ההתעלמות המעשית המתמשכת מטעמים פוליטיים מובהקים לרסן את התפרצות הטרור היהודי הגובר נגד פלסטינים, לצד הרחבת ההתנחלויות ומהלכים שהמערב רואה כסיפוח בפועל, מתחיל לגבות מישראל מחיר ממשי ההולך ומחמיר. 12 מדינות מערביות עברו השבוע משלב האזהרות לקידום מגבלות מסחריות על ההתנחלויות, ובריטניה הבהירה כי מבחינתה הצעדים יחולו גם על ההתיישבות הישראלית במזרח ירושלים וברמת הגולן.
זהו חידוש מדיני משמעותי: ויכוח בן עשרות שנים על גבולות 1967 מתחיל להפוך ממחלוקת דיפלומטית למנגנון כלכלי המבחין בפועל בין ישראל שבתוך הקו הירוק לבין שטחים שהמערב אינו מכיר בריבונות הישראלית עליהם.
על ההצהרה המשותפת חתומות בריטניה, צרפת, קנדה, דנמרק, פינלנד, איסלנד, אירלנד, נורווגיה, פולין, פורטוגל, ספרד ושוודיה. חשוב לדייק: לא כל 12 המדינות הטילו באותו רגע חרם זהה. בריטניה, צרפת וקנדה הודיעו על קידום איסורים לאומיים על סחר במוצרי התנחלויות, בעוד האחרות תומכות בצעדים אירופיים, כבר נקטו צעדים משלהן או בוחנות מגבלות נוספות.
הנימוק המשותף חריף. המדינות קובעות כי מדיניות ממשלת ישראל מערערת את האפשרות לפתרון שתי המדינות ומצביעות במפורש על הרחבת ההתנחלויות ועל מה שהן מגדירות רמות חסרות תקדים של אלימות מתנחלים. הן דורשות מישראל לעצור את הרחבת ההתנחלויות, למנוע סיפוח בפועל ולהבטיח חקירה והעמדה לדין של האחראים לאלימות.
אחד הזרזים המרכזיים היה קידום הבנייה באזור E1 שבין ירושלים למעלה אדומים. במערב רואים במהלך איום על הרצף הטריטוריאלי של מדינה פלסטינית עתידית. שר החוץ הבריטי אד מיליבנד הבהיר בפרלמנט כי מבחינת לונדון הגיעה העת לעבור מגינויים למעשים.
אלא שההתפתחות החשובה ביותר הגיעה לאחר ההכרזה: בריטניה הבהירה שהמסגרת שלה אינה נעצרת בגדה המערבית אלא כוללת גם את ההתיישבות הישראלית במזרח ירושלים וברמת הגולן.
ישראל החילה את חוקיה על מזרח ירושלים לאחר מלחמת ששת הימים ועל רמת הגולן ב־1981. ארצות הברית הכירה בריבונות ישראל בגולן בתקופת טראמפ, אך בריטניה, האיחוד האירופי ורוב הקהילה הבינלאומית אינם מכירים בסיפוח. מבחינת לונדון מדובר בשטח שנכבש ב־1967 — ועכשיו העמדה המשפטית הזאת מקבלת גם ביטוי מסחרי.
כאן נמצא הכישלון הישראלי הגדול. כאשר קיצונים יהודים תוקפים פלסטינים, שורפים רכוש, פוגעים בחקלאים או מנסים לגרש קהילות, הנזק אינו מסתיים בכפר שבו התרחש האירוע. התמונות מגיעות לבירות המערב, מצטרפות לדוחות ולאזהרות ובסופו של דבר מתורגמות למדיניות.
חשוב להבחין בין הקבוצות האלימות לבין ציבור המתנחלים כולו. חשוב באותה מידה להזכיר את הטרור הפלסטיני ואת זכותם של הישראלים בגדה לביטחון. גם 12 המדינות חוזרות על גינוי מתקפת חמאס ב־7 באוקטובר ועל מחויבות לביטחון ישראל. אבל דבר מכל אלה אינו פוטר ממשלה מחובתה להילחם בפשיעה לאומנית יהודית.
והאזהרות לא החלו השבוע. וושינגטון, לונדון, פריז ובירות נוספות דרשו במשך שנים אכיפה, חקירות והעמדה לדין. ממשלת נתניהו ידעה היטב שהנושא הופך לבעיה אסטרטגית, אך לא הצליחה לבלום אותו. חמור מכך, בעולם נוצרה תפיסה שלפיה גורמים בכירים בממשלה מזוהים פוליטית ואידאולוגית עם חלק מהכוחות הקיצוניים בשטח.
הסכנה המרכזית אינה בכמה בקבוקי יין, תמרים או מוצרי חקלאות שלא ייכנסו לבריטניה. היקף הסחר הישיר של ההתנחלויות קטן יחסית לכלכלת ישראל. הסכנה היא התקדים.
כאשר ממשלות מערביות מקימות מנגנונים משפטיים המבחינים בין פעילות כלכלית בישראל לבין פעילות מעבר לקווי 1967, בנקים, חברות ביטוח, קרנות השקעה ותאגידים בינלאומיים מתחילים לחשב מחדש סיכונים. לעיתים עצם החשש מסנקציה עתידית מספיק כדי לגרום לעסק להתרחק.
ישראל הגיבה בחריפות והאשימה את בריטניה בהתערבות פוליטית ובמדיניות עוינת. גם ארצות הברית אינה שותפה למהלך ומתנגדת לסנקציות מסוג זה. לכן עדיין אין כאן חרם מערבי כולל, ובוודאי לא בידוד כלכלי של ישראל.
אבל אסור לטעות בכיוון התנועה.
כאשר מדינות עוינות מגנות את ישראל אפשר לפטור זאת כאיבה מוכרת. כאשר בריטניה, צרפת, קנדה ומדינות אירופיות נוספות מתחילות לבנות מנגנוני סחר וסנקציות — זו כבר התפתחות אחרת לחלוטין והאשמה כולה נופלת על נתניהו אישית הבעיה היחידה שכולנו נשלם את המחיר והוא רק רוצה להינצל מסילוק מתבקש מלשכת ראש הממשלה – באיחור רב מדי בהתחשב במחיר שעמישראל שילם ועוד ישלם בגין מחדליו.
״עניין מרכזי״ חדשות וסקופים מאז 1999.
