חמאס מסכים לרכז ולאחסן את הנשק הכבד שלו ולהעביר את השליטה עליו לגורם פלסטיני במסגרת מתווה המותנה בנסיגה ישראלית מלאה מרצועת עזה. בכיר הארגון אוסאמה חמדאן הבהיר את הקו האדום מבחינתו: ״לא נמסור את נשקנו לשום גורם שאינו פלסטיני, ואף כדור אחד לא ייצא מרצועת עזה״. מאחורי המשפט המתריס מסתתרת התפתחות משמעותית: חמאס מוכן לדון בהוצאת הארסנל הכבד משליטתו הישירה, אך אינו מסכים להיעלם מעזה — יעד שממילא ספק אם ניתן להשיג באמצעים צבאיים.
מאת רמי יצהר Rami Yitzhar
ראשית צריך להסביר מהו בכלל ״הנשק הכבד״ של חמאס, משום שהביטוי עלול להטעות. לחמאס אין טנקים, מטוסי קרב, מסוקי תקיפה או סוללות תותחים של צבא סדיר. כשמדברים על הנשק הכבד בעזה הכוונה בעיקר לרקטות ולמשגרים, טילי ורקטות נ״ט, מרגמות, מטעני חבלה גדולים, רחפנים התקפיים, מאגרי תחמושת ואמצעים המאפשרים לייצר מחדש חלק מן הארסנל. זהו הנשק שהופך ארגון חמוש ברובים לכוח המסוגל לשגר לעורף הישראלי, לפגוע בטנקים ולנהל לחימה מאורגנת.
לכן השאלה החשובה אינה אם קלצ׳ניקוב כזה או אחר יישאר ברצועה. השאלה היא אם חמאס ימשיך להחזיק יכולת צבאית עצמאית שבאמצעותה יוכל לאיים על ישראל ולכפות את מרותו על מי שאמור לנהל את עזה ביום שאחרי.
הצהרת חמדאן מציגה נוסחה ברורה למדי מבחינת חמאס: הנשק הכבד ירוכז ויאוחסן, השליטה בו תועבר לגורם פלסטיני, שום נשק לא יימסר לישראל או לכוח זר ושום כדור לא יוצא מהרצועה. בתמורה דורש חמאס נסיגה ישראלית מלאה.
זה עדיין אינו פירוז במובן שנתניהו מציג לציבור הישראלי. השאלות הקריטיות נותרות פתוחות: מי בדיוק יהיה אותו גורם פלסטיני, מי ישמור על המחסנים, האם הנשק יושמד או רק יאוחסן, מי יחזיק במפתחות, כיצד ימנעו מחמאס להשתלט עליו מחדש ומה ייעשה במנהרות וביכולת לייצר אמצעי לחימה חדשים.
ויש עוד פיל גדול בחדר: הנשק הקל.
גם אם כל הרקטות, המשגרים, המרגמות והנ״ט ייצאו משליטתו, חמאס לא בהכרח יהפוך למועדון פוליטי בלתי חמוש. אלפי פעילים עלולים להמשיך להחזיק רובים ואקדחים. לכן הסדר שאינו מגדיר בבירור מי רשאי להחזיק נשק אישי ומי מוסמך להפעיל כוח עלול לייצר בעזה גרסה מקומית של הבעיה הלבנונית: שלטון רשמי מצד אחד ותנועה חמושה בעלת כוח עצמאי מן הצד האחר.
המטרה הישראלית הריאלית צריכה לכן להיות ברורה: לא להסתפק בהעברת רקטות ממחסן אחד לאחר, אלא להגיע למצב שבו בעזה קיים מרכז כוח חמוש אחד בלבד — מנגנון פלסטיני מוסכם שאינו כפוף לחמאס ושמסוגל לאכוף את מרותו עליו.
אבל כאן מגיעה גם האמת שנתניהו אינו אוהב לומר לציבור: חמאס לא ייעלם מרצועת עזה משום שראש ממשלה ישראלי מכריז שהוא עומד ״לחסל״ אותו.
חמאס אינו רק יחיא סינוואר, מוחמד דף, כמה אלפי חמושים ומחסן רקטות. הוא תנועה פוליטית, דתית וחברתית שהשתרשה במשך עשרות שנים בתוך החברה העזתית, בתוך משפחות, מסגדים, מוסדות, מנגנוני רווחה ורשתות מקומיות. לא כל תושבי הרצועה הם אנשי חמאס ורבים מתנגדים לו, אבל חמאס צמח מתוך החברה הזאת והוא חלק ממנה. אי אפשר להעלים מציאות חברתית כזאת באמצעות הפצצת עוד מנהרה.
