נתניהו מתקרב לקיצו הפוליטי וכל יום שעובר מקרב את סוף עידן הביביזם האימתני שאיים להחריב את המדינה ולמוטט אותה הן מבחוץ והן מבפנים. הסקרים האובייקטיביים חד משמעיים וברורים בהבדל של מנדט לפה ולפה. המגמה חד משמעית – העם קץ בנתניהו ומעדיף את איזנקוט כיורשו.
נתניהו משמיד באכזריות את כוחו של המרכז והמתפקדים משלמי דמי החברות במפלגה ומשריין לעצמו רשימת יסמנים צייתנים שלעולם לא יבחנו את התנהלותו מול האינטרס הלאומי האמיתי. הם יעדיפו לציית לבוס על חשבון המדינה. במקום להמתין לפריימריז ולתת לרשימה להסתדר מעצמה, בנימין נתניהו פועל במרץ לעצב אותה, להגן על אנשים שהוא זקוק להם, להכניס דמויות חדשות ולנסות לרכך את הדימוי של מפלגה שמאבדת גובה בסקרים מול גדי איזנקוט.
המהלך הבולט ביותר כרגע הוא השריונים. הליכוד הודיע כי גדעון סער, ישראל כ״ץ וחיים כץ ישובצו ברשימה בלי להתמודד בפריימריז הרגילים. סער נכנס במסגרת הסכם האיחוד עם הליכוד, חיים כץ מקבל הגנה מתוקף מעמדו כיו״ר מרכז הליכוד, ואילו שריונו של ישראל כ״ץ הפתיע חלק מבכירי המפלגה. לפי ההסבר שניתן, המטרה היא לאפשר לשר הביטחון לעסוק בענייני הביטחון ולא בקמפיין פנימי.
אבל בפוליטיקה אין כמעט דבר שהוא רק טכני. לנתניהו כבר אושרו שמונה מקומות לשריונים ברשימת הליכוד, ובמקביל יש לו אפשרות לקדם שמות נוספים. המשמעות פשוטה: ככל שנתניהו משתמש ביותר שריונים, כך מצטמצם מספר המקומות הריאליים שנותרים לחברי הכנסת והשרים שצריכים להילחם בפריימריז. וזה בדיוק מה שמייצר עכשיו עצבנות עצומה בליכוד.
לפי ההערכות שפורסמו, לפחות 36 שרים וחברי כנסת עשויים להיאבק על כ־16 מקומות ריאליים בלבד, אם הליכוד אכן יישאר באזור שבו הוא נמצא כיום בסקרים. המשמעות היא שכמה מן הפנים המוכרות ביותר של הליכוד עלולות למצוא את עצמן בחוץ.
נתניהו מבין היטב את הבעיה. מצד אחד הוא צריך לשמור על המנגנון המפלגתי ועל בסיס הכוח הפנימי שלו. מצד שני הוא יודע שהרשימה הנוכחית מזוהה בציבור עם השנים האחרונות ועם ממשלה שסופגת שחיקה קשה בסקרים. לכן הוא מחפש שוב ושוב דמויות שמסוגלות לשדר משהו אחר: ממלכתיות, כלכלה, טכנולוגיה, ביטחון או פופולריות עממית.
כך צריך להבין את החיזור אחרי משה כחלון, שלפי הפרסומים קיבל הצעה לשריון גבוה מאוד ברשימה. כחלון מבחינת נתניהו יכול לספק בדיוק את מה שחסר לליכוד: דמות המזוהה עם יוקר המחיה, שכבות הביניים והפריפריה, אבל ללא הטון המתלהם שמזוהה עם חלק מחברי הרשימה הנוכחית.
באותו הקשר עלה גם שמו של אלי אוחנה, אגדת הכדורגל, כאפשרות לשריון. הסקרים שנערכו בנושא הראו שהתוספת שלו אינה משנה דרמטית את כוונת ההצבעה של מצביעי הליכוד: חלק קטן אמר שהוא יחזק את הסיכוי להצביע למפלגה, חלק דומה אמר שהוא דווקא יחליש, ורוב הנשאלים אמרו שזה לא ישפיע עליהם.
סקר חדשות 12 האחרון העניק למפלגת ״ישר״ של גדי איזנקוט 24 מנדטים והציב אותה במקום הראשון. הליכוד ירד ל־22. נפתלי בנט התחזק ל־15, הדמוקרטים ל־11 וישראל ביתנו ל־10.
במפת הגושים התמונה אפילו מטרידה יותר מבחינת נתניהו: מפלגות האופוזיציה הציוניות הגיעו ל־60 מנדטים, בעוד מפלגות הקואליציה ירדו ל־50 בלבד. המפלגות הערביות מחזיקות עוד 10.
כלומר, גוש נתניהו רחוק כרגע מאוד מ־61. וזה לא רק סיפור של מספר מנדטים. איזנקוט מתחזק גם בשאלה החשובה ביותר בקמפיין בחירות בישראל: מי מתאים יותר להיות ראש הממשלה.
