אין כמעט תקדים לכך שמדינה מתקדמת כמו ישראל מקפיצה כך את נתוני התוצר שלה — לא בזכות התנהלות כלכלית מבריקה של הפוליטיקאים שלה, אלא כמעט להפך. אחרי מלחמות, גירעונות, הוצאות עתק, יוקר מחיה וטלטלה מתמשכת, ישראל מציגה לפתע צמיחה שנתית מרשימה של כ־3.5%. אלא שמתחת למספר המחמיא מסתתר נתון מדהים: בנטרול הייצור בחו״ל של חברות ישראליות, הצמיחה הייתה כ־2.1% בלבד. אנבידיה, באמצעות הפעילות האדירה שצמחה ממלאנוקס הישראלית, היא גורם מרכזי בפער הזה. במילים פשוטות: חברה אמריקנית אחת הצליחה כל כך, שהיא מסוגלת לשנות את תמונת הצמיחה של מדינת ישראל.
מאת רמי יצהר Rami Yitzhar
לפני שנתניהו וסמוטריץ׳ גוזרים קופון על הצמיחה, כדאי להציץ מתחת למכסה המנוע. מחכה שם הפתעה ענקית — והיא אמריקנית.
המספר שישראל מציגה מרשים מאוד: כ־3.5% צמיחה בשנת 2025. אלא שכאשר מנטרלים את הייצור בחו״ל של חברות ישראליות, מתקבלת צמיחה של כ־2.1%. מדובר בפער עצום של 1.4 נקודות אחוז ביחס לצמיחה הכוללת. לא נכון לייחס את כל הפער הזה לאנבידיה, משום שנכללות בו פעילויות נוספות של חברות ישראליות בחו״ל. אבל הפעילות הקשורה לאנבידיה־מלאנוקס היא גורם מרכזי באנומליה הזאת.
וזה כבר משנה לחלוטין את הדרך שבה צריך לקרוא את נתוני הצמיחה.
אומרים לישראלי שהמשק צומח בקצב מרשים, אבל הוא הולך לסופרמרקט ולא מרגיש שום נס. הוא משלם משכנתה, שכר דירה, ארנונה, ביטוח, חשמל ומזון ולא מגלה לפתע עוד 3.5% בארנק. בעל מסעדה אינו בהכרח מוכר יותר, בעל חנות אינו מרגיש שהלקוחות מסתערים עליו ומשפחה ממוצעת בוודאי אינה מסתובבת בתחושה שהיא חיה בתוך בום כלכלי פנומנלי.
והישראלי הזה אינו טועה. הוא פשוט חי בחלק אחר של אותה כלכלה. ישראל של אנבידיה דוהרת; ישראל של הסופרמרקט נוסעת הרבה יותר לאט. הצמיחה אינה מזויפת, הכסף אמיתי והפעילות אמיתית לחלוטין. אבל כאשר מנוע אחד יוצא דופן גדל במהירות מסחררת, הוא מסוגל להרים את הממוצע של המדינה כולה גם כאשר חלקים גדולים מחיי היומיום אינם מתקדמים בקצב דומה.
כדי להבין איך הגענו למצב המוזר הזה צריך לחזור לשנת 2020. אנבידיה השלימה אז את רכישת מלאנוקס הישראלית תמורת כ־7 מיליארד דולר. באותם ימים זו נראתה עסקת ענק ואחד האקזיטים המרשימים בתולדות ההייטק הישראלי. בדיעבד התברר שאנבידיה קיבלה נכס מופלא: מלאנוקס החזיקה בדיוק בטכנולוגיות שהפכו כעבור שנים ספורות לזהב של עידן הבינה המלאכותית.
מהפכת הבינה המלאכותית אינה זקוקה רק לשבבים חזקים. היא דורשת לחבר כמויות עצומות של מעבדים ולגרום להם להעביר ביניהם הררי מידע במהירויות אדירות. ושם בדיוק היו הישראלים. טכנולוגיות הרשת והקישוריות שצמחו במלאנוקס נעשו חלק מרכזי מהמכונה של אנבידיה. ככל שהעולם הסתער על הבינה המלאכותית, הקים מרכזי נתונים עצומים ורכש מערכות במיליארדים, כך הפכה הפעילות שצמחה ממלאנוקס לנכס יקר יותר ויותר.
ומה שהיה פעם אקזיט ישראלי הפך למנוע עולמי — ולמנוע ישראלי מסוג שאיש כמעט לא דמיין.
