הסנקציות קרסו לתוך עצמן: אמריקה מענישה את העולם – ומלמדת אותו כיצד להסתדר בלעדיה
הסנאט האמריקני אישר ברוב עצום של 86 מול 11 חוק המאפשר לנשיא דונלד טראמפ לאיים במכסים של עד 100% על מדינות הממשיכות לרכוש אנרגיה רוסית. לכאורה זהו נשק כלכלי כמעט מוחלט. בפועל, הוא חושף חולשה הולכת וגדלה באסטרטגיה האמריקנית: ככל שוושינגטון משתמשת יותר בסנקציות ובמכסים, כך העולם משקיע יותר בלימוד החיים בלעדיה.
איראן כבר הוכיחה שאפשר לשרוד עשרות שנים תחת סנקציות, גם במחיר כלכלי כבד, ולהמשיך למכור נפט. רוסיה ספגה מאז הפלישה לאוקראינה מערכת סנקציות חסרת תקדים, אך כלכלתה לא התמוטטה ופוטין לא הפסיק את המלחמה. סין למדה היטב את הלקח ומכינה מראש מערכות תשלום, עתודות זהב, שרשראות אספקה ויכולות טכנולוגיות שנועדו להקטין את יכולתה של ארצות הברית לחנוק אותה ביום משבר.
וזה בדיוק הפרדוקס: נשק שנועד להבטיח את מרכזיותה של אמריקה עלול להאיץ את בניית העולם שאינו זקוק לה באותה מידה.
דונלד טראמפ הפך את המכס מכלי מסחרי נקודתי למכשיר מרכזי במדיניות החוץ. מדינה שאינה מתיישרת עם וושינגטון מאוימת במכס. שותפת סחר שאינה מסכימה לתנאיו נתקלת במכס. ועכשיו גם מדינה שקונה נפט מהמדינה הלא נכונה עלולה לשלם במכס.
אלא שהכלכלה העולמית אינה עומדת ומחכה שהבית הלבן ישנה את דעתו. היא מסתגלת.
קנדה היא דוגמה מצוינת. מלחמת המכסים הייתה אמורה להמחיש עד כמה אוטווה תלויה בשוק האמריקני. היא אכן פגעה בענפים קנדיים ויצרה אי־ודאות, אבל הכניעה לא הגיעה. המשק הקנדי הוסיף ביולי כ־75 אלף משרות ושיעור האבטלה ירד ל־6.4%, הנמוך ביותר בשנתיים.
המשמעות אינה שקנדה חסינה. היא משמעותית יותר: כאשר השותף הגדול שלך הופך בלתי צפוי, אתה מתחיל לחפש שותפים אחרים.
קנדה מפתחת תשתיות יצוא לאוקיינוס השקט, מחפשת לקוחות באסיה ובאירופה ומנסה להקטין את התלות ההיסטורית בארצות הברית. וזו הבעיה האסטרטגית של המכס: הוא יכול להיות זמני, אבל השינוי שהוא גורם עלול להיות קבוע. נמל שהורחב אינו נסגר כשהמכס מתבטל. לקוח חדש בהודו אינו נעלם. חוזה אנרגיה לעשר שנים אינו מתאדה כשוושינגטון משנה מדיניות.
המכס הזמני עלול לייצר גירושים מסחריים קבועים.
ויש עוד בעיה: האמריקנים עצמם משלמים חלק משמעותי מן החשבון. המכס אינו המחאה שממשלה זרה שולחת לאוצר האמריקני. הוא נגבה מן היבואן בארצות הברית. היצואן הזר יכול להוריד מחיר, היבואן יכול לספוג חלק מהרווח – אבל חלק מהעלות מתגלגל ליצרן ולצרכן האמריקני.
כלומר, זהו נשק שבו כדי לירות החוצה צריך לעיתים לירות גם פנימה.
איראן מספקת את השיעור החריף ביותר. הסנקציות פגעו קשות בכלכלתה, במטבע, בהשקעות וברמת החיים. אבל המבחן האסטרטגי איננו אם הן כאבו. השאלה היא אם הן השיגו את מטרתן.
המשטר לא נפל. איראן לא חדלה להיות יריבה של ארצות הברית. והנפט האיראני ממשיך להגיע לשוק.
