הלילה נכנסה גם לוב לקלחת האש המזרח תיכונית והפעם החשש באירופה מתגבר שכן הותקפו מתקני נפט וחשמל מרכזיים העלולים לפגוע בייצור הנפט ובשיווקו.
באזור זאוויה, מכל דלק ענק עלה באש ובצדה האחר של לוב חוסל קצין מודיעין בכיר המזוהה עם כוחות ח׳ליפה חפתר. איש עדיין אינו נוטל אחריות — אבל המדינה שמעולם לא התאוששה באמת ממלחמת האזרחים עלולה להידרדר לסיבוב חדש, דווקא כששוק האנרגיה העולמי מתוח ממילא.
לוב שוב בוערת, והפעם האש מגיעה בדיוק אל המקום הרגיש ביותר שלה: הנפט. סדרת תקיפות באמצעות כטב״מים פגעה במתחם האנרגיה בזאוויה, כ־40 קילומטרים ממערב לטריפולי, שבו פועל אחד מבתי הזיקוק החשובים במדינה. מכל בנזין גדול נפגע והתלקח, מתקן נוסף ניזוק, ובהמשך הותקפה גם תשתית חשמל באזור. חברת הנפט הלאומית הכריזה על כוננות גבוהה והזהירה כי המשך התקיפות עלול לפגוע בפעילות המתחם.
כמעט במקביל הגיע אירוע דרמטי מהצד השני של המדינה. בבנגאזי נהרג פאוזי אל־מנסורי, קצין מודיעין בכיר בכוחות השולטים במזרח לוב ומזוהים עם המפקד הצבאי ח׳ליפה חפתר, בפיצוץ מכונית תופת. אין בשלב זה ראיה פומבית הקושרת בין החיסול בבנגאזי לבין מתקפות הכטב״מים במערב, ואף גורם לא קיבל אחריות לשתי סדרות האירועים. אבל הצטברותם בפרק זמן קצר מספיקה כדי להחזיר ללוב את השאלה שמרחפת מעליה כבר שנים: האם מלחמת האזרחים שמעולם לא הסתיימה באמת מתחילה להתעורר מחדש.
וזה בדיוק מה שהופך את האירועים האחרונים למסוכנים. לוב איננה עוד מדינה שבה התרחשה מלחמת אזרחים והסתיימה. היא מדינה שבה המלחמה הוקפאה. מוקדי הכוח נשארו, המיליציות נשארו חמושות, המערכת הפוליטית נשארה מפוצלת, והשאלה מי באמת שולט במדינה מעולם לא הוכרעה.
על המפה קיימת לוב אחת. במציאות קיימים בה לפחות שני מרכזי כוח גדולים. במערב פועלת הממשלה היושבת בטריפולי, ובראשה עבד אל־חמיד דבייבה. במזרח שולט למעשה המחנה המזוהה עם חפתר ועם הצבא הלאומי הלובי. ביניהם קיימים מוסדות, הסכמות זמניות, קשרים כלכליים ומנגנונים שנועדו למנוע חזרה למלחמה כוללת — אבל מתחת לפני השטח מתקיים מאבק מתמשך על כסף, מוסדות, טריטוריה ובעיקר על המשאב שמחזיק את לוב בחיים: הנפט.
מאז הפלת מועמר קדאפי ב־2011 לא הצליחה לוב להקים מחדש מדינה שבה לשלטון המרכזי יש מונופול אמיתי על הנשק. ממשלות קמו ונפלו, בחירות נדחו, הסכמי שלום נחתמו והופרו, ומיליציות מקומיות הפכו לעיתים לכוחות חזקים יותר מהמוסדות שאמורים לפקח עליהן. בתוך המציאות הזאת, שדות הנפט, בתי הזיקוק, הצינורות והנמלים הפכו שוב ושוב לקלפי מיקוח.
וזה הסוד של הפוליטיקה הלובית: כמעט כל מאבק משמעותי מגיע בסופו של דבר אל צינור נפט.
זאוויה היא אחת הנקודות החשובות במערכת הזאת. בית הזיקוק בעיר מסוגל לעבד בסדר גודל של 120 אלף חביות ביום והוא מחובר למערכת האנרגיה של מערב המדינה ולנתיבי אספקה הקשורים גם לשדה שרארה העצום. המתחם אינו חשוב רק ליצוא. הוא חיוני לאספקת בנזין, סולר ומוצרי דלק למשק הלובי עצמו.
