אז מה היה לנו ב-48 השעות שבין חיסולו את קצין הג׳יהאד האיסלאמי לפתיחתם מחדש של המעברים לרצועת עזה? רמי יצהר Rami Yitzha בסיכום אמיתי ובלעדי.
סיכום שתי היממות:
כמעט חצי מדינה הוכנסה לממ״דים.
מאות רקטות וטילים נחתו אצלנו אך ללא נפגעים ועם נזק מינורי בלבד.
בצד השני עשרות הרוגים בלי סייד-אפקט שלילי בעולם, חוץ מליאו מסי שאולי לא יגיע.
כמעט כל המדינה חוותה חרדות המתלוות לאיום אמיתי או מדומיין.
הביקורות הדומות בסיום מצד ליברמן ויאיר לפיד נשמעות מטופשות וחלולות. בעיקר זו של יאיר.
לראשונה, החמאס מקבל לגיטימציה ישראלית חסרת תקדים הדומה לזו שניתנת לרשות הפלסטינית בגדה. הנייה הוא מנהיג ״הטובים״ – אנחנו מפציצים והורגים רק ג׳יהאדיסטים שהם גם אויבי החמאס.
האבחנה הזו היא בעלת משמעות מרחיקת לכת מבחינת האוכלוסייה העזתית. ישראל מכשירה את החמאס דה פאקטו ופותחת עבורו את הצוהר שבסיומו ישראל עשויה לאפשר לחמאס להשתלט גם על הגדה אחרי אבו מאזן ובכך לאפשר איחוד פחסטיני שיאפשר הסדר מרחיק לכת אמיתי.
זהו מהלך סמוי שאין מדברים עליו אבל הוא עשוי להוות פריצת דרך אמיתית ביחסי מדינת ישראל לפלסטין.
הנשיא המצרי א-סיסי התגלה שוב כבן ברית אמיתי ובגלוי. האינטרסים המשותפים של ישראל ומצרים דטמים מתמיד והגם שריוקה הדרך לסולחה אמיתית בין העמים – כשמדובר במנהיגות מדובר בברית של ממש.
48 השעות האלה היו עבור נתניהו גם מתנה שאין כמותה בזירה הפנימית. ההתרחשות חיסלה סופית את האפשרות של גנץ להקים קואליציה צרה בחסות המפלגות הערביות.
מאידך, ביבי הרוויח נקודות בניהול שקול, מתון וחכם של המשבר. הושבת בנט על כס שר הביטחון אינה משנה דבר בשטח. כפי שליברמן נבעט בסופו של דבר מתוסכל ומאוכזב גם בנט מקבל רק טייטל אבל אין עימו תוכן. הוא יצטרך לקבל את זה או להתעופף הביתה כמו שקד המוקצה מחמת מיאוס.
ערביי ישראל בהתבטאויותיהם במהלך שתי היממות היו אפילו גרועים מהחמאס. הם הוכיחו שאין לסמוך עליהם פוליטית וכל מי שרקם תוכניות אחרות אכל אותה בגדול.
דירוג מנצחי הסבב:
1. בנימין נתניהו
2. איסמעיל הנייה
3. צה״ל / השב״כ
דירוג המפסידים:
1. איראן והג׳יהאד
2. ליברמן
3. לפיד / גנץ.
סיכום: אתה יכול להעריץ את ביבי או לתעב אותו אבל אין להכחיש שהאיש מוכשר כשד וראש ממשלה מצויין. חבל שנישואיו הקודמים – לא חשוב מי מהם – לא הצליחו. כוולנו ולא רק הוא היינו מרוויחים מזה.
רמי יצהר Rami Yitzha
עניין מרכזי