סביב הסנקציות נבנתה תעשייה שלמה של הישרדות: מתווכים, חברות קש, מכליות, העברות מטען, שינויי רישום וערוצי תשלום חלופיים. כאשר ערוץ אחד נחסם – נפתח אחר.
איראן אינה משגשגת בזכות הסנקציות. היא פשוט למדה לחיות איתן. וזהו הפרדוקס של סנקציה ממושכת: היא מאלצת את היעד לפתח מערכת חיסון.
ואז הגיעה רוסיה.
אחרי הפלישה לאוקראינה המערב הקפיא נכסים רוסיים, ניתק בנקים, הגביל יצוא טכנולוגי והטיל מגבלות על הנפט. ההערכה הייתה שהלחץ יפגע במהירות ביכולתה של מוסקבה לממן מלחמה.
הנזק לרוסיה אמיתי. היא איבדה טכנולוגיות, נעשתה תלויה יותר בסין, סובלת מאינפלציה וממחסור בכוח אדם ומשלמת מחיר כבד על כלכלת מלחמה מעוותת.
אבל הקריסה לא הגיעה.
הנפט הרוסי מצא לקוחות בסין ובהודו. מסחר עבר דרך מדינות שלישיות. צי הצללים התרחב. השימוש במטבעות שאינם דולר גדל.
ובעיקר: פוטין לא הפסיק את המלחמה.
וזה המבחן היחיד שבאמת קובע.
כאן נכנס BRICS. הארגון שהחל עם ברזיל, רוסיה, הודו, סין ודרום אפריקה התרחב והפך למוקד משיכה למדינות המבקשות עולם שבו וושינגטון אינה מחזיקה בכל המפתחות.
אין ל־BRICS מטבע שמסוגל להחליף את הדולר, וחברותיו רחוקות מלהיות גוש אחיד. אבל הוא גם אינו צריך להפיל את הדולר כדי לשחוק את כוח הסנקציות.
מספיק עוד קצת מסחר במטבעות מקומיים. עוד מוסד פיננסי שאינו תלוי בוושינגטון. עוד עסקה שאפשר להשלים בלי בנק אמריקני.
כל עסקה כזאת מוציאה לבנה קטנה מן החומה.
הדולר עדיין רחוק מאוד מקריסה. הוא המטבע החשוב בעולם ושוקי ההון האמריקניים הם העמוקים והנזילים ביותר. אבל חלקו ברזרבות המט”ח המדווחות של הבנקים המרכזיים ירד לאורך רבע המאה האחרונה מכ־70% אל מתחת ל־60%.
לא מפולת. שחיקה.
ובדיוק משום שהיא איטית – קל להתעלם ממנה.
במקביל, בנקים מרכזיים קונים זהב בהיקפים עצומים. הסיבה ברורה: זהב אינו התחייבות של ממשלה זרה. אי אפשר לחסום מטיל שנמצא בכספת שלך באמצעות הוראה לבנק בניו יורק.
הקפאת חלק עצום מהרזרבות הרוסיות אחרי הפלישה לאוקראינה הייתה מכה אדירה למוסקבה – אבל גם שיעור אדיר לבייג’ינג.
הסינים הסתכלו ושאלו שאלה אחת: מה יקרה לנו אם יהיה משבר סביב טייוואן?
מאז, שורה של מהלכים סיניים מתחברים לתמונה אחת. בייג’ינג מגדילה זהב, מקדמת שימוש ביואן, מרחיבה הסכמי החלפת מטבע, מעודדת עסקאות אנרגיה שאינן בדולר ומפתחת את CIPS – תשתית תשלומים המאפשרת ליותר עסקאות ביואן להתנהל במערכת שסין משפיעה עליה.
CIPS אינה מחליפה את המערכת המערבית. היא גם אינה צריכה לעשות זאת מחר.
המטרה היא שיהיה עוד נתיב.
עוד מסלול תשלום. עוד קשר ישיר בין בנקים. עוד עסקה שאינה עוברת בנקודה שבה ארצות הברית יכולה ללחוץ על מתג.
אבל פוליסת הביטוח הסינית רחבה הרבה יותר מכסף. בייג’ינג משקיעה הון בשבבים, מינרלים קריטיים, נמלים, מסילות, אנרגיה ושרשראות אספקה. היא מנסה להקטין את מספר המקומות שבהם יריב יכול לחנוק אותה.
כל פרויקט נראה בפני עצמו כמו מדיניות כלכלית.
