בישראל כמעט לא מכירים אותו וגם ענף המרוצים שבו שלט כמעט אינו מוכר כאן. אבל באיטליה ווארן היה כוכב־על: הוא ניצח 62 מ־73 מרוצים, כבש את המסלולים החשובים באירופה ובארצות הברית, גרף מיליונים, הפך לכוכב טלוויזיה והעמיד יותר מ־2,000 צאצאים. וכן — 31 הוא גיל מופלג לסוס.
מאת רמי יצהר Rami Yitzhar
איטליה נפרדת מאחד מכוכבי הספורט הגדולים והאהובים שצמחו בה — והוא מעולם לא בעט בכדור, לא נהג בפרארי ולא לבש את מדי הנבחרת הלאומית. היו לו ארבע רגליים, מהירות יוצאת דופן ויכולת תחרותית שהפכה אותו במשך שנים לסוס שכמעט איש בעולם לא הצליח לנצח. שמו היה ווארן, ובאיטליה הכירו אותו בכינוי שהפך כמעט לשמו השני: ״איל קפיטאנו״ — הקפטן.
ווארן מת מהתקף לב בגיל 31 בחווה שבה בילה את שנותיו האחרונות. ולפני שמתחילים לספר את האגדה כדאי לענות על השאלה הראשונה שעולה אצל מי שאינו מכיר סוסים: כן, ווארן מת בשיבה טובה מאוד. סוסי בית חיים בדרך כלל כ־25 עד 30 שנה, אף שיש המאריכים ימים מעבר לכך. סוסי מרוץ פורשים מן התחרות הרבה קודם, בדרך כלל לאחר שנים ספורות של פעילות. ווארן לא מת צעיר ולא באמצע הקריירה. הוא זכה לחיים ארוכים, ובילה יותר משני עשורים לאחר פרישתו מן המסלול כסוס הרבעה מבוקש וכאגדה חיה.
לרוב הישראלים זהו כנראה המפגש הראשון עם שמו, ואין טעם להעמיד פנים שמדובר אצלנו בשם שכל ילד מכיר. באיטליה ובקרב חובבי מרוצי הסוסים באירופה ובצפון אמריקה התמונה שונה לחלוטין. ווארן נחשב בעיני רבים לסוס הגדול ביותר בתולדות סוג המרוצים שבו השתתף. הוא ניצח ב־62 מתוך 73 המרוצים שבהם התחרה, מהם 53 מרוצי גראנד פרי, צבר יותר משישה מיליון אירו בפרסים והצליח לעשות את מה שמעט מאוד בעלי חיים מצליחים לעשות: לצאת מגבולות הספורט ולהפוך לכוכב תרבותי.
כדי להבין מדוע מותו מעורר באיטליה התרגשות כה גדולה צריך קודם להבין באיזה ספורט מדובר. כאשר ישראלי שומע “מרוץ סוסים”, הוא בדרך כלל מדמיין רוכב קטן היושב על גבו של סוס הדוהר בכל הכוח, כפי שרואים בדרבי של קנטקי ובמרוצים הבריטיים המפורסמים. ווארן התחרה בענף אחר — מרוצי רתמות — ובסוג מרוץ שבו הסוסים נעים בצעדי טרוט.
במרוץ כזה אין רוכב על גב הסוס. הסוס מושך מאחוריו עגלה זעירה וקלה בעלת שני גלגלים, ועליה יושב הנהג ומחזיק במושכות. גם צורת הריצה שונה. הסוס אינו אמור לעבור לדהירה חופשית אלא לשמור על תנועה שבה הרגל הקדמית בצד אחד והרגל האחורית בצד הנגדי נעות יחד, ואחריהן הזוג השני. בתוך המגבלה הזאת מסוגלים הסוסים הטובים להגיע למהירויות המתקרבות ל־50 קמ״ש.
זהו שילוב מורכב של כוח, מהירות, קצב, סיבולת ומשמעת. הנהג צריך לדעת מתי לדרוש מהסוס להאיץ, מתי להישאר מאחורי יריב, כיצד למצוא נתיב לעקיפה וכמה כוח להשאיר למאות המטרים האחרונים. הסוס מצדו חייב לשמור על צורת הריצה הנכונה גם תחת מאמץ עצום. טעות בקצב עלולה להרוס מרוץ שלם. ווארן היה כמעט מושלם בזה, ומי שהפך לשותפו המפורסם היה הנהג האיטלקי ג׳אמפאולו מינוצ׳י.
