טראמפ התהפך שוב והתוצאה: איראן סגרה את המיצרים, ביטלה את המו״מ והאיום הוא חידוש ההפצצות
העולם מתעורר לבוקר מסוכן במיוחד: איראן מודיעה על ביטול המשא ומתן שתוכנן ליום שני, סוגרת בפועל את מיצרי הורמוז – ומול זה מגיע איום ישיר מהבית הלבן. דונלד טראמפ לא משאיר מקום לספק כשהוא אומר: “לצערנו נצטרך לתת לפצצות לדבר. אני חושב שזה הולך לקרות”.
בתוך פחות מיומיים, כל מה שנראה כמו התקדמות – התרסק. מהלך שנראה כהפשרה דרמטית הפך להסלמה מסוכנת שמקרבת את האזור לעימות צבאי ישיר.
הטריגר ברור: ביום שישי עוד נראה היה כי מתגבשת הבנה שקטה בין הצדדים. איראן אותתה על פתיחת מיצרי הורמוז, מחווה שנועדה לאפשר את חידוש השיחות ולהרגיע את השווקים. זה לא היה הסכם רשמי, אלא “איתות חיובי” – כזה שמאפשר לכל צד לשמור על כבודו.
אלא שאז הגיע המהלך האמריקני: חידוש המצור הימי על נמלי איראן. לא הצהרה רועשת, אלא פעולה בפועל של הצי האמריקני, שהבהירה לטהרן כי הלחץ נמשך – ואולי אף מתהדק. מבחינת האיראנים, זו הייתה לא פחות מהפרת הבנות.
התוצאה לא איחרה לבוא.
בשבת הודיעה טהרן על החזרת המגבלות במיצרי הורמוז. המשמעות איננה בהכרח סגירה הרמטית עם מחסומים פיזיים – אלא מצב שבו המעבר הופך מסוכן, בלתי צפוי ויקר מדי. חברות ביטוח נרתעות, ספינות משנות מסלול, והמצר – דרכו עוברים כ-20% מאספקת הנפט העולמית – נחנק בפועל.
יום לאחר מכן מגיעה ההכרזה הרשמית: ביטול המשא ומתן. סוכנות תסנים מצטטת גורמים איראניים שאומרים בפשטות – אין טעם לדבר כאשר ארה״ב ממשיכה להפעיל מצור. מבחינת טהרן, מדובר לא רק במהלך צבאי-כלכלי, אלא בפגיעה ישירה באמינות האמריקנית.
וזה לב העניין: המשבר הנוכחי איננו רק על גרעין, נפט או שליטה אזורית. הוא על אמון – או יותר נכון, על היעדרו המוחלט.
איראן טוענת כי טראמפ מבטיח דבר אחד ועושה את ההיפך הגמור. יום אחד מדבר על רגיעה והסדרה – ולמחרת מהדק את החבל. בעיני ההנהגה בטהרן, אין כאן שותף למשא ומתן אלא יריב שמשנה כללים תוך כדי משחק.
אבל גם הצד האמריקני אינו תמים. מבחינת טראמפ, הלחץ הוא הכלי המרכזי. מצור, איומים, חוסר צפיות – כל אלה נועדו לשבור את הצד השני. יש מי שמזהים כאן אסטרטגיה ברורה: להפוך את עצמך לבלתי צפוי כדי להכריח את היריב למצמץ ראשון.
הבעיה היא שבמשחק כזה, לפעמים שני הצדדים מסרבים למצמץ.
בזירה הבינלאומית כבר מורגשת הרעידה. מדינות המפרץ, שתלויות בנתיבי השיט, נכנסות לכוננות. סעודיה, איחוד האמירויות וקטאר עוקבות בדריכות, מבינות שכל פגיעה נוספת עלולה לפגוע ישירות בכלכלות שלהן. אירופה מפעילה לחץ כבד לחידוש השיחות, מתוך חשש ממשבר אנרגיה נוסף שיכה ביבשת.
סין, הצרכנית הגדולה של נפט מהמפרץ, מביעה דאגה עמוקה – ולא במקרה. כל שיבוש במיצרי הורמוז פוגע ישירות בכלכלה הסינית. גם רוסיה, שמרוויחה מעליית מחירי הנפט, משחקת משחק כפול: מצד אחד נהנית מהמצב, מצד שני חוששת מהתלקחות שתערער את היציבות האזורית.
והשווקים? הם כבר מגיבים. מחירי הנפט מזנקים, חברות ספנות משנות מסלולים, והחשש ממשבר גלובלי חוזר לכותרות. כל יום שבו המיצרים אינם מתפקדים כרגיל שווה מיליארדים – והלחץ מצטבר במהירות.
מכאן והלאה, שלושה תרחישים עומדים על הפרק:
האחד – תקיפה אמריקנית ממוקדת נגד תשתיות איראניות, ניסיון “להחזיר הרתעה” מבלי להיגרר למלחמה כוללת.
השני – הסלמה אזורית, שבה חיזבאללה, החות׳ים וגורמים נוספים נכנסים לתמונה והעימות מתפשט במהירות.
והשלישי – הסיבוב המוכר: טראמפ משנה כיוון ברגע האחרון, חוזר לשולחן המו״מ ומציג זאת כהישג.
אבל גם אם יקרה התרחיש השלישי, הנזק כבר נעשה. האמון נשחק כמעט לחלוטין, וכל מהלך עתידי יהיה שברירי בהרבה.
זה כבר לא עוד משבר דיפלומטי רגיל. זו התנגשות בין שני צדדים שמנהלים משחק עצבים מסוכן, שבו כל צעד נועד ללחוץ עוד קצת – עד לנקודת השבירה.
והשאלה הגדולה מרחפת מעל הכל: מי יישבר ראשון – או שמא הפעם, אף אחד לא יישבר, והעולם ישלם את המחיר.
״עניין מרכזי״ חדשות וסקופים מאז 1999. לחיצה על לייק תביא אותך לידיעה הבאה, שכנראה לא תמצא במקום אחר. מומלץ!
