הסדר המערבי שנבנה לאחר מלחמת העולם השנייה מתחיל להשתנות לנגד עינינו. בתוך ימים ספורים ספג קנצלר גרמניה פרידריך מרץ מפלה פוליטית היסטורית, הכריז כי עידן הידידות הבלתי־מותנית בין אירופה לארצות הברית הסתיים, ובמקביל אימצה קנדה את היוזמה להפוך אותה למדינה הראשונה שתזכה למעמד חדש של חברה נספחת לאיחוד האירופי. טראמפ כבר מאיים במכסים אם יראה במהלך צעד עוין. אלה אינם שלושה סיפורים נפרדים. יחד הם מספרים כיצד בעלות הברית הוותיקות של ארצות הברית מתחילות לבנות לעצמן עולם שבו וושינגטון כבר אינה המשענת המובנת מאליה.
הטלטלה האחרונה הגיעה מגרמניה. בשתי מערכות הבחירות האזוריות שנערכו ביום ראשון ספגה המערכת הפוליטית המסורתית מכה קשה משני קצותיה.
במקלנבורג־מערב פומרניה הגיעה מפלגת AfD למקום הראשון עם כ־38.2% מהקולות. מפלגתו הנוצרית־דמוקרטית של מרץ התרסקה ל־4.9% בלבד ולא עברה אפילו את אחוז החסימה הדרוש לכניסה לפרלמנט המקומי. זו התוצאה הגרועה ביותר של CDU בבחירות למדינה כלשהי מאז הקמת הרפובליקה הפדרלית ב־1949.
מרץ עצמו לא ניסה לייפות את התוצאה והגדיר אותה ״אסון״. הוא הודיע שאינו מתכוון להתפטר ושהממשלה תמשיך בתוכנית הרפורמות שלה, אבל הלחץ עליו בתוך מפלגתו ובקואליציה גובר.
גם בברלין נרשמה רעידת אדמה פוליטית, אך הפעם בכיוון ההפוך. מפלגת השמאל Die Linke הגיעה ראשונה עם 25.7%, CDU של מרץ הסתפקה ב־18.8%, AfD הגיעה ל־16.3%, והסוציאל־דמוקרטים הידרדרו ל־12.1% בלבד — התוצאה הגרועה בתולדותיהם בבחירות בבירה.
המסר העולה משתי הקלפיות אינו שגרמניה פונה כולה ימינה או כולה שמאלה. הוא חריף יותר: המרכז הפוליטי ששלט במדינה במשך עשרות שנים מאבד אחיזה. חלק מהבוחרים בורחים ל־AfD, אחרים לשמאל, והמפלגות המסורתיות מתקשות לשכנע ציבור המתמודד עם יוקר מחיה, אנרגיה יקרה, פיטורים בתעשייה ושנים של קיפאון כלכלי.
וזה קורה בדיוק כאשר מרץ מנסה להוביל שינוי היסטורי במקומה של גרמניה בתוך המערב.
ימים ספורים לפני הבחירות אמר הקנצלר את אחד המשפטים החריפים ביותר שנשמעו ממנהיג גרמני על היחסים עם ארצות הברית מאז מלחמת העולם השנייה. לדבריו, עידן הידידות הטרנס־אטלנטית הבלתי־מותנית שנבנה לאחר המלחמה ״כנראה הסתיים״ לעת עתה.
המשמעות אינה שגרמניה עוזבת את נאט״ו או הופכת את ארצות הברית ליריבה. המשמעות עמוקה יותר: ברלין אינה מוכנה עוד לבנות את ביטחונה ואת עתידה על ההנחה שוושינגטון תמיד תהיה שם באותה צורה ובאותה מחויבות.
דווקא מפיו של קנצלר גרמני זהו משפט בעל משקל היסטורי. ארצות הברית היתה הכוח שהגן על מערב גרמניה מול ברית המועצות, תמך בשיקומה לאחר המלחמה ועיגן אותה בתוך המערכת המערבית. במשך דורות של פוליטיקאים גרמנים הברית עם וושינגטון היתה כמעט אקסיומה.
מרץ אומר עכשיו בקול שהאקסיומה הזאת הסתיימה.
ובאותו שבוע בדיוק מתרחש מעבר לאוקיינוס מהלך שפעם היה נשמע דמיוני לא פחות.
קנדה, אחת מבעלות הברית הקרובות ביותר של ארצות הברית ומדינה שכלכלתה נבנתה במשך כמעט ארבעים שנה על אינטגרציה הולכת ומעמיקה עם שכנתה מדרום, פונה במהירות לאירופה.
נשיאת הנציבות האירופית אורסולה פון דר ליין הציעה ליצור עבור קנדה מעמד חסר תקדים של ״חברה נספחת״ לאיחוד האירופי. ראש ממשלת קנדה מארק קרני אימץ בחיוב את הכיוון והבהיר כי ארצו מעוניינת להגיע קרוב ככל האפשר לאירופה בלי לוותר על ריבונותה ובלי להפוך לחברה מלאה באיחוד.
המונח ״חברה נספחת״ עדיין דורש הגדרה משפטית ומדינית, אבל המהלך כבר עבר משלב הרעיון לשלב המדיני. קנדה והאיחוד צפויים להמשיך ולעצב את המסגרת החדשה לקראת הפסגה שתיערך במונטריאול בסוף אוקטובר.
