טראמפ הופך את דרישת הפיצויים האיראנית נגדה: אתם רוצים כסף? עכשיו החשבון שלנו על השולחן
המאבק בין ארצות הברית לאיראן נכנס לשלב חדש, מוזר ומסוכן: אחרי חודשים של מלחמה, מצור, סנקציות ושיבוש התנועה במצר הורמוז, שתי המדינות מתחילות עכשיו להתווכח גם מי חייב למי כסף — וכמה. איראן הציבה שורת דרישות חדשות כתנאי לפתיחה מלאה של המצר, ובהן תשלום פיצויים על נזקי המלחמה. דונלד טראמפ החליט לא רק לדחות את הדרישה אלא להפוך אותה נגד טהרן: אם אתם רוצים פיצויים, הודיע הנשיא, גם אנחנו דורשים פיצויים מכם.
המשמעות גדולה הרבה יותר מחילופי עקיצות בין מנהיגים. טראמפ הודיע שהורה לנציגיו להכניס את הדרישה האמריקנית לפיצויים לכל משא ומתן עתידי עם איראן. בכך הפכה בתוך ימים שאלת הפיצויים מקלף איראני חדש לסעיף רשמי נוסף במיקוח בין שתי המדינות, דווקא כאשר התקוות להסדר מהיר שיחזיר את התנועה במצר הורמוז לשגרה מתחילות להיחלש.
הכול התחיל במהלך איראני שנועד לנצל עד תום את הקלף האסטרטגי החזק ביותר שנותר בידי טהרן. בכיר המועצה העליונה לביטחון לאומי של איראן, מוחמד באקר זולקאדר, הציב שורת תנאים שארצות הברית נדרשת למלא בטרם תסכים איראן לפתיחה מלאה של מצר הורמוז. הרשימה כוללת הפסקת האיומים נגד איראן, סיום הלחימה נגדה ונגד בעלות בריתה באזור, הסרת המצור הימי, נסיגת כוחות אמריקניים מסביבתה, הסרת סנקציות, שחרור נכסים איראניים מוקפאים ותשלום פיצויים על נזקי המלחמה.
במילים אחרות, האיראנים אינם מנהלים עוד משא ומתן רק על אוניות שעוברות במצר. הם מנסים להשתמש בהורמוז כמנוף להשגת שינוי רחב בתנאים האסטרטגיים שנוצרו סביבם מאז פרוץ המלחמה. מבחינת טהרן, אם ארצות הברית והעולם רוצים בחזרה את עורק האנרגיה החשוב הזה, עליהם לשלם מחיר מדיני, צבאי וכלכלי.
טראמפ זיהה מיד את המהלך והגיב בדרך האופיינית לו: במקום להתמקח על גובה החשבון האיראני, הוא פתח חשבון משלו.
הנשיא האמריקני אמר כי נציגי הרפובליקה האיסלאמית דורשים לפתע פיצויים על הנזק שנגרם לאיראן במהלך חמשת חודשי העימות האחרונים, אף שלדבריו הנושא כלל לא הופיע במשאים ומתנים הקודמים. ואז הוסיף כי מדובר דווקא ברעיון מעניין, משום שאם איראן מבקשת לפתוח את ספר החשבונות — גם לארצות הברית יש לא מעט עמודים לפתוח בו.
טראמפ דורש עתה פיצויים עבור אמריקנים שנהרגו ונפצעו בפעולות שיוחסו לאורך השנים לאיראן ולארגונים ולמיליציות שנתמכו על ידה. הוא הזכיר במיוחד את מטעני הצד הקטלניים שפגעו בחיילים אמריקנים בעיראק ואת הפעילות שיוחסה לכוח קודס בתקופת קאסם סולימאני. מבחינתו, החשבון אינו מתחיל במלחמה הנוכחית אלא משתרע עשרות שנים לאחור.
טראמפ הרחיב את הדרישה אפילו מעבר לנפגעים האמריקנים. הוא דורש שאיראן תפצה גם את משפחותיהם של מפגינים איראנים שנהרגו בידי המשטר במשך עשרות שנות שלטון הרפובליקה האיסלאמית. בכך הוא מנסה להפוך את דרישת הפיצויים מטענה על נזקי מלחמה עכשוויים לכתב אישום היסטורי נגד המשטר האיראני כולו.
