לבנון הפכה למוקש שמאיים לפוצץ את הסכם טראמפ–איראן: העימות הבא עלול להיות בין ירושלים לוושינגטון
באופן מכוון ובעורמה, לא תוכנית הגרעין האיראנית, לא מצרי הורמוז ולא עתידו של משטר האייתוללות הם שמאיימים כעת על עתיד ההסכם.
השרטון שעלול לרסק את המהלך כולו הפך לפתע עניין שעד כה היה בשולי הסכסוך: ההתנהלות הישראלית מול חיזבאללה בלבנון.
אחרי שהאיראנים השיגו כמעט את כל מה שדרשו מלכתחילה כדי לסיים את המלחמה, עובר עכשיו מרכז הכובד של הלחץ מטהרן אל וושינגטון. המטרה החדשה היא לגרום לממשל טראמפ לחייב את נתניהו להפסיק לחלוטין את האש בלבנון ולסגת לקו הגבול הבינלאומי. בלי זה, מאיימת איראן במפורש, לא יהיה הסכם. נקודה.
המשמעות הפוליטית של המהלך האיראני גדולה אפילו מהמשמעות הצבאית. טהרן מבינה שלאחר שהשיגה את עיקר דרישותיה בתחום הגרעין, הסנקציות והביטחון האזורי, המכשול האחרון שנותר בדרך להסכם הקבע הוא נתניהו. לכן מוקד הלחץ האיראני עבר מטהרן לוושינגטון. המטרה כבר אינה להביס את ישראל בשדה הקרב אלא לגרום לטראמפ לכפות על ממשלת ישראל את מה שאיראן וחיזבאללה לא הצליחו לכפות בכוח הנשק.
המסר האיראני חד וברור: הפסקת האש חייבת להיות מלאה, צה”ל חייב לסגת אל הגבול הבינלאומי, וכל ניסיון ישראלי להמשיך ולהחזיק בשטח לבנוני או להפעיל כוח צבאי קבוע בדרום המדינה ייחשב כהפרה של רוח ההסכם. בטהרן אף רומזים כי ללא יישום מלא של ההבנות בלבנון, לא תהיה חתימה סופית על כל מרכיבי ההסדר, ואיראן תשמור לעצמה את הזכות לחזור למסלול של עימות והסלמה.
נתניהו מזהה היטב את המהלך ומצהיר בפומבי כי החלטתו היא להמשיך לפעול צבאית בלבנון וכי אין שום נכונות לסגת מהרצועה הנרחבת שנתפסה בידי צה”ל. מבחינת ממשלת ישראל, עצם הדרישה האיראנית מוכיחה עד כמה חיוני להמשיך ולהחזיק בשטח עד שיובטח שחיזבאללה לא יוכל לחזור ולהתבסס בגבול.
לטענת ישראל, אין אפשרות לאפשר מצב שבו חיזבאללה ישוב להתבסס במרחק נגיעה מיישובי הצפון. במערכת הביטחון סבורים כי רק נוכחות ישראלית בשטח, או לפחות אזור חיץ אפקטיבי, יבטיחו שמטולה, שלומי, קריית שמונה ויישובי הגבול לא ימצאו את עצמם שוב מול איום מיידי.
על פי הערכות שונות, צה”ל מחזיק כיום במרחב ביטחוני המשתרע לאורך הגבול ובעומק של קילומטרים רבים בתוך שטח לבנון. מבחינת ישראל מדובר ברצועת ביטחון הכרחית. מבחינת לבנון, איראן וחיזבאללה מדובר בהמשך כיבוש. זהו בדיוק הפער שמאיים כעת להפוך למשבר בינלאומי.
במצב הזה מתחילים בוושינגטון לשנות בהדרגה את הטון כלפי נתניהו והגורמים הימניים בממשלתו. חשוב במיוחד לשים לב לדבריו של סגן נשיא ארצות הברית ג’יי־די ואנס. בתחילת הדרך ניסה ואנס להרגיע את הרוחות והבהיר כי להבנת הממשל לבנון כלל אינה חלק מהסכם הפסקת האש המקורי בין וושינגטון לטהרן. הוא אף טען כי איראן פירשה את הדברים בצורה רחבה יותר מכפי שהתכוונו האמריקנים.
אלא שכעת, כאשר הממשל האמריקני מנסה להוביל להסדר אזורי כולל, נראה שגם בבית הלבן מבינים שלא ניתן לנתק בין לבנון לבין יתר מרכיבי ההסכם. ואנס עצמו מתח ביקורת חריפה על מה שכינה “הפאניקה הישראלית” סביב ההסכם וטען כי רוב מדינות האזור דווקא רואות בו הזדמנות היסטורית ליציבות.
דבריו של ואנס אינם רק אמירה פוליטית. הם משקפים שינוי עמוק יותר בגישת הממשל. הנשיא טראמפ רואה בהסכם עם איראן את אחד ההישגים המדיניים החשובים ביותר של כהונתו. מבחינתו, מדובר במהלך שאמור לסיים תקופה של מלחמות בלתי פוסקות, להבטיח את פתיחת נתיבי הסחר הימיים, להחזיר את מחירי האנרגיה לרמות סבירות ולספק לעולם כולו ודאות כלכלית. כל גורם שייתפס כמי שמסכן את המהלך הזה עלול למצוא את עצמו בעימות ישיר עם הבית הלבן.
