אם היה למישהו ספק עד כמה עמוק הקרע שנוצר מאחורי הקלעים בין ממשל טראמפ לבין ממשלת נתניהו, הגיע סגן נשיא ארצות הברית ג’יי־די ואנס וסיפק את התשובה באופן פומבי, חד ובלתי משתמע לשתי פנים.
בדברים שנשא בבית הלבן שיגר ואנס מסר חריג בחומרתו לחברי הקבינט הישראלי ולכל מי שמוביל את המתקפה נגד ההסכם המתגבש בין ארצות הברית לאיראן. בניגוד לניסוחים הדיפלומטיים המקובלים ביחסים בין המדינות, בחר סגן הנשיא לדבר בשפה ישירה, כמעט נוזפת.
“אם הייתי בקבינט של ממשלת ישראל, אולי לא הייתי תוקף את בעל הברית החזק היחיד שנותר לי”, אמר.
משפט אחד בלבד, אך כזה שטומן בחובו מסר אסטרטגי כבד משקל.
מאז קום המדינה נהגו מנהיגים ישראלים לדבר על “ידידות העולם החופשי”, על “שותפינו במערב” ועל רשת בריתות רחבה. ואנס הציג תמונה אחרת לחלוטין. מבחינתו, במציאות שנוצרה בעקבות המלחמה האזורית, הבידוד המדיני הגובר והביקורת הבינלאומית החריפה, ישראל נותרה תלויה יותר מאי פעם בארצות הברית. לא כידידה חשובה, אלא כעוגן כמעט יחיד.
אלא שזו הייתה רק ההתחלה. בהמשך דבריו עבר ואנס מניסוח פוליטי לאמירה ביטחונית דרמטית בהרבה. “שניים מתוך כל שלושה טילי ההגנה האווירית שהגנו על ארצכם נבנו פיזית על ידי ידיים אמריקניות ומומנו מכספי משלם המסים האמריקני”, אמר.
לכאורה מדובר בעובדה ידועה. בפועל היה זה אחד הרמזים הברורים ביותר שנשמעו עד כה מפי בכיר אמריקני בנוגע למידת התלות הביטחונית של ישראל בוושינגטון.
המסר היה ברור: ישראל אמנם חזקה, מתקדמת ובעלת יכולות מרשימות, אך מרכיבים קריטיים בכוחה הצבאי, בהגנת העורף שלה ובמערכות ההגנה האווירית שלה נשענים על שיתוף פעולה אמריקני הדוק שנבנה לאורך עשרות שנים.
ואנס לא הזכיר אמברגו. הוא לא דיבר על עצירת סיוע.הוא לא איים בסנקציות. אבל מי שהקשיב היטב הבין שהדברים נאמרו מסיבה אחת בלבד: להזכיר לירושלים שהברית עם ארצות הברית אינה דבר מובן מאליו.
המשפט החריף ביותר הגיע בסיום : “הבעיה של ישראל איננה דונלד טראמפ. וכל מי בישראל שחושב שהבעיה הגדולה ביותר שלו היא נשיא ארצות הברית צריך להתעורר ולהריח את המציאות של המצב שבו המדינה הזאת נמצאת.”
זו כבר לא הייתה הערה.זו הייתה נזיפה. ובמונחים אמריקניים מדובר בנזיפה נדירה במיוחד. למעשה, ואנס הפך את הטיעון שמושמע בחלקים מהימין הישראלי על ראשו. בעוד שרים בכירים בממשלה מציגים את טראמפ כמי שנכנע לאיראן או ממהר מדי לחתום על הסכם, סגן הנשיא האמריקני קובע שהסכנה האמיתית מבחינת ישראל נמצאת במקום אחר לחלוטין.
הדברים אינם נאמרים בחלל ריק.
מאחורי הקלעים מתחולל בשבועות האחרונים מאבק עז סביב השלב הבא לאחר המלחמה. טראמפ משוכנע שהגיעה העת לסגור את העימות, להשלים את ההסכם עם איראן, לפתוח מחדש את נתיבי הסחר הבינלאומיים ולהחזיר יציבות לכלכלה העולמית. מנגד, בירושלים קיימים גורמים הסבורים שההסכם מותיר בידי איראן יותר מדי נכסים אסטרטגיים ומעניק לה הזדמנות להשתקם.
המחלוקת החריפה ביותר נוגעת ללבנון.
איראן דורשת כי ישראל תפסיק לחלוטין את פעילותה הצבאית בלבנון ותיסוג אל הגבול הבינלאומי. נתניהו ושרי ממשלתו מסרבים להתחייב לכך וטוענים כי חיזבאללה עדיין מהווה איום וכי לקחי 7 באוקטובר מחייבים נוכחות ביטחונית ישראלית משמעותית באזור הגבול.
כאן בדיוק מתנגשים האינטרסים. מבחינת טראמפ, המשך העימות בלבנון מסכן את ההסכם כולו. מבחינת נתניהו, נסיגה ללא ערבויות מוצקות מסכנת את ביטחון ישראל לכן דבריו של ואנס אינם עוד תגובה תקשורתית. הם איתות ואולי אפילו אזהרה.
במערכת הביטחון בישראל מבינים היטב שגם ללא אמברגו רשמי, ארצות הברית מחזיקה במנופי השפעה עצומים. עיכוב באספקת תחמושת, דחיית אישורי רכש, האטת משלוחי חלקי חילוף או שינוי סדרי עדיפויות במערכת הביטחונית האמריקנית אינם דורשים הכרזה חגיגית. הם יכולים להתבצע בשקט, הרחק מהכותרות, אך להשפיע באופן ממשי על יכולותיה של ישראל לאורך זמן.
לכן החשש בירושלים אינו רק מההצהרות האיראניות. הוא נובע יותר ויותר מהאפשרות שהבית הלבן עצמו יגיע למסקנה שנתניהו הפך למכשול המרכזי בדרך להסכם שטראמפ רואה כאחד מהישגי הדגל של כהונתו. אם אכן זה הכיוון שאליו הולכים הדברים, הרי שהמשבר הנוכחי אינו עוד ויכוח בין בעלי ברית. זהו עימות אסטרטגי מתפתח בין שתי הנהגות שמתחילות להסתכל על המזרח התיכון דרך משקפיים שונות לחלוטין.
במשך שנים רבות נהנו נתניהו וטראמפ ממערכת יחסים שנראתה בלתי ניתנת לערעור. דבריו של ואנס מלמדים כי לפחות מבחינת הבית הלבן, התקופה הזאת עשויה להתקרב לסיומה. והפעם, בניגוד לעבר, הוויכוח אינו על אישיות, יוקרה או פוליטיקה. הוויכוח הוא על עתיד המזרח התיכון כולו ועל השאלה מי יקבע את כללי המשחק ביום שאחרי המלחמה.
״עניין מרכזי״
חדשות וסקופים מאז 1999.
לחיצה על לייק תביא אותך לידיעה הבאה, שכנראה לא תמצא במקום אחר. מומלץ!
