה באופן בוטה כאשר סיפר כי יש מי שרוצים שיפציץ את תחנות הכוח וישאיר כ־91 מיליון איראנים בלי חשמל. מצד אחד הוא מבקש להוכיח שאינו מוגבל באמצעים. מצד אחר הוא מבין שפגיעה כוללת באוכלוסייה אזרחית עלולה להפוך את ארצות הברית בעיני העולם מתוקפן צבאי למדינה האחראית להרס שיטתי של תשתיות אזרחיות.
בתוך הממשל מתנהל ויכוח נוסף: האם המטרה המרכזית היא תוכנית הגרעין, מערך הטילים, פתיחת מצר הורמוז, החלשת משמרות המהפכה או כפיית הסכם חדש. כל אחת מן המטרות דורשת אסטרטגיה שונה. השמדת מתקנים אינה מבטיחה שינוי פוליטי. לחץ כלכלי אינו בהכרח עוצר שיגורים. חסימה ימית עלולה לפגוע באיראן, אך גם להעלות את מחירי האנרגיה בעולם ולפגוע בצרכן האמריקני.
מבחינתו של טראמפ, ההיבט הפוליטי הופך מסוכן לא פחות מן ההיבט הצבאי. ככל שהמערכה מתארכת, כך גובר הלחץ הציבורי בארצות הברית. התייקרות האנרגיה, התחושה שהמלחמה חסרת תאריך סיום והאבדות בקרב חיילים אמריקנים מתחילות לחלחל גם למחנה הרפובליקני לקראת בחירות האמצע.
טראמפ נבחר במידה רבה על בסיס ההבטחה שלא לגרור את ארצות הברית למלחמות אינסופיות. כעת הוא מגלה שהעימות עם איראן הולך ונראה בדיוק כמו הסוג הזה של מלחמה: אין כניעה, אין הסכם, אין נסיגה מסודרת ואין יעד סופי שניתן להציגו כהצלחה. בכל פעם שנראה שהושג שקט זמני, מגיע שיגור חדש, תקיפה חדשה או עימות נוסף סביב מצר הורמוז.
גם היחסים עם ישראל מוסיפים שכבה של מורכבות. ביקורו האחרון של ראש הממשלה בנימין נתניהו בוושינגטון נועד לשדר תיאום מלא, אולם מאחורי הקלעים קיימים הבדלים באשר להיקף הפעולה הנדרשת ולמחיר שארצות הברית מוכנה לשלם. ישראל מבקשת להמשיך ולהעמיק את הפגיעה ביכולות האיראניות. טראמפ מבקש תוצאה שתאפשר לו להכריז על הישג ולצמצם את המעורבות האמריקנית. כאשר התוצאה אינה מגיעה, התסכול מופנה גם כלפי שותפים וגם כלפי הדרג הצבאי.
הזירה האזורית אינה מספקת לו הקלה. סעודיה, מדינות המפרץ ומצרים עוקבות בדאגה אחר ההסלמה ונערכות לאפשרות שהעימות יגלוש גם לשטחן. הפגיעה האחרונה בנמל במצרים והחשש מפני פגיעה נוספת בנתיבי השיט ממחישים כי איש באזור כבר אינו בטוח שהמלחמה תישאר מוגבלת לאיראן ולבסיסים אמריקניים.
במקביל הולך ומחריף גם העימות האיראני־אוקראיני. אוקראינה ממשיכה להאשים את איראן באספקת אמצעי לחימה לרוסיה, בעוד שטהרן רואה בקייב חלק מהחזית המערבית נגדה. כך הופך המשבר האיראני בהדרגה לחלק ממאבק בינלאומי רחב הרבה יותר, שבו הזירות במזרח התיכון ובאירופה מתחילות להשתלב זו בזו.
המשבר האמיתי של טראמפ אינו מחסור בפצצות או במטרות. הוא מחסור בתשובה אסטרטגית. הצבא יכול להציג עוד בנק מטרות, עוד מרכז פיקוד ועוד מערך טילים. הוא אינו יכול להבטיח שהפצצתם תגרום לאיראן להיכנע, תפתח את מצר הורמוז, תפסיק את פעילות המיליציות ותוליד הסכם מדיני המקובל על שני הצדדים.
זו הסיבה שהתפרצות הזעם המיוחסת לנשיא חשובה הרבה מעבר לרכילות מחדר הישיבות. היא מצביעה על כך שגם בבית הלבן מבינים שהמערכה הגיעה לנקודה שבה העוצמה הצבאית לבדה כבר אינה מספיקה. ככל שטראמפ דורש תוכנית דרמטית יותר, כך גובר הסיכון שיוצג בפניו מהלך שיספק כותרת גדולה אך יסבך את ארצות הברית עמוק עוד יותר.
בשלב זה טראמפ ממשיך לאיים בגלי תקיפה נוספים, איראן מבטיחה נקמה, הצבא האמריקני מרחיב את בנק המטרות והמתווכים מנסים להחיות ערוץ מדיני שכמעט קרס. אבל מאחורי כל ההצהרות מסתתרת עובדה קשה: לארצות הברית עדיין אין מסלול ברור לניצחון, ולאיראן אין סיבה מספקת לוותר.
השאלה המכרעת אינה אם טראמפ יורה על עוד תקיפה. כמעט ודאי שיהיו תקיפות נוספות. השאלה היא האם מישהו בוושינגטון מסוגל להציג לו תוכנית שאינה רק עוד סיבוב של הפצצה, תגובה ונקמה – אלא דרך ממשית לסיים את המלחמה לפני שהיא תהפוך למלחמת ההתשה הגדולה והיקרה ביותר של כהונתו.
עניין מרכזי – חדשות, סקופים ופרשנות מאז 1999. לחיצה על לייק תוביל אותך לכתבה הבאה, שסביר להניח שלא תמצא במקום אחר.