השניים הפכו לצמד המזוהה זה עם זה כמעט כפי שנהג מרוצים מזוהה עם המכונית שבה זכה באליפות. מינוצ׳י תיאר את ווארן בהגדרה שאיטלקי לא יכול היה לנסח טוב ממנה: ״פרארי עם מוח״. הוא לא התכוון רק למהירות. לדבריו, הסוס ידע להגיב למתרחש סביבו, להירגע כאשר צריך, לשנות קצב ולשמור כוח לרגע הנכון. בתוך ענף שבו שבריר שנייה והחלטה אחת יכולים להכריע מרוץ, השילוב הזה הפך אותו ליריב כמעט בלתי אפשרי.
ווארן נולד בצפון איטליה במאי 1995 והחל להתחרות בגיל שלוש. בתוך זמן קצר התברר שמדובר בתופעה. כבר בעונתו הראשונה ניצח בשמונה מתוך 11 מרוצים, ובהם הדרבי האיטלקי. ואז הגיעה 1999: ווארן השתתף ב־14 מרוצים וניצח בכולם. 14 זינוקים, 14 ניצחונות. בשלב הזה הוא כבר לא היה סוס מבטיח אלא גיבור ספורט לאומי.
אלא שכדי להפוך מאלוף איטלקי לאגדה עולמית היה עליו לצאת מאיטליה ולנצח את הטובים ביותר במגרש הביתי שלהם. אחד המבחנים הגדולים היה פרי ד׳אמריק — “פרס אמריקה”, למרות שמדובר דווקא במרוץ צרפתי יוקרתי הנערך במסלול ונסן בפריז ונחשב לאחד האירועים החשובים בעולם מרוצי הרתמות. בשנת 2000 הגיע ווארן לפריז ונוצח. שנה לאחר מכן הוא חזר וניצח, וב־2002 עשה זאת שוב. שתי זכיות רצופות באחד ממקדשי הענף הפכו אותו מגאווה איטלקית לכוכב בינלאומי.
שנת 2001 היתה שנת השיא שלו. הוא ניצח בצרפת, באיטליה ובשוודיה, ולא הסתפק בכך. ווארן נשלח גם לארצות הברית, התמודד מול מיטב הסוסים המקומיים וניצח שם באחד המרוצים החשובים בענף. הוא גם קבע שיא עולם למייל. עבור האיטלקים זו כבר היתה יותר מהצלחה ספורטיבית: הסוס שלהם הגיע למעצמת מרוצי רתמות, ניצח את האמריקנים בביתם והוכיח שהוא אינו רק הטוב באירופה.
בסיום אותה שנה הגיע הישג חסר תקדים: ווארן נבחר לסוס השנה באיטליה, בצרפת ובארצות הברית. שלושה מהמרכזים החשובים בעולם מרוצי הרתמות העניקו באותה שנה את הכבוד העליון לאותו סוס איטלקי. עבור אוהדי הענף לא נותר עוד ויכוח משמעותי בשאלה מי היה הטוב בעולם.
גם ב־2002 הוא המשיך לנצח במרוצים החשובים ביותר. הוא זכה שוב בפריז ושוב במרוץ הגדול בשוודיה, שבר שיאים והתמודד עם תנאים שלא תמיד היו מושלמים. באחד המרוצים המשיך לניצחון למרות תקלה בעגלה שנגררה מאחוריו. בדיוק מאירועים כאלה נוצרת מיתולוגיה של אלופים.
אבל ניצחונות לבדם אינם מסבירים כיצד סוס הופך לסלבריטאי. האיטלקים התאהבו גם באישיות שיוחסה לווארן. באירוע במילאנו הוא הוריד את ראשו והרים רגל קדמית מול הקהל בתנועה שנראתה ממש כמו קידה. הצופים השתגעו. האם הסוס באמת הבין שהוא משתחווה בפני מעריציו או שמדובר בהתנהגות שנלמדה? זה כבר כמעט לא משנה. מבחינת הקהל, “הקפטן” הודה להם על מחיאות הכפיים.