בסקר חדשות 12 הוא קיבל 40% מול 35% לנתניהו. גם נפתלי בנט עבר את נתניהו בשאלה הזאת, עם 37% מול 35%. הנתון הזה מטריד את סביבת נתניהו יותר מכל מנדט בודד.
נתניהו במשך שנים הצליח לשמור על יתרון ברור בשאלת ההתאמה לראשות הממשלה גם בתקופות שבהן הליכוד עצמו נחלש. כל עוד הציבור אמר לעצמו שאולי הוא כועס על הממשלה אבל עדיין רואה בנתניהו את המנהיג המתאים ביותר, היה לו בסיס לבנות עליו קאמבק. עכשיו איזנקוט מתחיל לחדור גם למגרש הזה.
גם יו״ר הכנסת אמיר אוחנה, מהדמויות המזוהות ביותר עם נתניהו ועם מרכז הליכוד, עוקב בדאגה אחרי העובדה שבחלק גדול מן הסקרים מפלגות הקואליציה כבר אינן קרובות לרוב. החשש בליכוד אינו שהליכוד ייעלם. הוא עדיין אחת משתי המפלגות הגדולות בישראל ולעיתים חוזר להיות הגדולה ביותר בסקרים אחרים.
הפחד הוא אחר: שנתניהו ינצח את הפריימריז בליכוד, הליכוד יישאר גדול – אבל הגוש כולו יהיה קטן מדי. וזו בעיה שנתניהו אינו יכול לפתור רק באמצעות עוד קמפיין אישי. לכן מתחיל עכשיו המאבק על השוליים. על המנדט החרדי. על המצביע המסורתי. על אנשי ימין ממלכתי שעברו לבנט או לאיזנקוט. על הליכודניק לשעבר שמרגיש שהמפלגה התרחקה ממנו. ועל מצביעים שלא רוצים להצביע לש״ס או ליהדות התורה אבל עדיין מרגישים זיקה חזקה למסורת ולציבור החרדי.
כאן מתרחשת תופעה פוליטית מעניינת במיוחד.
אלפי חרדים התפקדו בשנים האחרונות לליכוד. לפי תחקירים ופרסומים מהשבועות האחרונים, מדובר כבר בכוח מאורגן המסוגל להשפיע בתוך הפריימריז על מי ייכנס לרשימה. חלקם אינם מתכוונים בהכרח להצביע לליכוד בבחירות הכלליות. הם רוצים כוח בתוך המפלגה. וזה הבדל דרמטי.
מי שחבר בליכוד יכול להשתתף בפריימריז, לתמוך במועמדים ולהשפיע על עמדות השרים וחברי הכנסת. לכן קבוצה מאורגנת של כמה אלפי מתפקדים יכולה לקבל משקל פנימי גדול בהרבה ממשקלה האלקטורלי. בכירי הליכוד כבר מדברים על האפשרות שבשלב כלשהו יופיע גם מועמד חרדי בעל סיכוי ריאלי ברשימת המפלגה.
יש גם גורמים בליכוד שמחפשים דמות חרדית שתוכל לדבר אל הציבור שאינו מצביע באופן אוטומטי לש״ס או ליהדות התורה. אם זה יקרה, זה יהיה שינוי חשוב. נתניהו מנהל במשך שנים ברית הדוקה עם המפלגות החרדיות. אבל הכנסה של חרדי לרשימת הליכוד עצמה תאפשר לו לנסות לקחת חלק קטן מן האלקטורט הזה ישירות.
מבחינת ש״ס ויהדות התורה, זה תרחיש שהם יצטרכו לעקוב אחריו בזהירות. וכאן יש עוד פרדוקס. מצד אחד, הליכוד תלוי במפלגות החרדיות כדי לבנות את גוש ה־61. מצד שני, אם הליכוד יצליח לקחת מהן אפילו מנדט או שניים, הגוש עצמו כמעט לא יגדל – רק חלוקת הכוח בתוכו תשתנה.
לכן מבחינת נתניהו המטרה האמיתית אינה בהכרח לקחת קולות מחרדים שמצביעים ממילא לגוש שלו. המטרה היא להגיע לציבור חרדי־מודרני, מסורתי או ימני שאינו מחויב כיום לאחת המפלגות החרדיות. זהו מאגר קולות קטן יחסית, אבל במערכת בחירות צמודה כל מנדט יכול להיות ההבדל בין 60 ל־61.
בינתיים, היריבים של נתניהו אינם יושבים בשקט. איזנקוט הצליח לעשות משהו שהיה קשה מאוד למפלגות המרכז לעשות בעבר: הוא מתחיל לשאוב קולות מכמה מקומות בעת ובעונה אחת. הוא לוקח קולות מבנט. הוא מושך מצביעים מלפיד. הוא מקבל תמיכה מאנשים שהצביעו בעבר למחנה הממלכתי. ובמידה מסוימת הוא גם פונה לימין הממלכתי ולמצביעי ליכוד לשעבר.
