האיראנים שיגרו טילים לעירק והמסר מיועד לטראמפ: נגמרה מריחת הזמן – תסיר את הסנקציות ושלם לנו פיצויים או שנקרע לכם את הצורה בכל בסיסי הצבא האמריקני בים וברחבי המזרח התיכון.
האיראנים מרגישים על הסוס ומותחים את החבל עד לקצה. הוא לא פראיירים ומרגישים שטראמפ מושך אותם באף ומורח את המו״מ לסיום המלחמה. כל כמה ימים הוא מצהיר שתוך כמה ימים זה ייגמר ובפועל לא קורה כלום חוץ מזה שטראמפ דוחה את הקץ הברור ומובן לכל: איראן יוצאת מהמלחמה על הרגליים ועם הישגים ואמריקה מוכ. וחבולה כפי שלא היתה מעולם כשהאשמה כולה רובצת לפתחו של טראמפ בחר להאמין לנתניהו ואכל אותה בגדול.
ביום שלישי בערב הסלמה יזומה נוספת של משמרות המהפכה:
שעות אחרי חידת האפאצ’י: הטילים האיראניים שוגרו בהפתעה מלאה לעיראק וחושפים את האמת – טהרן מכתיבה את האירועים וטראמפ בורח מבשורה – והיא רעה מאוד עבורו: הוא מובס ומושפל וטהרן דורכת לו על היבלות בקצב מסחרר.
עוד לפני שהתברר מה באמת קרה למסוק האפאצ’י האמריקני שאבד במצר הורמוז, אירוע שהוביל את טראמפ להאשים את איראן בהפלתו ולאיים בתגובה, הגיעה ההתפתחות הבאה: טילים איראניים שוגרו לעבר מטרות בעיראק.
זה לא היה עוד אירוע מקומי.
זה לא היה עוד חילופי אש בגבול נידח.
וזה בוודאי לא היה צירוף מקרים.
האירוע הזה מתחבר ישירות למה שקורה במזרח התיכון מאז סיום סבב הלחימה הישיר בין ישראל לאיראן, והוא מספר סיפור גדול בהרבה ממספר הטילים שנורו או מהמקום שבו נפלו.
הסיפור הוא שאיראן משדרת לעולם כולו שהיא אינה מרגישה מובסת.
להפך.
היא משדרת ביטחון.
היא משדרת עוצמה.
והיא משדרת מסר שלפיו המלחמה אולי שינתה צורה – אבל מבחינתה היא רחוקה מאוד מסיום.
תחילה הגיע סיפור האפאצ’י.
אחד ממסוקי הקרב המפורסמים והקטלניים בעולם, אותו כלי טיס המוכר היטב גם לישראלים כאחד מעמודי התווך של חיל האוויר, אבד במצר הורמוז. טראמפ מיהר לטעון כי מדובר בהפלה איראנית ואף איים בתגובה.
אלא שכאן התמונה מסתבכת.
שני אנשי הצוות חולצו בשלום.
איראן לא מיהרה להתפאר.
לא פורסמו תמונות ניצחון.
לא הופצו סרטונים.
לא נרשמו חגיגות.
דווקא השתיקה האיראנית הפכה לחלק מהסיפור.
מפני שאילו משמרות המהפכה היו רוצים להציג ניצחון צבאי מובהק, אפשר היה לצפות למופע תעמולה מלא.
הוא לא הגיע.
אבל שעות לאחר מכן הגיעו הטילים לעיראק.
וכאן כבר אי אפשר היה להתעלם מהמסר.
במשך שנים מופיעים בפרסומים זרים דיווחים על פעילות אמריקנית ענפה באזור ארביל שבכורדיסטן העיראקית. במקביל פורסמו לאורך השנים אינספור ידיעות, הערכות ודיווחים על פעילות מודיעינית וביטחונית המיוחסת לישראל באזור.
ישראל מעולם לא אישרה פרסומים כאלה.
אבל איראן מעולם לא הפסיקה להזכיר אותם.
מבחינת טהרן, צפון עיראק הוא הרבה יותר מאזור כורדי.
זהו מרחב שבו נפגשים אינטרסים אמריקניים, ישראליים, כורדיים ואיראניים.
ולכן כל טיל הנוחת שם נתפס מיד כהרבה יותר מאירוע צבאי.
הוא נתפס כהצהרה.
