דונלד טראמפ היה בטוח שמארק קרני יישבר. הוא לעג לקנדה, דיבר על הפיכתה למדינה ה־51, איים, הטיל מכסים והשתמש בשוק האמריקני העצום כדי להבהיר לראש הממשלה הקנדי מי כאן בעל הבית. אלא שקרני עשה בדיוק את ההפך: במקום להתחנן להסכם הוא החל להכין את קנדה לעולם שבו היא תלויה פחות בארצות הברית. עכשיו הוא מחזק את הקשר עם מקסיקו, מחזיר לחיים את היחסים הכלכליים עם הודו, מעמיק את החיבור לאירופה ומחפש לקנדים שווקים חדשים. מה שהתחיל כקרב אגו בין שני מנהיגים הופך למהלך שעשוי לשנות את אחת ממערכות היחסים הכלכליות העמוקות בעולם — ומיליוני אמריקנים וקנדים עוד ישלמו עליו.
דונלד טראמפ רגיל להפחיד מנהיגים. הוא מניח על השולחן מכסים, מאיים לסגור בפניהם את השוק הגדול בעולם, ממתין שהבורסות והיצואנים יתחילו לרעוד — ואז מחכה לטלפון שבו הצד השני מבקש עסקה.
עם מארק קרני התסריט השתבש.
ראש ממשלת קנדה לא רק שלא נבהל. ככל שטראמפ לחץ יותר, לעג לעצמאותה של קנדה ודיבר עליה כמעט כעל מדינה שצריכה להבין מי בעל הבית בצפון אמריקה, כך קרני הגיע למסקנה מסוכנת הרבה יותר מבחינת וושינגטון: אם התלות בארצות הברית מאפשרת לנשיא אמריקני לאיים עלינו פעם אחר פעם — צריך להתחיל להקטין את התלות.
וכאן מלחמת המכסים הנוכחית מפסיקה להיות סיפור כלכלי על אחוזים, פלדה וחלב והופכת לסיפור גדול בהרבה.
טראמפ ניסה להשתמש בכוחה האדיר של אמריקה כדי לכופף את קנדה. קרני החליט לנצל את המשבר כדי לשנות את הכיוון האסטרטגי של ארצו.
העימות כבר הפך אישי לחלוטין. טראמפ לא הסתפק בוויכוח על מכוניות, מתכות ומוצרי חלב. הוא לעג לריבונות הקנדית, חזר לדבר על קנדה כמדינה ה־51 של ארצות הברית והציג אותה כמדינה התלויה באמריקה במידה כזאת שאין לה למעשה אפשרות אמיתית לומר לו לא.
עבור קרני זו מלכודת. אם ייכנע, טראמפ יוכיח את טענתו. אם יתעמת, הכלכלה הקנדית עלולה לשלם מחיר כבד.
וקרני בחר להתעמת.
ארצות הברית הטילה מכס של 50% על שורה ארוכה של מוצרים קנדיים לאחר שהמשא ומתן בין וושינגטון לאוטווה התמוטט ברגע האחרון. קרני הודיע שקנדה תגיב “דולר מול דולר”, ומכסי הנגד אמורים להיכנס לתוקף ב־8 בספטמבר.
אבל המכסים הם כבר כמעט רק החלק הגלוי של הקרחון.
קרני לא הסתפק בלהגיד “לא” לטראמפ. כאן נמצא המהלך המעניין באמת. הוא החל להפוך את המשבר למדיניות.
המסר שלו לקנדים הולך ומתחדד: אמריקה השתנתה, ולכן גם קנדה חייבת להשתנות. במשך דורות נבנתה הכלכלה הקנדית על הנחת יסוד כמעט מובנת מאליה — מדרום נמצא השוק הגדול, העשיר והנגיש בעולם, שתי המדינות חברות ובעלות ברית, והסחורות, ההשקעות והמפעלים יכולים לחצות את הגבול בביטחון יחסי.
טראמפ שבר את תחושת הביטחון הזאת.
