טראמפ מסיר כפפות: “לירות ולהרוג בלי להסס” – איראן דוחה את פקיסטן, המפרץ בכוננות, והעולם שוב מתנדנד בין מלחמה להסכם של הרגע האחרון
דונלד טראמפ העלה הלילה את הרף לשלב חדש ומסוכן במיוחד: בסדרת מסרים לוחמניים הוא הודיע כי הורה לחיל הים האמריקאי “לירות ולהרוג כל סירה, קטנה ככל שתהיה” אם היא מניחה מוקשים במימי מצר הורמוז, הדגיש שמטאטאי המוקשים האמריקאיים כבר פועלים שם “ברמה משולשת”, וטען כי לארצות הברית יש “שליטה מוחלטת” במצר וכי שום ספינה אינה יכולה להיכנס או לצאת בלי אישור חיל הים האמריקאי. במקביל הוא שיתף קטע של הפרשן מארק תיסן, שבו נטען כי אם באיראן יש שני מחנות – אחד שרוצה עסקה ואחד שלא – “צריך להרוג את אלה שלא רוצים”. זו כבר אינה עוד התלהמות רשתית: זה מסר נשיאותי פומבי שמשלב הוראות אש, מצור ימי, לחץ פסיכולוגי ודיבור גלוי על חיסול יריבים פוליטיים בתוך המשטר האיראני.
העיתוי איננו מקרי. לפי סוכנות הידיעות איי-פי ורויטרס, ההוראה של טראמפ באה לאחר החרפה נוספת בעימות הימי במצר הורמוז, כולל טענות אמריקאיות להנחת מוקשים, פעולות סיכול אמריקאיות, תפיסת כלי שיט הקשור לסחר בנפט איראני, והרחבת פעילות פינוי המוקשים במעבר הימי הרגיש בעולם. לפי הדיווחים, המשבר הימי כבר גלש מזמן מהגדרה של “איום” לשיתוק חלקי של התנועה, עם עשרות אירועים נגד כלי שיט, פגיעה ביצוא נפט ושיבוש בשרשרת האספקה העולמית.
באותה נשימה טראמפ טען שאיראן עצמה “אינה יודעת מי המנהיג שלה”, תיאר מאבק פנימי בין “קיצונים” ל“מתונים”, וניסה ליצור רושם של משטר מתפורר תחת לחץ. אבל מהצד האיראני מגיע מסר הפוך לגמרי: איראן אינה נראית כמי שנשברת, אלא כמי שמקשיחה עמדות. לפי רויטרס, א-שרק אל-אווסט והניו ערב, טהראן ממשיכה לעמוד על כך שלא תגיע לשיחות בפקיסטן כל עוד נמשך המצור האמריקאי וכל עוד וושינגטון משלבת איומים צבאיים עם הצעות למשא ומתן. ההודעה האיראנית בפועל היא: אין טעם להגיע לאיסלאמאבאד כדי לנהל “שיחות סרק” תחת קנה רובה.
גם משמרות המהפכה לא נשמעים כמי שמחפשים נסיגה. ברויטרס דווח כבר באחרונה שמקורות איראניים הבהירו שכלי שיט אינם עוברים במצר בחופשיות ושמעבר בפועל תלוי באישור איראני; הגרדיאן ואל-ג’זירה תיארו מציאות שבה איראן תופסת כלי שיט, מציגה שליטה ומסרבת לאפשר חזרה מהירה לשגרה ימית. במילים פשוטות: וושינגטון טוענת שהיא “אטמה” את הורמוז, טהראן משיבה שהיא זו שקובעת מי ינוע שם – ושני הצדדים בעצם מודים שהעורק הימי החשוב בעולם כבר אינו נתיב מסחר רגיל אלא זירת עימות פעילה.
זו גם נקודת המפתח להבנת חומרת האירוע: מצר הורמוז איננו עוד מעבר אזורי. בימי שגרה עובר בו כחמישית מהנפט והגז הימי בעולם, ולכן כל הנחת מוקשים, תפיסת ספינות, מצור או איומי ירי מיתרגמים כמעט מיידית למחירי אנרגיה, ביטוח ימי, עלויות שילוח, אינפלציה ולחץ על שווקים. איי-פי, טיימס הלונדוני, א-שרק אל-אווסט והגרדיאן מדווחים כולם על פגיעה בזרימת האנרגיה, לחץ גובר באסיה ובאירופה, ועלייה חדה בחשש בשווקים הבינלאומיים.
במדינות המפרץ, גם כשאין עדיין גינויים פומביים מלאים, ניכרת דריכות חריפה. כלי תקשורת מפרציים מדווחים על כוננות בנמלים, על בדיקה מחודשת של מסלולי שיט ואספקה, ועל חשש ישיר מפגיעה ביציבות הכלכלית והפוליטית של האזור. א-שרק אל-אווסט תיאר את העימות כ“מאבק על כוח מיקוח וסיבולת פוליטית”, ואל-ערביה הדגישה כי גם טראמפ עצמו הופתע בעבר מהתפשטות הפגיעה למדינות המפרץ. המסר המשתמע ברור: אף אחד במפרץ לא רוצה להיתפס כצד לוחם, אבל כולם כבר נערכים לאפשרות שהמשבר הימי יזלוג לתוך הכלכלה והביטחון הפנימי שלהם.
