טיילור או מדונה?
ואולי בכלל שושנה דמארי?
מי באמת הזמרת הגדולה מכולן — ולמה כנראה אין תשובה אחת.
מדונה עשתה השבוע דבר כמעט בלתי נתפס. בגיל 68, יותר מארבעה עשורים לאחר שהתגלגלה על במת טקס פרסי הווידאו של MTV בשמלת כלה וגרמה לאמריקה השמרנית להזדעזע, היא שוב ניצבת בראש הרשימה: 11 מועמדויות לפרסי ה־VMA של 2026, יותר מכל אמן אחר השנה. מאחוריה, עם תשע מועמדויות, נמצאת מי שנחשבת כיום למכונת הפופ הגדולה בעולם — טיילור סוויפט.
ומכאן מתבקשת השאלה המשעשעת, הילדותית לכאורה, אבל הרצינית לחלוטין: מי גדולה יותר?
מדונה? טיילור? ביונסה? ויטני יוסטון? ברברה סטרייסנד? אריתה פרנקלין? אלה פיצג’רלד?
ואם אנחנו ישראלים — מי קבע בכלל שהזמרת הגדולה חייבת להיוולד בארצות הברית? אולי מי ששמע את שושנה דמארי שרה את “כלניות” בתקופה שבה למדינה שעוד לא נולדה כמעט לא היה דבר מלבד חלומות, יאמר שכל ההשוואה הזאת מפספסת את העיקר.
כי מוזיקה איננה ריצת מאה מטר. אין שעון עצר בקו הסיום.
ובכל זאת, בואו ננסה.
החדשות של היום מספקות תירוץ נפלא. מדונה מובילה את רשימת המועמדויות ל־VMA עם 11, וטיילור עם תשע. שתיהן מועמדות בין היתר לאמנית השנה ולווידאו השנה. סוויפט מחזיקה ב־30 זכיות בקריירה, בשוויון עם ביונסה בפסגת שיאני ה־VMA, כך שזכייה נוספת תהפוך אותה לשיאנית היחידה. למדונה 19 זכיות תחרותיות עד כה, ו־20 אם כוללים גם את פרס מפעל החיים החלוצי שקיבלה ב־1986.
אבל המספר המדהים באמת הוא 42.
ארבעים ושתיים שנה חלפו מאז הופעת “Like a Virgin” המפורסמת שלה בטקס הראשון של MTV ב־1984 — ומדונה עדיין אינה אורחת נוסטלגית שמובאת לבמה כדי שהקהל הצעיר ימחא לה כפיים בנימוס. היא מועמדת לפרסים המרכזיים מול נשים שנולדו כאשר היא כבר היתה כוכבת־על.
וזה משנה את הדיון.
מדונה לא רק שרה פופ. היא שינתה את חוקי המקצוע
אם השאלה היא מי היתה הזמרת הטובה ביותר מבחינה קולית, מדונה כנראה אינה מנצחת. למעשה, היא כנראה אפילו אינה עולה לגמר.
ויטני יוסטון היתה זמרת גדולה ממנה. אריתה פרנקלין היתה זמרת גדולה ממנה. סלין דיון מחזיקה בכלי קולי שמדונה מעולם לא התיימרה להחזיק בו. גם מבחינת כתיבת שירים אפשר למצוא יוצרות מורכבות ממנה.
אבל זו בדיוק הטעות שעושים כשמנסים להבין את מדונה.
הכישרון הגדול שלה מעולם לא היה רק הגרון. הוא היה היכולת להבין לאן התרבות הולכת רגע לפני שהתרבות עצמה הבינה זאת.
כוכבים גדולים לפניה כבר הבינו שמוזיקה, תדמית ותיאטרליות הולכות יחד. דייוויד בואי החליף זהויות, מייקל ג’קסון הפך את הקליפ לאירוע עולמי. אבל מדונה עשתה דבר שהיה אז הרבה פחות מובן מאליו: אישה השתלטה בעצמה על המנגנון כולו — המוזיקה, הגוף, המיניות, האופנה, השערורייה, הקליפ, ההופעה, המסר והעסק.