כאן מגיע החלק המוזר באמת: איך הצלחה של חברה אמריקנית, שמוצרים שלה מיוצרים בחלקם באסיה ונמכרים בכל העולם, יכולה להקפיץ את התוצר של ישראל?
ההסבר הרבה יותר פשוט מכפי שהוא נשמע. נניח שהמהנדסים והידע נמצאים בישראל, הייצור מתבצע בטייוואן והמוצר נמכר ללקוח בארצות הברית. בכלכלה הגלובלית לא שואלים רק איפה עמדה המכונה שייצרה את המוצר. בוחנים גם למי שייכת הפעילות הכלכלית, היכן נמצא הידע, היכן מפותח המוצר והיכן נוצר הערך. לכן חלק מהערך שנוצר בפעילות כזאת יכול להיזקף לישראל גם כשהמוצר הפיזי כלל לא עבר כאן.
כשמדובר בחברה קטנה, כמעט איש מחוץ ללשכה המרכזית לסטטיסטיקה אינו מתעניין בכך. כשמדובר באנבידיה, המספרים כבר גדולים מספיק כדי להזיז מדינה. מפעל יכול לעבוד אלפי קילומטרים מישראל, הלקוח יכול לשבת בצד השני של העולם — ובכל זאת הפעילות הכלכלית הקשורה לידע ולפיתוח הישראלי מסוגלת להרים את נתון התוצר כאן.
וזו אינה קומבינה סטטיסטית. הצמיחה אינה פיקטיבית. מאחוריה נמצאים טכנולוגיה אמיתית, עובדים, ידע, קניין רוחני, רווחים, יצוא ומסים. מדינות רבות היו חולמות להיות במצב שבו חלק כה חשוב מהטכנולוגיה של אחת החברות המשפיעות בעולם קשור לפעילות המתבצעת אצלן.
אבל כאן מגיעה ההבחנה שהפוליטיקאים פחות אוהבים.
תוצר אינו רמת חיים.
תוצר גם אינו הכנסה פנויה של משפחה.
התוצר מודד את הערך הכלכלי שנוצר במשק. הוא אינו אומר שכל אזרח קיבל את חלקו היחסי בצמיחה, שהמחירים ירדו, שהמשכנתה הצטמקה או שאפשר לקנות יותר בסופרמרקט. לכן בהחלט ייתכן שהתוצר צומח יפה ובאותה שנה חלקים גדולים מהציבור מרגישים לחץ כלכלי.
אין כאן סתירה. יש כאן ממוצע.
אם פעילות טכנולוגית אדירה מוסיפה מיליארדים בזמן שמאות אלפי משקי בית כמעט דורכים במקום, התוצר עדיין עולה. זו גם הסיבה שהנתון של 2.1% חשוב. הוא אינו ״התוצר האמיתי״ לעומת 3.5% ״מזויפים״. שתי המדידות אמיתיות, אבל הנתון המנוטרל מאפשר לראות עד כמה הרכיב החריג של הייצור בחו״ל משנה את תמונת הצמיחה הכוללת.
מכאן מגיעים לבנק ישראל — וכאן מה שנראה כמו תעלומה סטטיסטית מתחיל להיות רלוונטי מאוד לכיס.
נגיד בנק ישראל אינו שואל רק כמה צמח התוצר. הוא שואל מה גרם לו לצמוח. אם משפחות קונות יותר, חברות מגייסות בקצב מסחרר, השכר מזנק והצריכה המקומית פורחת, המשמעות יכולה להיות שהמשק מתחמם. במקרה כזה הורדת ריבית מהירה עלולה להזרים עוד ביקושים ולהחזיר את האינפלציה.
אבל אם חלק חריג מהצמיחה מגיע מפעילות גלובלית של מספר מצומצם של חברות טכנולוגיה, בזמן שהביקושים בתוך ישראל מתונים בהרבה, אותו נתון של 3.5% מקבל משמעות שונה לגמרי. אפשר לקבל מספר צמיחה מרשים בלי שהמשק המקומי עצמו מייצר לחץ אינפלציוני באותה עוצמה.
וזה עשוי לתת לבנק ישראל יותר מרחב להפחתות ריבית, כמובן רק אם יתר הנתונים מאפשרים זאת — האינפלציה, שער השקל, השכר, התעסוקה, הגירעון, הוצאות הממשלה והמצב הביטחוני.