ממשלת קרני הציבה יעד להכפיל בתוך עשור את היצוא הקנדי לשווקים שאינם ארצות הברית, ובמקביל היא מרחיבה שותפויות כלכליות וביטחוניות ברחבי העולם. המטרה אינה להתנתק מארצות הברית. זה אינו מעשי וגם אינו רצוי. המטרה היא שקנדה לא תמצא את עצמה בעתיד במצב שבו החלטה אחת בבית הלבן מסוגלת לערער חלקים עצומים מכלכלתה.
במילים פשוטות: קרני רוצה שהחבל הכלכלי הקושר את קנדה לאמריקה יישאר חזק — אבל שלא יהיה כרוך סביב צווארה.
מקסיקו היא חלק מרכזי במהלך. קרני ונשיאת מקסיקו קלאודיה שיינבאום קידמו מסגרת שיתוף פעולה רב־שנתית להעמקת היחסים בתחומי הסחר, ההשקעות, האנרגיה והביטחון. לשתי המדינות יש עכשיו אינטרס משותף ברור: שתיהן שכנות של הענק האמריקני, שתיהן תלויות מאוד בשוק שלו ושתיהן למדו שטראמפ מוכן להפוך את התלות הזאת לכלי מיקוח.
עבור קנדה, התקרבות למקסיקו אינה תחליף לארצות הברית. היא משהו מתוחכם יותר: ניסיון לחזק ציר נוסף בתוך צפון אמריקה, כך שלא כל כביש כלכלי ביבשת יוביל בהכרח לוושינגטון.
גם הודו חוזרת לתמונה בגדול. היחסים בין שתי המדינות היו עד לא מכבר במשבר מדיני עמוק, אבל קרני בחר להפוך כיוון. הוא נפגש עם נרנדרה מודי, החזיר את היחסים הכלכליים למסלול והאיץ את המגעים להרחבת הסחר ושיתופי הפעולה.
מבחינת קרני, הודו היא כמעט הדוגמה המושלמת לעולם החדש שהוא מנסה לבנות לקנדה: אוכלוסייה עצומה, כלכלה צומחת, ביקוש לאנרגיה ולחומרי גלם והזדמנויות בתחומי הטכנולוגיה, המחצבים הקריטיים וההשקעות. כל יצואן קנדי שמוצא לקוח גדול בהודו הוא יצואן שקצת פחות תלוי בלקוח אמריקני.
ואז מגיעה אירופה.
לקנדה כבר יש מערכת סחר מפותחת עם האיחוד האירופי, אבל תחת קרני היחסים מקבלים משמעות חדשה. אירופה אינה עוד רק שוק נוסף. היא הופכת לחלק מרשת אסטרטגית שאמורה לתת לקנדה יותר אפשרויות בתחומי הסחר, ההשקעות, הביטחון, התעשיות הצבאיות והמחצבים הקריטיים.
אוטווה מעמיקה את הקשרים עם האיחוד ועם מדינות מרכזיות ובהן גרמניה, צרפת, איטליה ובריטניה. ככל שהקשרים האלה מתרחבים, לקנדה נפתחות עוד דלתות שאינן עוברות דרך ארצות הברית.
וזה כבר הרבה יותר מעניין מהשאלה אם מוצר מסוים ישלם מכס של 25 או 50 אחוז.
טראמפ אומר למעשה לקרני: אתה תלוי בי ולכן בסוף תיכנע.
קרני משיב: אולי היום אני עדיין תלוי בך מאוד — ולכן אדאג שמחר אהיה תלוי בך פחות.
כאן נמצאת המלחמה האמיתית.
האסטרטגיה של טראמפ מבוססת על עובדה כלכלית שקשה להתווכח איתה. ארצות הברית מחזיקה בנכס שכמעט אין לאף מדינה אחרת: שוק צרכני עצום, עשיר ונמצא ממש מעבר לגבול הקנדי. שום הסכם עם הודו ושום חיבור לאירופה אינם יכולים להחליף אותו במהירות.
טראמפ משתמש בנכס הזה כמנוף. מי שרוצה גישה לאמריקה צריך לקבל את התנאים שהוא מציב, להעביר ייצור לארצות הברית, להשקיע בה או להסתכן במכסים.