וככל שחושבים על זה יותר, כך מתברר שהמטרה האמיתית של השיגור לא הייתה בהכרח היעד הפיזי.
המטרה הייתה המסר.
המסר לטראמפ.
המסר לישראל.
והמסר למדינות האזור.
העיתוי חשוב במיוחד.
רק ימים ספורים לאחר שהאיראנים הודיעו כי מבחינתם הסתיים סבב הלחימה הישיר, נדמה שהם מבהירים שאין פירוש הדבר שהם ויתרו על מנופי הלחץ שלהם.
להפך.
הם מפעילים אותם מחדש.
בתימן פועלים החות’ים.
בלבנון ממשיך חיזבאללה לאיים.
בעיראק קיימות מיליציות המזוהות עם הציר הפרו־איראני.
ובמפרץ הפרסי נמשכת המתיחות סביב הורמוז.
במילים אחרות, איראן אולי הפסיקה לירות ישירות.
אבל הפרוקסים שלה עדיין נמצאים על המגרש.
וזו נקודה קריטית.
מפני שבניגוד לחמאס, שהוכיח לאורך השנים עצמאות מסוימת ולעיתים אף פעל בניגוד לאינטרסים איראניים, חיזבאללה והחות’ים נתפסים במזרח התיכון כשלוחות ממושמעות הרבה יותר של טהרן.
לא תמיד מדובר בפקודה ישירה על כל טיל.
לא תמיד יש טלפון מטהרן לפני כל פעולה.
אבל הכיוון האסטרטגי ברור.
כאשר איראן רוצה להגביר לחץ, יש לה כלים.
והכלים האלה פרוסים כיום מלבנון ועד תימן.
זו גם הסיבה שהאירועים האחרונים מתחברים לתמונה אחת.
האפאצ’י בהורמוז.
הטילים בעיראק.
האיום החות’י על השיט ועל ישראל.
המתיחות המתמשכת בלבנון.
אלה אינם אירועים נפרדים.
אלה פרקים שונים באותו סיפור.
והסיפור הזה מוביל למסקנה אחת.
האיראנים מרגישים שהם שוב על הסוס.
בטהרן לא מדברים כמו צד שהובס.
לא מתנהגים כמו משטר המחפש דרך מילוט.
לא פועלים כמו מדינה שנכנעה ללחץ.
להפך.
הם פועלים מתוך תחושה שהצליחו לשרוד את הסבב האחרון, לשמור על יציבות המשטר, להמשיך להפעיל את הפרוקסים שלהם ולהימנע מהתמוטטות שהייתה חלומם של לא מעט גורמים במערב.
מכאן גם נובעת הגישה האיראנית למו”מ.
האיראנים משוכנעים שטראמפ מושך זמן.
מבחינתם, הוא זקוק להסכם יותר משהם זקוקים לו.
הוא צריך הישג.
הוא צריך שקט.
והוא צריך להיחלץ מהביקורת הגוברת בארצות הברית ומהתחושה הרווחת בעולם שהמערכה הסתיימה ללא הכרעה ברורה.
בטהרן מציבים דרישות סף.
הסרת סנקציות.
הפשרת כספים איראניים בהיקפים עצומים.
הקלות כלכליות.
והכרה בפועל במעמדה של איראן ככוח אזורי מרכזי.
כל עוד זה לא קורה, הם מאותתים שאין להם שום כוונה למהר לשום מקום.
וזה אולי לב הסיפור.
לא הטילים.
לא האפאצ’י.
לא עיראק.
אלא תחושת הביטחון המחודשת של איראן.
המסר העולה מרצף האירועים האחרונים פשוט למדי:
איראן אינה מחפשת בהכרח מלחמה חדשה.
אבל היא גם אינה מתכוונת לאפשר לטראמפ למרוח את המו”מ לנצח.
אם לא יהיה הסכם בתנאים שהיא דורשת, המזרח התיכון ימשיך לבעור.
פעם בעיראק.
פעם בתימן.
פעם בלבנון.
פעם במפרץ.
ופעם במקום אחר לגמרי.
ולכן השאלה החשובה ביותר איננה כמה טילים נורו הלילה.
השאלה היא האם אנחנו עדים לסיומה של מלחמה – או רק לפתיחתו של הפרק הבא.
״עניין מרכזי״
חדשות וסקופים מאז 1999.
לחיצה על לייק תביא אותך לידיעה הבאה, שכנראה לא תמצא במקום אחר. מומלץ!
