אחד הסמלים החזקים ביותר למשבר האקלים באירופה אינו מגיע הפעם מקרחון נמס, משריפת יער או מעיירה מוצפת. הוא מגיע מתחנת הכוח הגרעינית פאקש שבהונגריה: מפלס הדנובה צנח בעקבות הבצורת והחום המתמשך עד כדי כך שהכור הגרעיני היחיד במדינה נאלץ להשבית יחידות ייצור, לצמצם דרמטית את תפוקתו ולהתקרב עד כדי מילימטרים, לדברי ראש הממשלה פטר מגיאר, להשבתה מלאה ראשונה בתולדותיו.
בסופו של דבר נמנעה לפי שעה ההשבתה המוחלטת. מפלס הנהר הפסיק לרדת ולאחר מכן התאושש מעט, ובבודפשט הביעו אופטימיות שניתן יהיה להחזיר בהדרגה את תחנת פאקש לפעילות. אלא שההקלה הזמנית אינה מבטלת את האירוע – היא דווקא מדגישה אותו. מדינה אירופית מודרנית, שכשליש מצריכת החשמל שלה תלויה בדרך כלל בתחנת כוח גרעינית אחת, גילתה שמשאב בסיסי שנלקח כמובן מאליו במשך עשרות שנים – מים בכמות מספקת בדנובה – כבר אינו מובן מאליו.
האירוע ההונגרי הוא חלק ממשבר רחב בהרבה. רצף גלי חום, מיעוט משקעים ובצורת ממושכת הורידו את מפלסי הדנובה לשפל חריג ופגעו במקביל בתחבורה, בחקלאות ובמערכת האנרגיה של מרכז ומזרח אירופה. ברומניה נאלצו הרשויות לבצע עבודות חירום יוצאות דופן כדי להסיט מים מן הדנובה אל תחנת הכוח הגרעינית צ’רנבודה, וגם שם הושבת אחד הכורים. כלומר, בתוך ימים ספורים הפך הנהר השני באורכו באירופה מציר תחבורה ואנרגיה אמין למוקד של מצב חירום אזורי.
תחנת פאקש, הנמצאת כ־100 קילומטרים מדרום לבודפשט, היא עמוד תווך במשק האנרגיה ההונגרי. ארבע יחידות הכוח שלה הן כורים מדגם VVER-440 מהתקופה הסובייטית, והספקן הכולל הוא כ־2,000 מגה־ואט. התחנה משתמשת במי הדנובה לצורכי קירור, ולכן תנאי הנהר – הן כמות המים והן הטמפרטורה שלהם – משפיעים ישירות על היכולת להפעיל את הכורים בהספק מלא.
כבר ביוני וביולי נאלצה פאקש להפחית ייצור בשל טמפרטורת המים הגבוהה. בסוף יוני צומצמה התפוקה במאות מגה־ואט כדי לעמוד במגבלות הסביבתיות על טמפרטורת המים המוחזרים לדנובה. באמצע יולי שוב נדרשה הפחתת הספק. ואז התחלפה הבעיה: לא רק שהמים היו חמים מדי – מפלס הנהר עצמו המשיך לצנוח.
ב־29 ביולי הופחת ההספק בשתי יחידות. למחרת החלה השבתה מלאה של יחידה מספר 3 – אירוע חסר תקדים בפאקש בשל מפלס הדנובה. בהמשך הושבתו יחידות נוספות עד שהתחנה, המסוגלת בדרך כלל לייצר כ־2,000 מגה־ואט, נותרה בשלב מסוים עם כ־240 מגה־ואט בלבד. הונגריה נערכה לאפשרות שהתחנה כולה תושבת, והרשויות ביקשו מן הציבור לצמצם צריכת חשמל בשעות הערב, לרבות שימוש במיזוג אוויר וטעינת כלי רכב חשמליים.
חשוב להבהיר: לא מדובר בתאונה גרעינית ולא בכשל בטיחותי נוסח פוקושימה. הכורים הושבתו או הופחתה תפוקתם במסגרת נהלים שנועדו למנוע מצב שבו תנאי הסביבה אינם מאפשרים הפעלה רגילה. רשות האנרגיה האטומית ההונגרית הדגישה עוד בגלי החום הקודמים כי קיימות בתחנה מערכות ועתודות המאפשרות להבטיח את קירור הכורים גם בתנאים קיצוניים. במילים אחרות, מנגנוני הבטיחות פעלו – וההשבתה היא חלק מהפתרון, לא האסון עצמו.
