נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ יגיע השבוע לאנקרה להשתתף בפסגת נאט״ו, כינוס שעשוי להתברר כאחד האירועים המדיניים החשובים ביותר של השנה. באופן חריג, הפסגה מתקיימת דווקא בטורקיה – מדינה שמעמדה בברית עבר טלטלות רבות בשנים האחרונות, אך עדיין מחזיקה באחד הנכסים האסטרטגיים החשובים ביותר של נאט״ו: הצבא הגדול ביותר בברית אחרי ארצות הברית, שליטה גיאוגרפית על מצרי הבוספורוס והדרדנלים, ועמדה מרכזית בין אירופה, המזרח התיכון, הים השחור והקווקז.
פסגת נאט״ו השנה נערכת בצל מציאות עולמית נפיצה במיוחד. המלחמה באוקראינה רחוקה מסיום, רוסיה ממשיכה להוות איום ביטחוני מרכזי על אירופה, איראן מנסה לשקם את יכולותיה האזוריות והגרעיניות, המזרח התיכון ממשיך לבעור, והחשש מהתרחבות עימותים אזוריים מאלץ את מדינות הברית לבחון מחדש את תפיסות הביטחון שלהן.
במרכז הדיונים יעמדו הגדלה נוספת של תקציבי הביטחון של מדינות אירופה, חלוקת הנטל הביטחוני בין ארצות הברית ובעלות בריתה, חיזוק האגף המזרחי של נאט״ו מול רוסיה, התמודדות עם איומי טרור והגדרת האסטרטגיה של הברית במזרח התיכון ובאזור הים השחור.
אלא שמעבר לסדר היום הרשמי, הכינוס מתקיים בצל יחסים מורכבים ולעיתים עוינים בין טראמפ לבין נאט״ו עצמו. עוד בקדנציה הראשונה שלו תקף טראמפ שוב ושוב את מדינות אירופה בטענה שהן מנצלות את ההגנה האמריקנית מבלי לשלם את חלקן. הוא אף כינה בעבר את הברית “מיושנת” ואיים לצמצם את המחויבות האמריקנית כלפיה אם המדינות החברות לא יגדילו באופן משמעותי את השקעותיהן בביטחון.
גם כיום ממשיך טראמפ לדרוש מבעלות הברית להגדיל את הוצאות הביטחון שלהן ולהפחית את התלות בארצות הברית. מבחינתו, נאט״ו חייבת לעבור התאמה לעולם החדש ולהפוך לברית שבה כל מדינה נושאת בחלק גדול יותר מהנטל הביטחוני.
העובדה שמי שמארח את הפסגה הוא דווקא נשיא טורקיה רג’פ טאיפ ארדואן מעניקה לאירוע ממד נוסף. בשנים האחרונות הצליח ארדואן להפוך את טורקיה לשחקן עצמאי ואגרסיבי יותר בזירה הבינלאומית. הוא מנהל מדיניות חוץ שאינה תמיד עולה בקנה אחד עם עמדות המערב, מקיים קשרים עם רוסיה, מנסה להרחיב את השפעתו במזרח התיכון, בים התיכון, באפריקה ובמרכז אסיה, וממצב את עצמו כאחד המנהיגים המשפיעים ביותר בעולם המוסלמי.
למרות חילוקי הדעות הרבים בין וושינגטון לאנקרה בעבר, היחסים האישיים בין טראמפ לארדואן נחשבים לטובים במיוחד. טראמפ מרבה להחמיא לנשיא הטורקי ולהציג אותו כמנהיג חזק ובעל השפעה, בעוד ארדואן רואה בבית הלבן הנוכחי הזדמנות לשפר את מעמדה של טורקיה ולהרחיב את השפעתה האזורית.
כאן בדיוק נכנסת ישראל לתמונה.
היחסים בין ירושלים לאנקרה הידרדרו בשנים האחרונות לשפל חסר תקדים. מאז פרוץ המלחמה בעזה החריף ארדואן את מתקפותיו המילוליות על ממשלת ישראל, הטיל מגבלות כלכליות, צמצם את היחסים המדיניים ואף הפך לאחד ממבקריה החריפים ביותר של ישראל בזירה הבינלאומית.
בירושלים חוששים כי החום המחודש ביחסי טראמפ-ארדואן, יחד עם מעמדה האסטרטגי של טורקיה בתוך נאט״ו, עלולים להעניק לארדואן השפעה רבה יותר על המדיניות האמריקנית באזור. סוגיות כמו לבנון, סוריה, איראן, עזה, הסוגיה הפלסטינית והיחסים עם העולם הערבי עשויות לעלות בשיחות בין שני המנהיגים ולהשפיע גם על האינטרסים הישראליים.
דאגה נוספת בישראל נובעת מהעובדה שטורקיה מנסה בשנים האחרונות למצב את עצמה כמתווכת וככוח אזורי מרכזי. אנקרה מבקשת למלא תפקיד מרכזי כמעט בכל משבר אזורי – מאוקראינה ועד עזה – ולהפוך לשחקן שאי אפשר לקבל החלטות בלעדיו.
הפסגה באנקרה עשויה, לפיכך, להיות הרבה יותר מכינוס שגרתי של נאט״ו. היא עשויה לסמן את כיוונה החדש של הברית המערבית, את אופיים של היחסים בין טראמפ לאירופה, את מעמדה החדש של טורקיה בזירה הבינלאומית ואת מידת השפעתו של ארדואן על עיצוב המזרח התיכון של השנים הקרובות.
מנקודת מבטה של ישראל, כל אלה הם סיבות טובות מאוד לעקוב בדריכות אחר כל חיוך, כל לחיצת יד וכל הצהרה שייצאו מאנקרה בימים הקרובים.
״עניין מרכזי״ – חדשות וסקופים מאז 1999