עד לפני חודשים ספורים היה נתניהו הנכס הפוליטי החשוב ביותר של טראמפ במזרח התיכון. כעת מתחילים להישמע בבית הלבן קולות אחרים. מבחינת טראמפ, ההסכם עם איראן עשוי להפוך לאחת מנקודות השיא של כהונתו. מבחינת נתניהו, אותו הסכם בדיוק עלול להפוך לנקודת שפל אסטרטגית אם יוביל לנסיגה ישראלית מדרום לבנון ללא פירוק מלא של חיזבאללה. ככל שהפער הזה מתרחב, כך גדל הסיכוי להתנגשות ישירה בין שני המנהיגים.
כאן בדיוק מתחיל החשש הישראלי האמיתי. בשלב זה אין שום החלטה אמריקנית רשמית על אמברגו נשק לישראל. אין הודעה על עצירת משלוחים, אין הקפאה של סיוע ואין איום רשמי. עם זאת, עצם העובדה שבמערכת הפוליטית האמריקנית מתחילים לדבר על האפשרות להפעיל לחץ באמצעות מנופי הסיוע הביטחוני מעוררת דאגה עמוקה.
ישראל אמנם הפכה בשנים האחרונות לעצמאית יותר בתחומים מסוימים, אך היא עדיין נשענת על ארצות הברית כמעט בכל נדבך אסטרטגי מרכזי. מטוסי הקרב, חלק ניכר ממערכות החימוש המדויקות, מלאי החירום, רכיבי ההגנה האווירית, מנועים, מערכות אלקטרוניות וחלקי חילוף – כולם קשורים באופן כזה או אחר לשיתוף הפעולה הביטחוני עם וושינגטון.
במערכת הביטחון יודעים שגם ללא אמברגו רשמי, די בהחלטה אמריקנית להאט משלוחים, לעכב אישורים או לשנות סדרי עדיפויות כדי ליצור בעיה מבצעית משמעותית. לכן החשש בירושלים איננו רק מה יאמרו האיראנים, אלא מה יחליט טראמפ לעשות אם ישתכנע שישראל היא המכשול המרכזי ליישום ההסכם שהוא עצמו מקדם.
המצב מורכב עוד יותר משום שחיזבאללה עצמו נמנע בינתיים מעימות רחב. בארגון עוקבים אחר ההתפתחויות ומעדיפים כרגע להציג את ישראל כמי שמפרה את רוח ההסדר. מבחינתם, ככל שצה”ל נשאר בשטח לבנון, כך גדל הלחץ הבינלאומי על ירושלים. ממשלת לבנון מצידה מנסה להציג עצמה כמי שמבקשת להחזיר את הריבונות לדרום המדינה באמצעות צבא לבנון ולא באמצעות חיזבאללה, אך בפועל היא מתקשה לכפות את מרותה על השטח.
התוצאה היא שלבנון הפכה למבחן הגדול של המזרח התיכון החדש. אם ישראל תיסוג, היא מסתכנת בכך שחיזבאללה יתאושש ויחזור בהדרגה לאזור הגבול. אם תישאר, היא עלולה להיקלע לעימות הולך ומחריף עם וושינגטון ועם מדינות נוספות התומכות בהסדר האזורי. אם איראן תחליט שההבנות הופרו, ההסכם כולו עלול לקרוס. ואם טראמפ יגיע למסקנה שנתניהו מסכן את אחד מהישגיו המרכזיים, היחסים בין שני המנהיגים עלולים להיכנס למשבר החמור ביותר שידעו.
בסופו של דבר, השאלה כבר אינה מה תעשה איראן. השאלה היא מה יעשה טראמפ אם נתניהו ימשיך לסרב. אם הנשיא האמריקני יחליט שהמשך הנוכחות הישראלית בלבנון מסכן את הסכם הדגל שלו, כל מנופי הלחץ האמריקניים עלולים לעלות על השולחן – מלחץ מדיני ועד לחץ ביטחוני. זה הרגע שבו הסכסוך בצפון עלול להפוך ממשבר גבול לעימות אסטרטגי חסר תקדים בין ישראל לבין בעלת בריתה החשובה ביותר.
לכן השאלה האמיתית איננה אם צה”ל ייסוג בעוד חודש, חודשיים או חצי שנה. השאלה היא האם המזרח התיכון שלאחר המלחמה יעוצב על פי תפיסת הביטחון של נתניהו, הרואה בנוכחות צבאית ממושכת תנאי הכרחי לביטחון ישראל, או על פי תפיסת טראמפ, המבקש לסגור את פרק המלחמות ולהוביל להסדר אזורי רחב גם במחיר ויתורים כואבים מצד בעלי בריתו.
ככל שחולפים הימים, מתברר יותר ויותר שהמאבק הזה עשוי לקבוע לא רק את עתיד לבנון אלא גם את עתיד היחסים בין ישראל לארצות הברית בשנים הקרובות.
״עניין מרכזי״
חדשות וסקופים מאז 1999.
לחיצה על לייק תביא אותך לידיעה הבאה, שכנראה לא תמצא במקום אחר. מומלץ!