לכן תקיפה בזאוויה יכולה לעשות הרבה יותר מאשר לייצר תמונות דרמטיות של אש ועשן. אם הפעילות במקום תיפגע לאורך זמן, עלולים להיווצר מחסור בדלק, הפרעות בתחבורה, לחץ על מערכת החשמל ועליית מחירים. במדינה שבה הציבור כבר סובל שנים משירותים ציבוריים חלשים וממערכת פוליטית הנתפסת כמושחתת ולא מתפקדת, פגיעה בתשתיות בסיסיות יכולה להפוך במהירות ממשבר טכני למשבר שלטוני.
חברת הנפט הלאומית כבר מאותתת שהסכנה ממשית. אם לא ניתן יהיה להבטיח פעילות בטוחה, היא עלולה להידרש לצמצם או לעצור חלק מהפעילות. בתרחיש חמור יותר יכולה להגיע הכרזה על כוח עליון המאפשרת לחברת נפט להשתחרר זמנית מהתחייבויות אספקה משום שאינה מסוגלת לעמוד בהן בשל אירועים שאינם בשליטתה.
ברגע שמילים כאלה נכנסות לשיח, הסיפור מפסיק להיות לובי בלבד.
לוב מפיקה כיום בסדר גודל של 1.4 מיליון חביות נפט ביום ומחזיקה בעתודות הנפט המוכחות הגדולות ביותר באפריקה. חלק משמעותי מהנפט שלה מגיע לשוק האירופי, ומיקומה מעבר לים התיכון מעניק לה חשיבות מיוחדת עבור מדינות אירופה שניסו בשנים האחרונות לצמצם תלות באנרגיה רוסית ולגוון את מקורות האספקה שלהן.
והעיתוי כמעט אינו יכול להיות גרוע יותר. שוק האנרגיה העולמי מתוח ממילא בגלל המשבר במזרח התיכון, הסכנה לנתיבי הספנות, המאבק סביב מצר הורמוז והאיום המתמשך באזור באב אל־מנדב. כאשר כמה מצווארי הבקבוק החשובים ביותר של הסחר העולמי נמצאים תחת לחץ, כל שיבוש אצל יצרנית נפט נוספת מקבל משמעות גדולה בהרבה מאשר בתקופה רגועה.
אבל מתקפות זאוויה מספרות סיפור חדש אפילו יותר: הכטב״ם משנה את מלחמות האזרחים.
בעבר, כדי לשתק בית זיקוק או להשתלט על מתקן נפט היה צריך לשלוח מאות לוחמים, לכבוש שטח, להקים מחסומים ולהחזיק בו. היום די בכלי טיס בלתי מאויש זול יחסית, מטען נפץ ומפעיל היכול להימצא הרחק מהמטרה כדי להצית מתקן ששוויו מאות מיליוני דולרים.
לוב פגיעה במיוחד למלחמה מהסוג הזה. תשתיות האנרגיה שלה פרושות על פני מרחבים עצומים. אי אפשר להציב מערכות הגנה סביב כל צינור, תחנת כוח, מאגר דלק, בית זיקוק, נמל ושדה נפט. כאשר המדינה מפוצלת וכוחות ביטחון שונים נאמנים למוקדי כוח שונים, הבעיה חמורה עוד יותר.
הפגיעה בתחנת החשמל באזור זאוויה ממחישה את המעבר הזה. אם אכן נבחרו במכוון גם מתקני דלק וגם תשתיות חשמל, כבר לא מדובר רק בניסיון לגרום נזק כלכלי נקודתי. פגיעה משולבת באנרגיה ובחשמל יכולה לערער את חיי היומיום וליצור תחושה שהממשלה אינה מסוגלת להגן אפילו על המערכות הבסיסיות ביותר שעליהן נשענים האזרחים.
בלוב זהו חומר נפץ פוליטי.
המדינה כבר למדה בעבר כיצד הפסקות חשמל, מחסור בדלק, אינפלציה וסגירת כבישים הופכים להפגנות; כיצד הפגנות הופכות לעימותים; וכיצד עימותים מעניקים למיליציות הזדמנות להרחיב את כוחן. במערכת שבה הנשק נמצא כמעט בכל מקום, הדרך ממשבר שירותים למשבר ביטחוני קצרה במיוחד.