היא הבינה שכוכבת פופ מודרנית אינה רק אישה שמקליטה שירים. היא דמות. תמונה. סיפור. מותג. הופעה. ראיון. אמירה. ובעיקר — היכולת לגרום לעולם להסתכל.
היום זה נשמע כמעט טריוויאלי. בשנות השמונים זה היה חומר נפץ.
לפני אינסטגרם, טיקטוק והטלפון החכם, מדונה הבינה שהעין חשובה כמעט כמו האוזן. היא החליפה זהויות בקצב שהקהל התקשה לעכל: נערת רחוב ניו־יורקית, כלה פרובוקטיבית, מרילין מונרו, קדושה וחוטאת, מלכת מועדונים, אווה פרון, מיסטיקנית, אם ואשת עסקים.
היא לא חיכתה שהעולם יחליט מי היא.
היא החליטה מחדש בעצמה — והעולם רץ אחריה.
גם המספרים מפלצתיים. ספר השיאים של גינס ממשיך להכיר במדונה כאמנית ההקלטות הנשית הנמכרת ביותר בהיסטוריה. המספר המדויק שנוי במחלוקת, כדרכם של נתוני מכירות המשתרעים על פני עשרות שנים ושיטות ספירה שונות, אבל ההערכות המקובלות נעות בין 300 ל־400 מיליון יחידות.
וכדאי לזכור מה פירוש הדבר. חלק עצום מהקריירה שלה התרחש בתקופה שבה כדי “לקנות מוזיקה” באמת היה צריך לקום מהכורסה, ללכת לחנות ולהוציא כסף.
זה עולם אחר לגמרי מעולם הסטרימינג.
ואז הגיעה טיילור ושינתה שוב את המשחק
טיילור סוויפט עשתה משהו אחר.
אם מדונה השתלטה על תרבות הפופ באמצעות דימוי, סוויפט השתלטה עליה באמצעות סיפור.
הכוח המרכזי של טיילור אינו ריקוד, פרובוקציה או אפילו קול יוצא דופן. הכוח שלה הוא התחושה אצל מאות מיליוני בני אדם ברחבי העולם שהיא מספרת להם משהו על החיים שלהם.
היא הפכה פרידות, אהבות, השפלות, נקמות, התבגרות, חברות, חרדה והצלחה לחומר גלם שמעריציה מנתחים כמעט כפי שחוקרי ספרות מנתחים רומן.
אצל מדונה הקהל שאל: “מה היא תעשה עכשיו?”
אצל טיילור הקהל שואל: “על מי היא כתבה את זה?”
וההבדל הקטן לכאורה הזה מסביר מהפכה שלמה.
סוויפט בנתה מערכת יחסים יוצאת דופן עם הקהל שלה. המעריץ אינו מרגיש שהוא רק צורך מוצר. הוא מרגיש שהוא מכיר אותה, שהוא יודע לקרוא את הסימנים ושהוא שותף בסיפור.
אלבומים הם תקופות. צבעים הם סימנים. מילים הן רמזים. בגדים הם קודים. מחווה קטנה יכולה להצית בתוך דקות עבודת בילוש של מיליוני מעריצים.
והכול מתורגם לעוצמה מסחרית עצומה.
סיבוב ההופעות Eras Tour הפך לסיבוב ההופעות המכניס ביותר בהיסטוריה. היא הצליחה במקביל להחזיר אלבומים ישנים לראשי המצעדים, למכור תקליטי ויניל לדור שאינו זקוק פיזית לתקליט ולגרום לעולם הסטרימינג להתייחס שוב לאלבום שלם כאל אירוע.
אם מדונה היתה האימפריה הנשית הגדולה של עידן MTV, טיילור היא אולי האימפריה המושלמת ביותר שנבנתה לעידן האלגוריתם.