אבל לנשק הזה יש חולשה.
בכל פעם שטראמפ משתמש בתלות של מדינה בארצות הברית כדי לאיים עליה, הוא מעניק לה סיבה נוספת להשקיע בהקטנת אותה תלות.
וזה בדיוק מה שקרני עושה.
אם חברה קנדית מוצאת לקוח בהודו במקום במישיגן, אם יצואן בונה קשר חדש בגרמניה, אם אוטווה ומקסיקו סיטי מעמיקות את הסחר ביניהן ואם משקיעים מאירופה ומאסיה נכנסים לפרויקטים קנדיים — ארצות הברית אינה מאבדת את קנדה ביום אחד.
אבל היא מאבדת בכל פעם עוד חתיכה קטנה מהמנוף שלה.
וכאן מלחמת היוקרה בין טראמפ לקרני מקבלת משמעות הרבה יותר גדולה.
טראמפ רוצה להוכיח שקרני אינו יכול לומר לו לא.
קרני רוצה להוכיח שקנדה יכולה.
לכן גם קרני אינו יכול למצמץ עכשיו בקלות. אחרי שהציג את המשבר כהוכחה לכך שקנדה חייבת לחזק את עצמאותה הכלכלית, כניעה מהירה למכס האמריקני תגרום לכל האסטרטגיה שלו להיראות חלולה.
גם טראמפ אינו יכול לסגת בקלות. אם קרני עומד מול איום של מכס בשיעור 50% ובסופו של דבר מאלץ את הבית הלבן להתפשר, מנהיגים אחרים בעולם עשויים להסיק שאפשר לעמוד מול נשק המכסים של טראמפ ולא בהכרח להיכנע.
כך נלכדו שני המנהיגים בתוך מאבק כוח שבו כל אחד מהם זקוק לכך שהאחר ימצמץ ראשון.
והבעיה היא שאת החשבון לא ישלמו שניהם.
מכס אינו קנס שטראמפ שולח בדואר לקרני. כאשר סחורה קנדית נכנסת לארצות הברית ומוטל עליה מכס, היבואן האמריקני משלם אותו. היצרן הקנדי יכול לספוג חלק מהעלות כדי לשמור על השוק שלו, אבל חלק אחר עלול להתגלגל למפעל, לחנות ולבסוף לצרכן האמריקני.
אותו הדבר קורה בכיוון ההפוך. כאשר קנדה מטילה מכס על מוצר אמריקני היא מנסה להכאיב ליצרן האמריקני, אבל גם היבואן והצרכן הקנדים עלולים לשלם יותר.
שני המנהיגים מכוונים את הנשק הכלכלי זה אל זה — וחלק מהאש חוזרת אל האזרחים שלהם.
בתעשיית הרכב האבסורד בולט במיוחד. מכונית המיוצרת בצפון אמריקה יכולה לכלול רכיבים שחצו את הגבול בין קנדה לארצות הברית כמה פעמים. חומר גלם מיוצר בצד אחד, הופך לרכיב בצד השני, חוזר להרכבה ולבסוף נמכר כמכונית.
כאשר מכניסים מכסים לתוך מערכת כזאת, הגבול הופך ממסלול מהיר למחסום אגרה. בסוף מישהו צריך לשלם.
אותו פרדוקס קיים בפלדה ובאלומיניום. מכס יכול להגן על יצרן מתכת אמריקני ובאותה נשימה לייקר את חומרי הגלם למפעלים אמריקניים שמייצרים מכוניות, מכונות, מוצרי חשמל וציוד בנייה.
אבל לקרני יש נשק נוסף, והוא עלול להתברר כמסוכן לאמריקה יותר ממכסי התגובה.
הצרכן הקנדי.
העימות המתמשך כבר שינה את היחס של קנדים רבים לשכנה מדרום. התחזקה העדפת מוצרים מקומיים, נפגעה תנועת התיירות לארצות הברית ונוצרה תחושה ציבורית שהאמריקנים אינם עוד השותפים המובנים מאליהם שהיו במשך דורות.
וזה נזק מסוג אחר.
מכס אפשר לבטל מחר בבוקר.