אנבידיה אינה מורידה את הריבית וג׳נסן הואנג אינו מנהל את בנק ישראל. אבל האנומליה שהיא מסייעת ליצור מחייבת את מקבלי ההחלטות להסתכל מעבר למספר הראשי ולבדוק עד כמה הצמיחה באמת משקפת התחממות רחבה של הכלכלה הישראלית. ההבדל הזה יכול להגיע בסופו של דבר למשכנתה, להלוואה לרכב, לאשראי של בעל העסק ולעלות הכסף של כמעט כל משפחה בישראל.
אבל לסיפור הזה יש משמעות גדולה אפילו יותר.
אם פעילות של חברה אחת מסוגלת להשפיע כך על המשק הישראלי, השאלה החשובה אינה רק כיצד ישראל נהנית מאנבידיה. השאלה היא כיצד מייצרים את מלאנוקס הבאה.
הממשלה הנוכחית לא המציאה את מלאנוקס, לא יצרה בשנה האחרונה את המהנדסים שפיתחו את הטכנולוגיה שלה ולא המציאה את תעשיית ההייטק הישראלית. מאחורי ההצלחה הזאת נמצאים עשרות שנים של אוניברסיטאות, מחקר, יחידות טכנולוגיות, יזמות, הון סיכון, חברות סטארט־אפ ובעיקר אנשים מוכשרים שהצליחו ליצור כאן דברים שהעולם מוכן לשלם עבורם הון.
וזהו הנכס האמיתי של ישראל.
אנבידיה היא חברה אמריקנית. היא אינה פועלת בישראל מתוך ציונות ואינה מחויבת לנו לנצח. היא כאן מפני שהפעילות בישראל שווה לה הרבה מאוד כסף ומפני שיש כאן ידע וכישרון שהיא זקוקה להם. כל עוד ישראל תמשיך לייצר את היתרון הזה, חברות ענק ירצו להיות כאן.
אם החינוך ייחלש, האוניברסיטאות יידרדרו, המחקר ייפגע, לא יהיו מספיק מהנדסים או שהסביבה העסקית תהפוך את ישראל למקום שקשה יותר לפעול בו — שום תאגיד בינלאומי לא יישאר בגלל נוסטלגיה.
אין כיום בסיס לטענה שאנבידיה בדרך החוצה. להפך, החברה מעמיקה את פעילותה בישראל. אבל דווקא משום שההצלחה גדולה כל כך, אסור לממשלה להסתפק בניסיון לנכס לעצמה את נתוני הצמיחה שהיא מייצרת. היא צריכה להתייחס לאנבידיה כאל הוראות הפעלה.
חברה אחת יכולה להקפיץ נתון של שנה. עשר חברות כאלה יכולות לשנות כלכלה. ומדינה שיודעת לייצר אותן שוב ושוב יכולה לשנות את עתידה לדורות.
לכן בפעם הבאה שנתניהו, סמוטריץ׳ או כל פוליטיקאי אחר יעמדו מול גרף ויספרו בגאווה שהמשק הישראלי צמח בכ־3.5%, אין שום צורך לבטל את ההישג. הצמיחה אמיתית והיא בהחלט בשורה טובה. אבל כדאי לשאול עוד שאלה אחת: מי יצר אותה?
וכאן התשובה כבר הרבה פחות נוחה למי שמבקש לגזור את הקופון הפוליטי. חלק חריג מהסיפור אינו נמצא בישיבת הממשלה, בתקציב של סמוטריץ׳ או במהלך כלכלי מבריק של נתניהו. הוא התחיל לפני שנים במוחות של מהנדסים ישראלים, בחברה בשם מלאנוקס, שנרכשה בידי ענקית אמריקנית ובתזמון היסטורי מושלם מצאה את עצמה בלב המהפכה הכלכלית הגדולה של דורנו.
לא נתניהו ולא סמוטריץ׳. אנבידיה.
וזה אינו מקטין את ההישג הישראלי. להפך. הוא מגלה היכן נמצא הכוח האמיתי של ישראל: אצל האנשים שבנו את הידע והטכנולוגיה שהעולם מוכן לשלם עליהם מיליארדים.
ובפעם הבאה שיספרו לכם שהמשק צומח באופן פנומנלי בזמן שאתם עומדים מול הקופה בסופרמרקט ותוהים מדוע אינכם מרגישים את החגיגה — תזכרו את הסיפור הזה.
המספר נכון. הצמיחה אמיתית. אבל מאחורי המספר מסתתרת ישראל אחרת לגמרי.
והשאלה החשובה באמת היא האם נדע לבנות עוד ממנה.
״עניין מרכזי״
חדשות וסקופים מאז 1999.
אין לראות בכתבה המלצה או ייעוץ להשקעה.