אלא שדווקא העובדה הזאת הופכת את האירוע למשמעותי כל כך. הכור אינו חייב להיות בסכנת התכה כדי שמשבר אקלימי יהפוך למשבר אנרגיה. די בכך שלא ניתן להפעילו בהספק הדרוש בזמן שבו מיליוני בני אדם מפעילים מזגנים כדי שמערכת החשמל תעמוד בפני מבחן קשה.
הבעיה אינה ייחודית להונגריה ואפילו לא לכוח גרעיני. תחנות כוח תרמיות רבות – גרעיניות, פחמיות וגזיות – זקוקות לכמויות גדולות של מים לצורכי קירור. כאשר נהרות מתחממים, כמות החום שניתן לפלוט אליהם מוגבלת. כאשר המפלס יורד, שאיבת המים נעשית קשה יותר. ובמקביל, דווקא בגל חום עולה הביקוש לחשמל בגלל המזגנים. משבר האקלים יכול אפוא לתקוף את מערכת החשמל משני הכיוונים בעת ובעונה אחת: להגדיל את הביקוש ולהקטין את יכולת הייצור.
וזהו הפרדוקס הגדול של האירוע. אנרגיה גרעינית נחשבת לאחד הכלים האפשריים במאבק בשינוי האקלים משום שהיא מייצרת חשמל בהיקפים גדולים תוך פליטות פחמן נמוכות מאוד לאורך מחזור החיים. מדינות אירופיות המבקשות להיגמל מפחם וגז מסתכלות מחדש על הגרעין כחלק ממערכת אנרגיה דלת פחמן. אלא שהכורים עצמם נבנו לעיתים על בסיס הנחות הידרולוגיות ואקלימיות של המאה ה־20, בעוד שהם אמורים לפעול עמוק לתוך המאה ה־21.
אירופה מתחממת במהירות, ובשנים האחרונות היא חווה שוב ושוב גלי חום, בצורות, שריפות, שיטפונות ואירועי מזג אוויר קיצוניים. אי אפשר לייחס בצורת בודדת או ירידה נקודתית במפלס נהר באופן בלעדי לשינוי האקלים, משום שמערכות מזג האוויר משתנות גם באופן טבעי. אבל המגמה ארוכת הטווח של התחממות והתגברות הסיכון לחום קיצוני מבוססת היטב, והיא משנה את התנאים שעליהם נשענות מערכות התשתית האירופיות.
הדנובה ממחישה את הבעיה באופן כמעט מושלם. זה אינו עוד נהר. הוא חוצה או גובל בשורה ארוכה של מדינות ומהווה עורק תחבורה, מסחר, מים, חקלאות ואנרגיה. כאשר מפלסו צונח, אוניות מטען נאלצות להפחית משקל או אינן יכולות לעבור בחלק מן הנתיבים; הובלת דלקים וחומרי גלם מתייקרת; תחנות הידרואלקטריות עלולות לייצר פחות; החקלאות זקוקה ליותר השקיה דווקא כאשר המים נעשים נדירים; ותחנות כוח הזקוקות לנהר לקירור נכנסות למצוקה.
ברומניה הגיע המאבק על המים לרמה כמעט סוריאליסטית. הרשויות פעלו לפוצץ סלעים ולבצע עבודות הנדסיות בנהר כדי להסיט מים חיוניים לעבר תחנת צ’רנבודה. המטרה הייתה לשמור על יכולת הקירור של הכור שנותר בפעולה לאחר שכור אחר כבר הושבת. אירוע שהיה נשמע לפני שנים כמו תרחיש לסרט אסונות הפך למבצע הנדסי ממשלתי בלב האיחוד האירופי.
גם התחבורה בנהרות אירופה נפגעת. כאשר אונייה אינה יכולה לשאת מטען מלא בגלל עומק מים נמוך, דרושות יותר אוניות כדי להעביר אותה כמות סחורה. המחיר עולה ומתגלגל אל התעשייה ואל הצרכן. במקרה של הריין כבר נלמד בשנים קודמות כיצד מפלסים נמוכים מסוגלים לפגוע בייצור תעשייתי בגרמניה משום שחומרי גלם אינם מגיעים למפעלים בקצב ובמחיר הרגילים. הדנובה מאיימת ליצור גרסה מזרח־אירופית של אותה בעיה.
האירוע בפאקש מעלה גם שאלה קשה לגבי תכנון האנרגיה של הונגריה. כאשר תחנה אחת מספקת חלק כה משמעותי מן החשמל במדינה, פגיעה בתפוקתה יוצרת מיד תלות גדולה יותר ביבוא. הממשלה הבהירה כי להונגריה קיימת יכולת לייבא אלפי מגה־ואט ממדינות שכנות, והחיבור לרשת האירופית אכן מספק שכבת ביטחון חשובה. אלא שבמשבר אקלימי אזורי גם המדינות השכנות עלולות להתמודד באותו זמן עם ביקוש גבוה ועם פגיעה בכושר הייצור שלהן.