הנשיא אף נקב במספר של 52 אלף הרוגים באיראן בחמשת חודשי המלחמה האחרונים. זהו נתון שטראמפ עצמו הציג, ואין בשלב זה בסיס עצמאי מוצק המאפשר להתייחס אליו כמספר מאומת. גם כאן ראוי להבחין בין הצהרת הנשיא לבין עובדה שניתן לאששה באופן בלתי תלוי.
ויש בדבריו בעיה עובדתית נוספת. טראמפ כלל בחשבון שהגיש לאיראן גם את 17 המלחים האמריקנים שנהרגו בפיגוע במשחתת USS Cole בתימן בשנת 2000. הפיגוע מיוחס לאל־קאעידה, ולכן אין בסיס עובדתי לייחס אותו לאיראן. העובדה שטראמפ בחר להכניס גם את קורבנות הקול לרשימה אינה הופכת את טהרן לאחראית לפיגוע.
אבל מאחורי ההגזמות והרטוריקה מסתתרת טקטיקת משא ומתן ברורה מאוד. איראן הוסיפה דרישה שלא היתה קודם לכן במרכז המגעים — פיצויים. טראמפ אינו רוצה להגיע לשולחן כשהוא נדרש רק להחליט כמה מהדרישה הזאת לקבל. לכן הוא מייצר דרישת נגד גדולה משלו. מכאן ואילך, אם הצדדים יסכימו בסופו של דבר למחוק הדדית את תביעות הפיצויים, טראמפ יוכל להציג זאת לא כוויתור אמריקני אלא כהחלפת ויתור בוויתור.
זה בדיוק סוג המשא ומתן שטראמפ אוהב. כאשר הצד שמולו מעלה את המחיר, הוא אינו מתחיל להתמקח מנקודת הפתיחה החדשה אלא מעלה בעצמו מחיר נגדי. כך משתנה השאלה מ״כמה ארצות הברית תשלם לאיראן״ ל״מי בכלל חייב למי״.
אלא שהפעם אין מדובר בעסקת נדל״ן. ברקע עומד מצר הורמוז, אחד מנתיבי האנרגיה החשובים בעולם, והשיבוש המתמשך בתנועה בו משפיע על מחירי הנפט והגז, על עלויות ההובלה ועל הכלכלה העולמית. עצם היחלשות התקווה להסדר מהיר כבר הספיקה להקפיץ את מחירי האנרגיה בשווקים.
איראן מבינה היטב את עוצמת הקלף שבידיה. המצור והסנקציות האמריקניים פוגעים בה קשות, אבל טהרן יכולה בתמורה להכאיב לכלכלה העולמית באמצעות הורמוז. כל יום שבו התנועה במצר רחוקה משגרה מגדיל את הלחץ לא רק על איראן אלא גם על מדינות התלויות באספקת אנרגיה מהמפרץ.
מכאן נולד מאזן האימה הכלכלי החדש. ארצות הברית מנסה לחנוק את איראן באמצעות מצור, סנקציות ולחץ צבאי. איראן משתמשת במיקומה הגיאוגרפי ובכוחה הצבאי כדי להפעיל לחץ על נתיב האנרגיה הרגיש בעולם. כל צד מנסה לשכנע את השני שהוא מסוגל לסבול יותר זמן.
וזו בדיוק הסיבה שהדרישות האיראניות החדשות קיצוניות כל כך. סביר להניח שגם בטהרן מבינים שארצות הברית אינה עומדת לקבל כמקשה אחת נסיגה צבאית, הסרת סנקציות, שחרור נכסים, פיצויים והתחייבויות הנוגעות לכל בעלות בריתה של איראן באזור. הרשימה היא גם נקודת פתיחה למיקוח. האיראנים מתחילים גבוה כדי שיהיה להם על מה לוותר.
טראמפ עושה עכשיו את אותו הדבר מן הצד השני. דרישת הפיצויים האמריקנית עשויה להיות פחות ניסיון אמיתי לקבל יום אחד המחאה איראנית ויותר יצירת נכס למשא ומתן. אם טהרן תוותר על דרישת הפיצויים שלה, וושינגטון תוכל לוותר על שלה. אם איראן תרצה שחרור נכסים מוקפאים, ארצות הברית תוכל לדרוש תמורה במקום להעניק את הכסף כמחווה.