הרגל קשה הרבה יותר לבטל.
אם משפחה קנדית מחליפה מוצר אמריקני במוצר מקומי, אם חברה מוצאת ספק אירופי, אם יצואן מגלה שוק חדש בהודו ואם תייר קנדי מגלה שאפשר לבלות במקום אחר במקום בפלורידה — אין שום הבטחה שהם יחזרו ביום שבו טראמפ וקרני יחליטו סוף סוף ללחוץ ידיים.
וזו הסכנה הגדולה באמת מבחינת ארצות הברית.
טראמפ יכול לנצח בקרב המכסים ועדיין להפסיד חלק מהמלחמה האסטרטגית.
הוא יכול לכפות על קנדה ויתורים היום — ובאותו זמן לגרום לה להשקיע במשך שנים בבניית עולם שבו היא זקוקה פחות לארצות הברית מחר.
יש לכך גם מחיר שקשה לראות מיד: אובדן האמון.
מפעלים והשקעות נבנים לשנים ולעשרות שנים. מנהל שמקים מפעל חדש רוצה לדעת מהם כללי המשחק. הוא מסוגל לחשב מס של 10%. הוא מסוגל לחשב עלויות שכר, חשמל והובלה. הרבה יותר קשה לו לחשב נשיא שמחליט בן לילה שהמכס יהיה 25%, 50% או אולי משהו אחר.
עסקים מסוגלים להתמודד עם מס.
הם שונאים חוסר ודאות.
וזה מטיל צל גם על הסכם הסחר בין ארצות הברית, קנדה ומקסיקו. ההסכם אמור היה להעניק לחברות ודאות ולהפוך את צפון אמריקה למרחב ייצור משולב. כאשר הפוליטיקה האישית בין מנהיגים מתחילה לגבור על כללי המשחק, חברות מתחילות לחשוב פעמיים לפני שהן משקיעות מיליארדים בשרשרת אספקה התלויה בגבול.
קרני אינו תמים. הוא יודע שהאסטרטגיה שלו מסוכנת. הכלכלה הקנדית קשורה עמוקות לארצות הברית, ומלחמת סחר ממושכת עלולה לפגוע ביצוא, במפעלים, בהשקעות ובמקומות עבודה. הודו, מקסיקו ואירופה אינן יכולות להחליף מחר בבוקר את השוק האמריקני העצום שנמצא במרחק נסיעה.
אבל הוא עושה הימור גדול בהרבה מהמכס הנוכחי.
הוא מהמר שהכאב של היום יהיה חלק מהמחיר שקנדה תשלם כדי להיות פחות פגיעה מחר.
וטראמפ מהמר בדיוק על ההפך: שהכאב יהיה חזק ומהיר מספיק כדי שקרני יישבר לפני שהחלופות האלה יהפכו למציאות.
לכן 8 בספטמבר, המועד שנקבע לתגובת המכסים הקנדית, אינו רק עוד תאריך בלוח הסחר. הוא עלול להפוך לעוד נקודת ציון בשינוי עמוק ביחסים בין שתי מדינות שהתרגלו במשך דורות לחשוב זו על זו כמעט כעל משפחה כלכלית אחת.
במשך עשרות שנים השאלה הקנדית הייתה כיצד להצליח בתוך הכלכלה האמריקנית.
קרני מתחיל לשאול שאלה אחרת: איך ממשיכים ליהנות מאמריקה — בלי להיות תלויים בה עד כדי כך שאדם אחד בבית הלבן מסוגל לאיים על עתידה הכלכלי של קנדה.
וזו בדיוק התוצאה שטראמפ אולי לא התכוון להשיג.
הוא ניסה להשתמש בתלות הקנדית באמריקה כדי להכניע את קרני.
קרני החליט להפוך את התלות עצמה לאויב.
ואם המהלך יצליח, בעוד כמה שנים ייתכן שיתברר שהמכס שטראמפ הטיל כדי לכופף את קנדה היה דווקא הרגע שבו קנדה החליטה להתחיל להזדקק לאמריקה קצת פחות.
״עניין מרכזי״
חדשות וסקופים מאז 1999.