גם בעולם הערבי הרחב מסתכלים על הורמוז כעל יותר מעוד חזית. הגרדיאן, אל-ג’זירה והניו ערב מציגים את הסכסוך הזה כחלק ממערכה אזורית רחבה יותר, שבה איראן, ארצות הברית וישראל לוחצות זו על זו גם דרך לבנון, הים, הדיפלומטיה בפקיסטן והמאבק על דעת הקהל העולמית. מבחינת טהראן, המצור האמריקאי הוא הוכחה לכך שוושינגטון לא באמת רוצה משא ומתן אלא כניעה; מבחינת וושינגטון, ההתעקשות האיראנית על הורמוז היא כלי סחיטה שמאפשר לאייתוללות להרגיש שיש להם עדיין קלף.
גם ישראל בפנים, אפילו כשהכותרת היא הורמוז. בירושלים מבינים שכל החרפה בין וושינגטון לטהראן עלולה להתפשט מהר מאוד לזירות המשנה – לבנון, סוריה, המיליציות הפרו-איראניות בעיראק, ואולי גם למהלכים שנועדו להוכיח שישראל משלמת מחיר יחד עם ארצות הברית. בג’רוזלם פוסט הודגש בימים האחרונים כי טראמפ עצמו קשר בין פתיחת הורמוז לבין האפשרות להעצים תקיפות, והערוץ הישראלי-אמריקאי נשאר גורם מרכזי בהבנת התגובה האיראנית.
ובתוך כל זה, יש את פקיסטן – הערוץ שאמור היה להיות יציאת החירום. טראמפ טען שנציגים אמריקאים יגיעו לשם, גורמים פקיסטניים הדליפו ציפייה לשיחות בתוך עשרות שעות, וא-שרק אל-אווסט דיווח על מאמצי התיווך של מפקד הצבא הפקיסטני מול טהראן. אלא שהאיראנים, לפחות כרגע, אינם משתפים פעולה. בלי נוכחות איראנית, איסלאמאבאד איננה שולחן משא ומתן אלא תפאורה למדיניות לחץ אמריקאית.
כאן חייבים להוסיף גם את התמונה הפחות דרמטית – אבל אולי החשובה ביותר. כבר היינו בסרט הזה. אולטימטומים, איומים על תוהו ובוהו, ספירה לאחור, ותחושה שעוד רגע הכול נשרף – ואז, בשעות האחרונות ממש לפני נקודת האל-חזור, הגיעה הפסקת אש או לפחות הקפאה זמנית. כלומר, לצד האיום האמיתי, קיים גם רכיב ברור של מלחמה פסיכולוגית. ספינולוגים יש בשני הצדדים, ושניהם מנגנים בדואט מורט עצבים על הנשמה של אזרחי העולם – ובעיקר של אלה שכבר מדמיינים את הריצה לממ”דים, את מחירי הדלק ואת פתיחת המהדורות. הפאניקה מואצת, גם כשהמציאות עצמה עדיין פתוחה לשני כיוונים: הסכם של הרגע האחרון, או הידרדרות אמיתית.
השאלה הגדולה כעת איננה רק אם טראמפ באמת מוכן לממש את הוראת ה“לירות ולהרוג”, אלא אם האיראנים יחליטו לבחון אותו. מוקש אחד, סירה אחת, ספינה אחת שתספוג פגיעה קשה, או מהלך איראני שנועד להוכיח שארצות הברית אינה באמת שולטת במצר – וכל האזור עלול להידרדר במהירות מרטוריקה מסוכנת למציאות מסוכנת הרבה יותר. מנגד, אם פקיסטן תצליח בכל זאת לגרור את הצדדים למסלול דיפלומטי, ייתכן שגם הפעם הכול ייגמר בצעקות, איומים וסיבוב נוסף של “הנה זה נגמר” – עד הפעם הבאה.
השורה התחתונה קשה ופשוטה: טראמפ העלה הלילה את הסכסוך שלב, איראן סירבה להתקפל, המפרץ נערך, העולם נבהל – והסכסוך על הורמוז כבר איננו רק סכסוך ימי. זהו צומת אסטרטגי שבו נפגשים כוח, נפט, יוקרה, בחירות פוליטיות, פחד אזרחי והימור עצום על מי ימצמץ ראשון.
״עניין מרכזי״
חדשות וסקופים מאז 1999.
לחיצה על לייק תביא אותך לידיעה הבאה, שכנראה לא תמצא במקום אחר. מומלץ!