אז מי מהן באמת גדולה יותר?
כאן מתחיל הוויכוח האמיתי.
אם המדד הוא השפעה היסטורית על דמותה של כוכבת הפופ — מדונה.
אם המדד הוא עוצמה מסחרית עכשווית — טיילור.
אם המדד הוא שליטה בקהילת מעריצים — קשה להתחרות בטיילור.
אם המדד הוא שינוי היחס למיניות נשית בתרבות הפופ — מדונה.
אם המדד הוא כתיבת שירים אישית — טיילור.
אם המדד הוא המצאה עצמית מחדש — מדונה.
ואם המדד הוא הפיכת החיים הפרטיים למיתולוגיה מוזיקלית — טיילור.
אבל גם ההשוואה הזאת אינה הוגנת לגמרי, מפני שטיילור עומדת על במה שמדונה היתה בין הנשים המרכזיות שסייעו לבנות.
קשה לדמיין כיום כוכבת פופ בינלאומית המנהלת בעצמה את תדמיתה, מיניותה, עסקיה והמסרים שלה בלי המהפכה שהתחוללה בדור של מדונה. היא שילמה חלק מהמחיר כדי שנשים שבאו אחריה יוכלו לעשות דברים שבתקופתה נחשבו לשערורייה.
מצד שני, יהיה מגוחך להציג את טיילור רק כיורשת. היא בנתה מודל חדש של כוכבות.
מדונה היתה מלכת התקשורת ההמונית.
טיילור היא מלכת הקשר הישיר.
אבל מה עם הקול?
כאן כדאי לעצור לרגע את חגיגת הפופ.
כי אם השאלה המקורית היתה “מי הזמרת הגדולה ביותר”, שתי המועמדות שלנו מתחילות להסתבך.
נעשה מבחן אכזרי בפשטותו: זמרת עומדת מול מיקרופון. אין רקדנים. אין קליפ. אין תפאורה. אין שערורייה. אין מאות מיליוני עוקבים ואין מכונת יחסי ציבור.
רק קול.
ופתאום נכנסות לחדר אריתה פרנקלין, ויטני יוסטון, אלה פיצג’רלד, בילי הולידיי, ברברה סטרייסנד וסלין דיון — ועוד כמה נשים שמסוגלות לגרום גם למדונה וגם לטיילור להישמע לפתע צנועות מאוד.
וזה מלמד שהמילה “גדולה” מסתירה כמה תחרויות שונות.
יש זמרת גדולה, יש יוצרת גדולה, יש מבצעת גדולה, יש כוכבת גדולה — ויש אמנית שמשנה תרבות.
אלה אינם אותו דבר.
אבל אפילו הרשימה הזאת היא מלכודת מערבית.
שאלו מצרי מי היתה הזמרת הגדולה של המאה העשרים והוא עשוי להביט בכם בתדהמה על שלא הזכרתם את אום כולתום. צרפתי יכניס מיד לחדר את אדית פיאף. חובב אופרה יתהה כיצד אפשר בכלל לנהל את הדיון בלי מריה קאלאס. ובהודו, שבה תעשיית המוזיקה והקולנוע פועלת בקנה מידה עצום, עצם הרשימה שלנו עלולה להישמע פרובינציאלית.
ברגע שהמוזיקה חוצה שפות ותרבויות מתברר שאין אפילו חבר מושבעים מוסכם — שלא לדבר על מנצחת.
ואז נכנסת שושנה דמארי
ועכשיו נעשה ניסוי מחשבתי קטן.
הוציאו לרגע את האמריקנים מהחדר.
דמיינו אישה שנולדה בתימן, עלתה לארץ ישראל כילדה, החלה לשיר עוד לפני הקמת המדינה והפכה בקולה העמוק והבלתי ניתן לטעות לאחד הצלילים המזוהים ביותר עם לידתה של ישראל.