והשם חשוב פחות מן התוכן.
קנדה ואירופה מדברות על אינטגרציה עמוקה בתחומי הביטחון והתעשיות הצבאיות, אנרגיה, מינרלים קריטיים, בינה מלאכותית, שבבים, חלל, מחקר, שירותים פיננסיים ומערכות תשלומים. נבחנות גם אפשרויות להקל על צעירים קנדים ואירופים ללמוד, לעבוד ולחיות משני צדי האוקיינוס.
בתחום הביטחוני השינוי כבר החל. קנדה הפכה למדינה הלא־אירופית הראשונה שהצטרפה לתוכנית הרכש הביטחוני האירופית SAFE בהיקף של 150 מיליארד אירו, מה שמאפשר לחברות קנדיות להשתלב במאמץ האירופי להגדיל במהירות את יכולות הייצור והרכש הצבאיות.
מאחורי כל זה נמצאת ארצות הברית של טראמפ.
כ־70% מיצוא הסחורות של קנדה עדיין מופנים לארצות הברית. במשך שנים זה היה יתרון אדיר: השוק הגדול והעשיר בעולם נמצא ממש מעבר לגבול. עכשיו הממשלה באוטווה רואה באותה תלות גם נקודת תורפה.
קרני ניסח זאת במפורש: יש כיום מחיר לגישה לשוק האמריקני. המכסים, הדרישות להשקעות בארצות הברית והלחצים לשינוי מדיניות קנדית שכנעו את ממשלתו שהמדינה חייבת לפזר סיכונים.
התגובה של טראמפ מלמדת שגם בוושינגטון מבינים היטב את משמעות ההתקרבות.
טראמפ אמר שהסדר אירופי־קנדי עלול להיחשב מבחינתו ״מעשה עוין״ אם יגיע למסקנה שהוא מכוון נגד ארצות הברית, ואיים במקרה כזה במכסים כבדים על אירופה ואף בצמצום הסחר.
קרני לא נסוג. הוא הבהיר שאיש לא יקבע לקנדים עם מי מותר להם לחתום על הסכמים בינלאומיים.
אפילו סטיבן הרפר, ראש הממשלה השמרני לשעבר שנחשב במשך שנים לאחד התומכים המובהקים ביחסים הקרובים עם ארצות הברית, אומר כיום שקנדה חייבת להפחית את תלותה באמריקנים כדי להגן על ריבונותה.
וכאן מתחברות ברלין, בריסל ואוטווה לסיפור אחד.
גרמניה אינה מתנתקת מארצות הברית. קנדה אינה עוזבת את צפון אמריקה. האיחוד האירופי אינו הופך ליריב אמריקני. הקשרים הכלכליים, הצבאיים והתרבותיים בין כל המדינות האלה עמוקים מכדי להיעלם.
אבל תפיסת העולם שעליה התבסס המערב משתנה.
במשך שמונים שנה הנחת העבודה היתה פשוטה: ארצות הברית נמצאת במרכז, אירופה וקנדה הן חלק ממערכת הבריתות שסביבה, והוויכוחים מתנהלים בתוך המשפחה.
עכשיו בעלות הברית מתחילות לבנות לעצמן אלטרנטיבות למקרה שהמשפחה כבר לא תתפקד כפי שתפקדה בעבר.
אירופה מגדילה את ההוצאה הביטחונית ואת תעשיית הנשק שלה. גרמניה מדברת בגלוי על עצמאות אסטרטגית גדולה יותר. קנדה מנסה להפחית את תלותה הכלכלית בארצות הברית ומבקשת להשתלב עמוק בתוך המערכת האירופית. ובמקביל הציבור הגרמני עצמו מטלטל את המערכת הפוליטית שהיתה אחד מעמודי התווך של הסדר הישן.
התוצאות בגרמניה הן אפוא הרבה יותר מעוד בחירות מקומיות. הן מגיעות ברגע שבו הכלכלה הגדולה באירופה נאלצת להתמודד בו־זמנית עם משבר פוליטי פנימי, חולשה כלכלית ושאלה אסטרטגית שהיתה כמעט בלתי נתפסת לפני שנים אחדות: עד כמה יכולה אירופה לסמוך על ארצות הברית.
טראמפ דרש במשך שנים מבעלות הברית האמריקניות לשלם יותר על הגנתן, לדאוג לעצמן יותר ולהפסיק להסתמך על וושינגטון.
עכשיו הן מתחילות לעשות בדיוק את זה.
אלא שעצמאות, מרגע שמתחילים לבנות אותה, אינה מוגבלת רק לתקציבי ביטחון. היא מתפשטת למסחר, אנרגיה, טכנולוגיה, תעשייה, דיפלומטיה ובריתות חדשות.
וזו האירוניה הגדולה של הרגע הנוכחי: טראמפ ביקש מבעלות בריתה של אמריקה להיות פחות תלויות בה — ועכשיו, כשהן מתחילות באמת לעשות זאת, וושינגטון מגלה שהתוצאה עלולה להיות עולם שבו ארצות הברית נותרת המעצמה החזקה במערב, אבל כבר אינה הציר היחיד שסביבו הוא מסתובב.
״עניין מרכזי״ חדשות וסקופים מאז 1999