אפשר להרוג מפקדים. אפשר להשמיד משגרים. אפשר לפרק גדודים. אפשר לשלול מן הארגון יכולת צבאית ולנסות להוציא מידיו את השלטון. אבל קשה הרבה יותר למחוק רעיון, זהות פוליטית ורשת חברתית באמצעות מטוסי קרב.
זה בדיוק הלקח שגם לבנון ואיראן מספקות. ישראל יכולה לפגוע קשות בחיזבאללה, לחסל מפקדים ולהשמיד תשתיות, אבל חיזבאללה נטוע עמוק בתוך החברה השיעית בלבנון ומוסיף להיות כוח מרכזי במדינה. אפשר לפגוע במשמרות המהפכה ובמערכים צבאיים איראניים, אבל משטר האייתולות לא נעלם רק משום שישראל ביקשה לראות אותו נופל.
במילים אחרות, כוח צבאי מסוגל לשנות מאזן כוחות. הוא מתקשה הרבה יותר למחוק תנועות פוליטיות וחברתיות.
וזה הפער הגדול בין הסיסמאות של נתניהו לבין המציאות שנוצרה אחרי שנים של מלחמה. ההבטחה לחסל לחלוטין את חמאס היתה אולי אפקטיבית פוליטית, אבל המבחן הרציני מעולם לא היה אם יישאר בעזה אדם המגדיר את עצמו חמאס. המבחן הוא אם חמאס יישאר צבא עצמאי המסוגל לירות על ישראל, להשתלט על הרצועה בכוח ולהכין את המלחמה הבאה.
אם הנשק הכבד אכן יוצא מידי הארגון, אם מערך הרקטות והנ״ט חדל להיות בשליטתו, אם יכולת הייצור מפורקת ואם גוף פלסטיני אחר מקבל מונופול אמיתי על הכוח — מדובר בשינוי אסטרטגי עצום גם אם פעילי חמאס עצמם אינם מתאדים מעל פני האדמה.
וזה גם מציב את נתניהו בפני שאלה פוליטית קשה. במשך שנים הוא הסביר שהמלחמה חייבת להימשך עד שחמאס יתפרק מנשקו ולא יוכל עוד לאיים על ישראל. אם חמאס מציע עכשיו להעביר את הנשק הכבד משליטתו במסגרת מנגנון פלסטיני ובמקביל לנסיגה ישראלית, האחריות עוברת גם לישראל להגדיר מה בדיוק חסר כדי להגיע להסדר.
אם הדרישה היא שחמאס יחדל להיות כוח צבאי המסוגל לתקוף את ישראל, אפשר לבחון האם המתווה המוצע מסוגל להשיג זאת באמצעות מנגנוני פירוז, פיקוח ואכיפה אמינים. אם הדרישה היא שאף אדם המזוהה עם חמאס לא יישאר בעזה ושכל תפיסת העולם של הארגון תיעלם, מדובר כבר ביעד מסוג אחר לגמרי שספק אם לצבא כלשהו יש דרך להשיג.
המחלוקת האמיתית עוברת לכן מן הסיסמה ״פירוק חמאס״ לפרטים הקשים. מי מקבל את הרקטות, מי מפרק את המשגרים, מה עושים במנהרות, מה קורה למפעלי הנשק, מי אוסף את הנשק הקל, מי מפעיל את המשטרה ומי יורה אם חמושי חמאס ינסו להשתלט מחדש על מחסן.
אלה אינן שאלות טכניות. זה כל הסיפור.
אחרי כל ההרוגים, ההרס ושנות המלחמה, השאלה אינה אם אפשר לגרום לחמאס להיעלם באמצעות עוד סבב הפצצות. השאלה היא אם אפשר לבנות בעזה מציאות שבה הוא נשאר תנועה פוליטית וחברתית אבל מפסיק להיות צבא פרטי.
ואת זה צריך למדוד לא בהצהרות ולא בסיסמאות. אפשר להשאיר אפילו את הכדורים בתוך עזה.
השאלה היא מי מחזיק ברובה, מי שולט ברקטות — ובעיקר מי מחזיק במפתח למחסן.
״עניין מרכזי״ חדשות וסקופים מאז 1999. לחיצה על לייק תביא אותך לידיעה הבאה, שכנראה לא תמצא במקום אחר. מומלץ!