שושנה דמארי לא מכרה 400 מיליון תקליטים.
לא היו לה מיליארדי השמעות בספוטיפיי.
לא היה לה אינסטגרם.
לא היה לה MTV.
אבל כאשר היא שרה “כלניות”, השיר אינו רק הקלטה ישנה.
הוא פותח דלת לתקופה.
וזה כוח שמספרים מתקשים למדוד.
דמארי שרה לחיילים, הופיעה ברחבי העולם, נשאה איתה משהו מן המסורת התימנית אל תוך התרבות העברית המתהווה והפכה לקול המזוהה עם מדינה שבנתה באותן שנים לא רק כבישים ובתים — אלא גם זיכרון משותף.
וכאן השאלה משתנה שוב.
מה שווה יותר — עשרה מיליארד השמעות או שיר אחד שהופך לחלק מהזיכרון הלאומי?
אין מחשבון שיודע לענות על זה.
דור הסטרימינג מטעה אותנו
יש עוד סיבה לכך שהוויכוח “מי הכי גדולה” נעשה כמעט בלתי אפשרי.
המספרים של התקופות השונות פשוט אינם ניתנים להשוואה ישירה.
כאשר שושנה דמארי הפכה לכוכבת, בישראל אפילו טלוויזיה לא היתה.
כאשר מדונה כבשה את העולם, אנשים קנו תקליט, קלטת או דיסק שלם כדי לשמוע לפעמים שיר אחד שאהבו.
כאשר טיילור מוציאה שיר, הוא יכול להגיע בתוך שניות כמעט לכל אדם בעולם המחזיק טלפון.
לכן מספרי הסטרימינג של ימינו אדירים, אבל הם אינם מוכיחים שאמן עכשווי אהוב פי מאה מאמן שפעל ב־1960.
פשוט השתנתה יחידת המדידה.
גם מושג ה”כוכב” השתנה.
פעם היית צריך שהרדיו ישמיע אותך.
אחר כך היית צריך את MTV.
היום אתה צריך אלגוריתם.
ומחר אולי תצטרך בכלל לדעת כיצד להתחרות בזמרת שמעולם לא נולדה, מפני שנוצרה באמצעות בינה מלאכותית.
אז מי ניצחה?
כנראה כולן.
מדונה ניצחה משום שבגיל 68 היא עדיין מסוגלת להביט בדור שלם של זמרות שנולדו אחרי שכבר היתה מפורסמת — ולהתחרות בהן על אותם פרסים.
טיילור ניצחה משום שהצליחה לקחת כוח שהיה פעם בעיקר בידי חברות תקליטים, תחנות רדיו ומנהלי תעשייה ולבנות קשר ישיר וחסר תקדים עם הקהל שלה.
שושנה דמארי ניצחה משום שעשרות שנים לאחר שהקליטה את שיריה, ישראלי יכול לשמוע כמה שניות מקולה ולהיזרק מיד לעולם שכבר איננו קיים.
וזה אולי המדד היפה מכולם.
הזמרת הגדולה ביותר אינה בהכרח זו שמכרה הכי הרבה. גם לא זו שמגיעה לצליל הגבוה ביותר, ממלאת את האצטדיון הגדול ביותר או אוספת הכי הרבה פסלונים.
אמן גדול באמת עושה דבר אחר.
הוא משתלט לך על הזיכרון.
אתה שומע כמה צלילים — וחיים שלמים חוזרים.
לדור אחד זו מדונה.
לדור אחר זו טיילור.
ולישראלי מסוים, מספיקות המילים הראשונות של “כלניות” כדי שכל התחרות הזאת תיראה פתאום קצת מיותרת.
כי בסופו של דבר, המוזיקה הגדולה ביותר בעולם היא כמעט תמיד זו שיום אחד הפכה להיות המוזיקה של החיים שלך.
״עניין מרכזי״ — חדשות, פרשנות, תרבות וסיפורים שעושים את ההבדל מאז 1999.