וכאן מסתתרת הנקודה החשובה ביותר מבחינת ישראל. הדרישות האיראניות אינן מוגבלות לאיראן. טהרן דורשת גם הפסקת פעילות צבאית נגד בעלות בריתה בזירות האזוריות. המשמעות היא ניסיון איראני להכניס לחבילת הורמוז גם את לבנון, תימן, עיראק והזירה הפלסטינית.
מבחינת ישראל זה סעיף רגיש במיוחד. הסכם אמריקני־איראני שיכלול התחייבויות הנוגעות לפעילות צבאית נגד ארגונים המזוהים עם טהרן עלול להשפיע על מרחב הפעולה הישראלי. לכן ישראל אינה יכולה להתייחס למשא ומתן כאל ויכוח אמריקני־איראני רחוק על אוניות ונפט. חלק מהעסקה האפשרית נוגע ישירות למאזן הכוחות באזור.
גם מבחינת איראן מדובר בהימור. ככל שהיא מרחיבה את רשימת הדרישות, היא מגדילה את התמורה שהיא עשויה לקבל — אבל גם את הסיכוי שהמשא ומתן יתפוצץ. אם טראמפ יגיע למסקנה שטהרן משתמשת בהורמוז כדי לסחוט ויתורים שאינו יכול לקבל פוליטית או אסטרטגית, הוא עלול לחזור לאיום הצבאי במקום להמשיך במיקוח.
לכן חילופי דרישות הפיצויים הם הרבה יותר מאנקדוטה צבעונית. הם מסמנים שהמשא ומתן נכנס לשלב שבו שני הצדדים בונים לעצמם ערימות של קלפי מיקוח לפני ההתמקחות האמיתית. מאחורי כל דרישה חדשה מסתתרת השאלה על מה יהיה כל צד מוכן לוותר בתמורה לדבר שהוא באמת צריך.
איראן זקוקה להקלה בסנקציות, לשחרור כספים ולמרחב נשימה כלכלי. היא רוצה גם ביטחון מפני חידוש המלחמה ושימור מעמדה האזורי. ארצות הברית רוצה מצר הורמוז פתוח, הפחתת הסיכון לזינוק נוסף במחירי האנרגיה, מגבלות על האיום האיראני והסכם שטראמפ יוכל להציג לציבור האמריקני כניצחון ולא ככניעה לסחיטה.
לכן שאלת המפתח אינה באמת אם איראן תשלם יום אחד פיצויים לאמריקה או אם וושינגטון תעביר מיליארדים לטהרן. ייתכן מאוד ששתי הדרישות ייעלמו ברגע שבו תבשיל עסקה.
השאלה החשובה היא מה יקבל כל צד תמורת מחיקתן.
איראן ניסתה להניח על השולחן חשבון על המלחמה. טראמפ השיב בחשבון על חמישים שנות הרפובליקה האיסלאמית. עכשיו שני הצדדים יכולים לבלות שבועות בוויכוח מי חייב למי — או להשתמש בשני החשבונות כדי להגיע לעסקה שבה איש אינו משלם פיצויים, אבל כל אחד מקבל משהו אחר שהוא רוצה הרבה יותר.
וזה הרגע שבו צריך להתעלם מעט מהצעקות ולהסתכל על הידיים.
האיראנים מחזיקים בהורמוז. האמריקנים מחזיקים במצור, בסנקציות ובכוח הצבאי. הפיצויים הם כרגע עוד ערימת ז׳יטונים שנזרקה למרכז השולחן.
והבעיה היא שהקזינו הזה איננו בלאס וגאס.
הוא נמצא במפרץ הפרסי, וכל העולם מהמר בו על מחיר האנרגיה, על המלחמה הבאה ועל השאלה אם המשא ומתן יסתיים בחתימה — או בפיצוץ.
״עניין מרכזי״ חדשות וסקופים מאז 1999. לחיצה על לייק תביא אותך לידיעה הבאה…