לכך מתווסף הממד הגיאופוליטי. הונגריה מתכננת להרחיב משמעותית את המתחם בפאקש באמצעות פרויקט Paks II וכורים חדשים בטכנולוגיה רוסית. במשך שנים הוויכוח סביב הפרויקט התמקד ברוסיה, במימון, בעלויות, בתלות במוסקבה ובבטיחות. אירועי הקיץ הנוכחי מוסיפים שאלה שאי אפשר עוד להתעלם ממנה: כיצד מתכננים תחנת כוח שאמורה לפעול עשרות שנים בעולם שבו הנהר המספק לה מי קירור עלול להיות חם יותר, נמוך יותר ותנודתי הרבה יותר?
הפתרון אינו בהכרח לוותר על כוח גרעיני. להפך, בעידן שבו העולם זקוק בדחיפות לחשמל דל פחמן, לגרעין עשוי להיות תפקיד משמעותי. אבל התכנון חייב להשתנות. מערכות קירור סגורות יותר, מגדלי קירור, מאגרי מים, יכולת הפעלה בתנאים הידרולוגיים קיצוניים, רשתות חשמל חזקות, אגירת אנרגיה, אנרגיה סולארית ורוח וחיבורי חשמל בין מדינות הופכים כולם לחלק מאותה מערכת ביטחון לאומי.
גם אנרגיה מתחדשת אינה חסינה ממשבר האקלים. עננות, שינויי רוח, ברד, שריפות וחום קיצוני יכולים להשפיע על הייצור והתשתיות. הידרואלקטריקה תלויה כמובן במים. רשתות הולכה נפגעות מחום ומשריפות. לכן המסקנה אינה לבחור מקור אנרגיה אחד שיציל את העולם, אלא לבנות מערכת מגוונת שאינה יכולה לקרוס כאשר חוליה אחת נקלעת למצוקה.
וזה אולי הלקח החשוב ביותר מהונגריה. במשך שנים התנהל הדיון על שינוי האקלים כאילו מדובר בשאלה של כמה עשיריות מעלה יתווספו לטמפרטורה הממוצעת בשנת 2050 או 2100. האירועים בדנובה ממחישים שהמשמעות האמיתית הרבה יותר מוחשית: האם תהיה מספיק זרימה בנהר כדי להפעיל תחנת כוח, האם אונייה תוכל לשאת מטען מלא, האם חקלאי יקבל מים, האם רשת החשמל תעמוד בביקוש בשעה שמיליוני מזגנים עובדים והאם מדינה תיאלץ לייבא חשמל דווקא כאשר גם שכנותיה סובלות מאותו גל חום.
פאקש לא הפכה לצ’רנוביל ולא לפוקושימה. להפך: הכורים הופחתו והושבתו משום שהמערכת ידעה מתי לעצור. אבל העובדה שתחנת הכוח הגרעינית המרכזית של מדינה אירופית הגיעה לראשונה ב־44 שנות פעילות עד סף השבתה מלאה בגלל נהר שהלך ונעלם היא אזהרה שקשה להמחיש טוב ממנה.
בסופו של דבר עלו המים בכמה סנטימטרים והונגריה קיבלה ארכה. בפעם הזאת, מילימטרים הפרידו לפי ראש הממשלה בין פאקש לבין השבתה מלאה. אלא שמשבר האקלים אינו מתנהל במילימטרים אלא בעשורים, ובכל עשור התשתיות שנבנו עבור האקלים הישן נדרשות להתמודד עם מציאות חדשה.
הדנובה תחזור לעלות. הגשם יחזור לרדת. הכורים יחזרו לייצר חשמל. אבל השאלה שנותרה אחרי הקיץ הזה גדולה בהרבה מהונגריה: מה קורה לציוויליזציה שבנתה את תחנות הכוח, הערים, הנמלים, החקלאות ונתיבי המסחר שלה על נהרות שהתנהגו במשך מאות שנים בדרך מסוימת – כאשר הנהרות מתחילים להתנהג אחרת?
זה כבר אינו ויכוח סביבתי. זהו דיון על אנרגיה, כלכלה, מזון, תחבורה וביטחון לאומי. ובעיקר – על השאלה האם התשתיות שעליהן נשענת אירופה מסוגלות להשתנות במהירות שבה האקלים סביבן כבר משתנה.
״עניין מרכזי״ חדשות וסקופים מאז 1999… מומלץ!