היתרון הגדול שלו הוא הדימוי. בסקרי חדשות 12 הוא מקבל ציונים גבוהים מאוד ביושרה ואמינות, בדאגה למדינה ובהרגשת הביטחון של הורים לשלוח את ילדיהם לצבא תחת הנהגתו. זה אולי הנכס הגדול ביותר שלו. לא אידאולוגיה. אמון. וזו בדיוק החולשה שהסקרים מזהים אצל נתניהו.
בסקר ״אולפן שישי״ שנערך לפני כשבועיים קיבל איזנקוט ציון 6.1 ביושרה ואמינות, בעוד נתניהו קיבל 3.9. בשאלה מי ידאג למדינה לפני האינטרס האישי איזנקוט קיבל 5.9, נתניהו 4.2.
אלה נתונים קשים מאוד לקמפיין של ראש ממשלה מכהן.
אבל מערכת הבחירות עדיין רחוקה מסיום. לנתניהו יש כמה יתרונות שאסור לזלזל בהם. הראשון הוא ניסיון. הוא כבר חזר ממצבים פוליטיים שנראו כמעט אבודים. השני הוא מכונת הליכוד. זו עדיין המפלגה המאורגנת ביותר בישראל, עם סניפים, פעילים, מתפקדים ומערכת שטח שמסוגלת להוציא ביום הבחירות מאות אלפי אנשים לקלפיות.
השלישי הוא פיצול האופוזיציה. איזנקוט, בנט, ליברמן, יאיר גולן ולפיד מתחרים במידה רבה על אותו מאגר מצביעים. כל עוד אין ביניהם הסכמה ברורה מי מוביל, נתניהו יכול לנסות להציג את עצמו כמועמד היחיד שמגיע לבחירות עם גוש מוגדר.
והרביעי הוא אחוז החסימה. מספיק שמפלגה אחת במחנה המתנגד לנתניהו תיפול מתחת לאחוז החסימה כדי שמפת המנדטים כולה תשתנה. כבר עכשיו מפלגות כמו בית ציוני־המילואימניקים של חילי טרופר ויועז הנדל, המפלגה החדשה של גלעד ארדן וכחול לבן של בני גנץ מתקשות לעבור בסקרים. כל אחת מהן יכולה להפוך ל״שורפת קולות״.
גם בימין יש סכנה דומה. הציונות הדתית של בצלאל סמוטריץ׳ מתנדנדת בחלק מן הסקרים קרוב לאחוז החסימה. נפילה שלה יכולה למחוק לגוש נתניהו כמה מנדטים ולהכריע את הבחירות. זו הסיבה שנתניהו אינו מסתפק כרגע בשאלה כמה מקבל הליכוד. הוא מסתכל על כל הגוש. וזה גם מסביר את המאמץ לחזק את הרשימה באנשים שנתפסים מתונים יותר, מקצועיים יותר או פופולריים יותר. סער. כחלון, אם יסכים. אורן דוברונסקי, איש העסקים והטכנולוגיה שכבר קיבל שריון. אולי אלי אוחנה. ואולי בהמשך דמויות נוספות.
נתניהו רוצה שהמצביע שיפתח את רשימת הליכוד יראה לא רק את הפנים המוכרות של הכנסת האחרונה. הוא רוצה שיוכל לומר: זו נבחרת חדשה. השאלה היא אם הציבור יקנה את זה. מפני שבצד השני כבר מתגבשת אסטרטגיה הפוכה לחלוטיןץ איזנקוט אינו מנסה לבנות רשימה רועשת. הוא מנסה לבנות רשימה שמשדרת אחריות. בנט מנסה לחזור למגרש הימני־ממלכתי. ליברמן מנסה לקחת ליכודניקים מאוכזבים. יאיר גולן מחזק את מחנה השמאל. והמפלגות הקטנות מנסות לשרוד.
זו תהיה מערכת בחירות שבה לא רק המפלגה הגדולה תכריע. הכול יוכרע בשוליים. מי יעבור את אחוז החסימה. מי ימשוך שני מנדטים מן המרכז. מי יצליח להביא מצביעי ליכוד מאוכזבים. מי יצליח להוציא את החרדים לקלפיות. ומי ישכנע את הציבור שהוא יכול להרכיב ממשלה ביום שאחרי.
מה שברור הוא דבר אחד: מאות אלפי ישראלים מאיימים להסתלק מכאן אם לא יחול שינוי לעומת הפיאסקו הנורא שגרם נתניהו בארבע השנים האחרונות. וחשוב לא פחות: חייבים מנהיגות שתדע להפסיק לחלום רק על מלחמות ויוכלו להשיב את הסדר על כנו.
״עניין מרכזי״ חדשות וסקופים מאז 1999. לחיצה על לייק תביא אותך לידיעה הבאה…