גם חיסולו של אל־מנסורי בבנגאזי צריך להיקרא בהקשר הזה. פגיעה בקצין מודיעין בכיר בלב האזור הנשלט בידי מחנה חפתר היא פגיעה בתדמית השליטה של המזרח. חפתר ואנשיו השקיעו במשך שנים בבניית הנרטיב שלפיו בנגאזי והמזרח יציבים ובטוחים יותר מהכאוס של מערב המדינה. מכונית תופת ההורגת איש מערכת ביטחון בכיר מערערת בדיוק את המסר הזה.
עדיין אין בסיס לקבוע ששני האירועים קשורים. ייתכן שהחיסול במזרח והתקיפות במערב הם תוצאה של סכסוכים שונים לחלוטין. דווקא משום כך צריך להיזהר מהסקת מסקנות מהירה. בלוב פועלים שחקנים מקומיים רבים, ארגוני פשע, מיליציות, שבטים, אנשי עסקים וכוחות פוליטיים — ומעל כולם מרחפים אינטרסים של מדינות זרות.
טורקיה, רוסיה, מצרים, איחוד האמירויות ושחקנים בינלאומיים נוספים היו מעורבים לאורך השנים בעוצמות שונות בזירה הלובית. כל הסלמה פנימית משמעותית יכולה לקבל במהירות שכבה בינלאומית, משום שלוב יושבת בצומת אסטרטגי נדיר: נפט, הים התיכון, אפריקה, אירופה, נתיבי הגירה ומאבקי השפעה אזוריים נפגשים כולם באותו מקום.
זו גם הסיבה שלישראל יש עניין ישיר בהתפתחויות. כל זעזוע נוסף בשוק הנפט בזמן שהמזרח התיכון כבר מצוי במתח עלול להשפיע על מחירי האנרגיה, ההובלה והביטוח. מעבר לכך, לוב היא חלק מהמאבק הרחב על מזרח הים התיכון וצפון אפריקה, שבו טורקיה, מצרים, רוסיה ומדינות אירופה מתחרות על השפעה, אנרגיה ונתיבי סחר.
והלקח הביטחוני חורג לחלוטין מלוב. הכטב״ם הפך לנשק האולטימטיבי של עידן התשתיות הפגיעות. מערכת חשמל, בית זיקוק או מתקן אחסון שעלו מיליארדים יכולים להיפגע מכלי שעולה שבריר זעיר מערכם. אותה משוואה כבר נראתה באוקראינה, ברוסיה ובמזרח התיכון. עכשיו היא מופיעה שוב בלוב.
השעות והימים הקרובים יהיו קריטיים. אם התקיפות ייפסקו, זאוויה תחזור לפעילות מלאה ולא תתרחש תגובת נקם במזרח, ייתכן שהאירועים יישארו פרק אלים נוסף במדינה שכבר רגילה לזעזועים. אם יגיעו כטב״מים נוספים לעבר בתי זיקוק, שדות נפט, תחנות חשמל או נמלים — התמונה תשתנה.
צריך לעקוב במיוחד אחר תגובת מחנה חפתר לחיסול בבנגאזי. אם אנשיו יאשימו גורם מסוים ויגיבו צבאית, עלול להתחיל מעגל נקמה. ואם במקביל יימשכו התקיפות במערב, שני מוקדי המשבר עלולים להתחבר למציאות שבה כל צד משוכנע שהאחר בוחן את חולשתו.
כך בדיוק מלחמות אזרחים קפואות חוזרות לחיים. לא תמיד בהכרזת מלחמה חגיגית ולא בהכרח בעקבות החלטה אסטרטגית מסודרת. לפעמים זה מתחיל בחיסול אחד, בכטב״ם אחד, בתגובה מוגזמת ובטעות אחת בזיהוי האויב.
לכן הלהבות מעל מתקני האנרגיה בזאוויה אינן רק עוד תמונה דרמטית מצפון אפריקה. הן תזכורת לכך שהמלחמה הלובית מעולם לא הסתיימה באמת. היא הוקפאה, פוצלה והוסתרה מאחורי ממשלות, הסכמים ומוסדות — אבל כלי הנשק נשארו, המיליציות נשארו, מוקדי הכוח נשארו והנפט נשאר הפרס הגדול.
עכשיו השאלה היא האם מישהו רק שלח אזהרה — או שכבר נורתה יריית הפתיחה של הסיבוב הבא.
״עניין מרכזי״ חדשות וסקופים מאז 1999. לחיצה על לייק תביא אותך לידיעה הבאה…