ביחד הם נראים כמו הכנה למצור.
ועכשיו מגיע חוק המכסים החדש. אם טראמפ יאיים במכס של 100% על מדינות הרוכשות אנרגיה רוסית, הודו עלולה לעמוד במרכז העימות. וושינגטון תוכל להציב לה בחירה: פוטין או השוק האמריקני.
ייתכן שהאיום יעבוד. אסור לזלזל בכוחו העצום של השוק האמריקני.
אבל אם הודו תגיב בהעמקת קשריה עם BRICS, בפיזור שווקים ובהרחבת עסקאות במטבעות אחרים, אמריקה עלולה לנצח בקרב – ולהפסיד מעט מן המלחמה.
בנפט קיים אפילו פרדוקס נוסף. אם הסנקציות יוציאו מהשוק כמות גדולה של נפט רוסי, מחיר החבית עלול לעלות. רוסיה תמכור פחות – אבל במחיר גבוה יותר. האמריקני ישלם יותר בתחנת הדלק, ופוטין יקבל פיצוי מסוים על אובדן המכירות.
זהו בדיוק ההבדל בין כוח לבין אסטרטגיה.
ארצות הברית אינה קורסת. היא עדיין מחזיקה בצבא החזק בעולם, בשוקי ההון החשובים בעולם, בענקיות הטכנולוגיה, באוניברסיטאות מובילות ובמטבע שהעולם ממשיך לברוח אליו בעת משבר.
וזו בדיוק הסיבה שהסיכון גדול כל כך.
אמריקה קיבלה במשך עשרות שנים יתרון שאין כמעט דומה לו: העולם רצה להשתמש במערכת שלה. לא היה צורך להכריח אותו.
אבל ככל שהגישה למערכת הזאת הופכת לנשק פוליטי המונף שוב ושוב, כך יותר מדינות שואלות שאלה פשוטה: ומה אם מחר הנשק הזה יופנה אלינו?
איראן למדה לעקוף. רוסיה למדה להסיט. סין מתכוננת מראש. BRICS מספק מסגרת. CIPS עוד נתיב. הזהב ביטוח. מטבעות מקומיים מספקים חלופה. וקנדה מלמדת אפילו את ידידותיה הקרובות של ארצות הברית שלא כדאי להחזיק את כל הביצים בסל אמריקני אחד.
הסכנה לדולר אינה שמחר בבוקר העולם יפסיק להשתמש בו. הסכנה הרבה יותר שקטה.
עוד עסקה בלי דולר. עוד מכלית בלי ביטוח מערבי. עוד בנק שמעביר כסף במסלול חלופי. עוד ממשלה שקונה זהב. עוד יצרן שמוצא ספק אחר. עוד יצואן שמוצא לקוח חדש.
אף אחד מהדברים האלה לבדו אינו מפיל מעצמה.
מיליונים מהם משנים עולם.
הסנקציות עדיין מסוגלות להכאיב. המכסים עדיין מסוגלים להפחיד. אבל כאב אינו ניצחון, ואיום אינו אסטרטגיה.
המבחן הוא התוצאה.
איראן לא נכנעה. רוסיה לא נכנעה. סין מתכוננת כדי שלא תיאלץ להיכנע.
והעולם קיבל מארצות הברית שיעור שהיא מעולם לא התכוונה ללמד אותו: אם התלות באמריקה יכולה להפוך בכל רגע לנשק נגדך – כדאי להתחיל כבר עכשיו ללמוד כיצד להסתדר בלעדיה.
עבור ישראל זו אינה שאלה אקדמית. ישראל תלויה בעוצמתה האסטרטגית, הצבאית והדיפלומטית של ארצות הברית יותר מרוב בעלות בריתה. ככל שהסדר העולמי הופך מפוצל יותר, וככל שמדינות גדולות מפתחות חלופות למערכת האמריקנית, גם מרחב התמרון הישראלי עלול להצטמצם. דווקא משום כך ישראל זקוקה למדיניות ארוכת טווח המרחיבה קשרים כלכליים ומדיניים ואינה מניחה שהעולם של אתמול יישאר כאן לנצח.
הסיפור הגדול, אם כן, איננו מכס של 100%.
הסיפור הוא מה שקורה ביום שבו האיום הזה כבר אינו מפחיד כפי שהיה פעם.
״עניין מרכזי״ חדשות וסקופים מאז 1999… מומלץ!
