אחרי הסטירה שחטף טראמפ מחמינאי והאיומים המפורשים של האיראנים לצאת לסיבוב שלישי נקמני וקשה מקודמיו – קיבל נתניהו את מבוקשו וחיל האוויר יצא להחרבת רובע דאחייה בעוד שתושבי צור נדרשו להתפנות מיידית. לבנון השיעית בדרך להפוך לחורבות עזה ואתם – תרעננו את המקלטים.
מאת רמי יצהר Rami Yitzhar
״עניין מרכזי״
חדשות וסקופים מאז 1999.
הפצצת חיל האוויר הישראלי בדאחיה שבדרום ביירות אינה עוד תקיפה שגרתית בלבנון. העיתוי, הרקע וההקשר הרחב מעניקים לה משמעות גדולה בהרבה מהיעד שהותקף. שעות ספורות בלבד לאחר שההנהגה האיראנית דחתה בפומבי ובבוטות את הצעתו של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ לפגישה ולהסכם, חזרה ישראל להפציץ בלב המעוז החשוב ביותר של חיזבאללה בלבנון.
רשמית, מדובר בפעולה נגד מטרות טרור.
מעשית, מדובר במסר אסטרטגי רחב בהרבה.
המסר הראשון הופנה לחיזבאללה.
המסר השני לטהרן.
והמסר השלישי הופנה לעולם כולו.
ובעיקר לטראמפ.
רק לפני זמן קצר ניסה הנשיא האמריקני לשכנע את העולם שהדלת להסכם עם איראן עדיין פתוחה. הוא דיבר על אפשרות לפגישה היסטורית עם המנהיג העליון מוג׳תבא חמינאי. הוא האריך את חלון המשא ומתן בשישים יום נוספים. הוא רמז שהסדר כולל עדיין אפשרי.
ואז הגיע מוחסן רזאאי למסכי CNN.
לא דיפלומט.
לא שר חוץ.
לא איש משא ומתן.
גנרל.
איש מערכת הביטחון האיראנית.
והמסר שהביא היה חד כתער.
אין פגישה.
אין הסכם.
המשא ומתן במבוי סתום.
שחררו 24 מיליארד דולר תחילה.
ואם לא – המלחמה תתרחב.
לא רק בלבנון.
לא רק בישראל.
אלא אל האוקיינוס ההודי, אל באב אל־מנדב, אל הים האדום ואל הים התיכון.
במילים אחרות, איראן לא רק דחתה את טראמפ.
היא השפילה אותו בפומבי.
מנקודת מבט אמריקנית, מדובר במכה קשה לנשיא שניסה להציג את עצמו כמי שמסוגל להביא להסכם היסטורי במקום למלחמה אינסופית.
מנקודת מבט ישראלית, מדובר באישור כמעט מושלם לטענה הוותיקה של נתניהו שלפיה ההנהגה האיראנית אינה מחפשת פשרה אלא ניצחון.
כאן נכנסת לתמונה התקיפה בדאחיה.
ידוע כי ישראל נדרשה בחודשים האחרונים להתחשב בעמדות האמריקניות בכל הנוגע לביירות וללבנון.
ידוע גם שבמקרים קודמים טראמפ ביקש להימנע מהסלמות מסוימות.
ידוע עוד כי לפני התקיפה הנוכחית ניתנו התרעות פינוי נרחבות, מה שמעיד כי התוכנית המבצעית הייתה מוכנה מראש והמתינה לאישור מדיני.
אי אפשר לקבוע בוודאות שהראיון של רזאאי הוא שהוביל לאישור הסופי.
אבל קשה להתעלם מהרצף.
טראמפ מציע.
חמינאי דוחה.
ישראל מפציצה.
האירוע כולו נראה הרבה פחות כמו צירוף מקרים והרבה יותר כמו נקודת מפנה.
למעשה, זו אולי הפעם הראשונה מאז החלה המלחמה שבה שלושת השחקנים המרכזיים – וושינגטון, ירושלים וטהרן – מדברים בגלוי כמעט על אותו דבר, אך כל אחד בשפה אחרת.
טראמפ מדבר על עסקה.
נתניהו מדבר על כוח.
חמינאי מדבר על נקמה.
וכאשר שלוש השפות הללו מתנגשות, בדרך כלל לא נולדים הסכמים.
נולדות מלחמות.
במערכת הביטחון הישראלית מבינים היטב שהאיום האיראני הנוכחי חמור יותר מקודמיו.
לא בגלל הניסוח.
אלא בגלל ההקשר.
הנהגת איראן הנוכחית אינה אותה הנהגה שפעלה לפני שנים.
היא נושאת עמה זיכרון טרי של חיסולים, השפלות, אובדן בכירים ומלחמה ישירה מול ישראל וארצות הברית.
התחושה המסתמנת בטהרן היא שהפעם אסור לסיים את העימות בלי תגמול משמעותי.
וזו בדיוק הסיבה שהאיום נשמע שונה.
פחות הצהרתי.
יותר אופרטיבי.
פחות רטורי.
יותר מעשי.
כאשר רזאאי מדבר על הרחבת המלחמה לבאב אל־מנדב, לים האדום ולים התיכון, הוא אינו מדבר רק על ישראל.
הוא מאיים למעשה על הכלכלה העולמית.
על נתיבי האנרגיה.
על הסחר הבינלאומי.
ועל הנוכחות הצבאית האמריקנית באזור.
באירופה כבר מבינים זאת היטב.
זו הסיבה למאמצים הנרחבים להקים קואליציה בינלאומית להגנה על נתיבי השיט.
זו גם הסיבה ללחץ הגובר למנוע הידרדרות נוספת.
אלא שכעת נדמה שהאירועים מתקדמים מהר יותר מהדיפלומטיה.
התקיפה בדאחיה מסמנת שישראל אינה מתכוונת להמתין.
הראיון של רזאאי מסמן שאיראן אינה מתכוונת לסגת.
והבית הלבן מגלה לפתע שהמרחב שבין הסכם למלחמה הולך ומצטמצם.
לכן המסקנה המסתמנת כרגע מדאיגה במיוחד.
הסיכוי להסכם לא נעלם.
אבל הוא נחלש.
הסיכוי להסלמה לא הפך לוודאות.
אבל הוא גדל.
ואם בוחנים את רצף האירועים של הימים האחרונים – מדחיית טראמפ על ידי חמינאי, דרך האיום האיראני להרחיב את המלחמה ועד להפצצת הדאחיה – קשה להשתחרר מן התחושה שהאזור מתחיל להתכונן לאפשרות שהסיבוב הבא כבר איננו שאלה של “האם”.
אלא בעיקר של “מתי”.
והפעם, לפי האזהרות שמגיעות מטהרן עצמה, היקפו עלול להיות גדול ומסוכן מכל מה שנראה עד כה.
״עניין מרכזי״
חדשות וסקופים מאז 1999.
לחיצה על לייק תביא אותך לידיעה הבאה, שכנראה לא תמצא במקום אחר. מומלץ!