התהילה שלו חרגה בהדרגה ממסלולי המרוצים. הוא הופיע בטלוויזיה, זכה לסיקור נרחב בעיתונות והפך לשם מוכר גם בקרב איטלקים שלא עקבו באופן קבוע אחרי הענף. אנשים נסעו מרחקים גדולים כדי לראות אותו מתחרה דקות ספורות. הוא זכה לכבוד מצד מנהיגים ואישי ציבור, ובשלב מסוים כבר היה ברור שהאיטלקים אינם מתייחסים אליו כאל עוד בעל חיים מוצלח אלא כאחד מסמלי הספורט שלהם.
המספר שמסכם את הקריירה שלו כמעט בלתי נתפס: 62 ניצחונות ב־73 מרוצים, שיעור הצלחה של כמעט 85 אחוז, וזאת מול יריבים ברמה הגבוהה ביותר ובמסלולים במדינות שונות. 53 מהניצחונות נרשמו במרוצי גראנד פרי והכנסותיו מפרסים עברו את ששת מיליוני האירו. כאשר פרש מן התחרויות ב־2002 הוא כבר היה אחד מסוסי המרוץ המצליחים והרווחיים ביותר שידע הענף.
ואז התחילו חייו השניים. אצל סוס מרוצים יוצא דופן הפרישה אינה בהכרח סוף הקריירה הכלכלית, ולעיתים דווקא אז מתחיל פרק ששוויו עצום. הגנטיקה של אלוף הופכת לנכס מבוקש, ומגדלים ברחבי העולם רצו צאצאים של ווארן. במשך השנים הוא העמיד יותר מ־2,000 צאצאים, וחלקם הפכו בעצמם לסוסי מרוץ מצליחים. כך המשיך “הקפטן” לנצח, במובן מסוים, גם שנים לאחר שהפסיק לרוץ.
זו גם הסיבה שגיל 31 חשוב כל כך להבנת סיפור מותו. אין נוסחה רצינית המאפשרת לומר ש־31 שנות סוס שוות למספר מסוים של שנות אדם, ולכן ההשוואות האלה מטעות. אבל מבחינה ביולוגית אין ספק: ווארן הגיע לגיל מתקדם מאוד. הוא שרד בשלום את שנות התחרות הקשות, פרש בשיא תהילתו וזכה לעוד יותר משני עשורים של חיים לאחר הקריירה הספורטיבית שלו.
יש בכך משהו יפה במיוחד. ילדים איטלקים שבאו לראות את ווארן בשיאו הפכו בינתיים למבוגרים, וחלקם אולי לקחו את ילדיהם לראות את צאצאיו. בינתיים בניו, נכדיו וניניו המשיכו להופיע במסלולים. האלוף עצמו כבר לא התחרה, אבל שמו המשיך לרוץ.
עבור הקורא הישראלי ווארן הוא גם הזדמנות להציץ לעולם ספורט שלם שכמעט אינו קיים בתודעה המקומית. כפי שבהודו שחקן קריקט יכול להיות אליל של מאות מיליונים ובישראל כמעט איש לא יזהה אותו, כך קיימות בעולם מרוצי הסוסים אגדות עצומות שאנחנו פשוט לא מכירים. ווארן היה אחת הגדולות שבהן.
מהירותו הפכה אותו לאלוף, 62 הניצחונות הפכו אותו לאגדה והאישיות שיוחסה לו הפכה אותו לאהוב. יותר מ־2,000 צאצאיו כבר הפכו אותו לשושלת.
ועכשיו, אחרי 31 שנים — מהן כמה שנים שבהן כבש כמעט כל מסלול חשוב שאליו הגיע ויותר משני עשורים שבהם חי כאגדה בדימוס — נעצר לבו של “איל קפיטאנו”.
לא מוות מוקדם של אלוף צעיר, אלא סיומם של חיים ארוכים במיוחד.
ווארן מת בשיבה טובה. האגדה שלו ממשיכה לרוץ.
״עניין מרכזי״ — חדשות, סקופים, פרשנות, תרבות וסיפורים מרתקים מאז 1999.
