אחרי כמעט שני עשורים של שלטון חמאס ברצועת עזה, נראה שהמציאות מתחילה להשתנות. הארגון הודיע כי הוא מפרק את מנגנון הממשל האזרחי שלו ומעביר את השליטה האזרחית לידי ועדת טכנוקרטים פלסטינית שהוקמה במסגרת התוכנית הבינלאומית שיזם נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ ל”יום שאחרי” בעזה.
אם המהלך אכן יתממש, מדובר באחד האירועים הדרמטיים ביותר במזרח התיכון מאז השתלט חמאס על הרצועה ב-2007. אבל כמו תמיד במזרח התיכון, הכותרת הגדולה היא רק תחילת הסיפור.
השאלה האמיתית היא האם אנחנו עדים לסופו של שלטון חמאס – או רק לשינוי צורתו.
מה בעצם קרה?
חמאס הודיע כי “ועדת המעקב הממשלתית”, ששימשה בפועל כממשלת עזה במשך קרוב לעשרים שנה, תפורק וסמכויותיה האזרחיות יועברו ל”וועדה הלאומית לניהול עזה” – גוף המורכב מטכנוקרטים, אנשי מקצוע ומומחים פלסטינים שאינם משתייכים רשמית לאף ארגון פוליטי.
לפי התוכנית האמריקנית, הוועדה תנהל את החיים האזרחיים ברצועה:
- מים וחשמל;
- בתי חולים;
- חינוך;
- שיקום התשתיות;
- חלוקת הסיוע;
- ניהול התקציבים הבינלאומיים.
מעליה אמור לקום מנגנון בינלאומי רחב יותר, בהשתתפות מדינות ערב, אירופה וארצות הברית, שיפקח על תהליך השיקום ועל תקופת המעבר.
ניצחון גדול לטראמפ – אבל רק הסיבוב הראשון
מבחינה מדינית, קשה להתעלם מההישג של טראמפ.
במשך חודשים הוא דחף לרעיון של מנגנון אזרחי חלופי לחמאס. עכשיו, לראשונה, הארגון עצמו מודיע כי הוא מוכן לרדת מהבמה האזרחית.
זו אינה כניעה מלאה, אבל זו בהחלט נסיגה.
אפשר אפילו לומר: לראשונה מאז הוקם שלטון חמאס בעזה, הארגון מודה למעשה כי אינו מסוגל עוד לנהל את הרצועה לבדו.
אבל לפני שמכריזים על סוף עידן חמאס, צריך להסתכל על הפיל הענק שבחדר.
חמאס מעביר את המפתחות – אבל לא את הנשק
הודעת חמאס אינה כוללת:
- פירוק הזרוע הצבאית;
- מסירת נשק;
- פירוק המנהרות;
- פירוק מנגנוני הביטחון;
- ויתור על השפעתו הפוליטית.
כלומר, הארגון מוכן למסור לאחרים את הטיפול בביוב, בבתי הספר, במים ובחשמל – אבל שומר לעצמו, לפחות בינתיים, את הרובים.
ולכן השאלה הגדולה היא:
האם מדובר ב”עזה שאחרי חמאס” – או ב”עזה עם חמאס מאחורי הקלעים”?
למה דווקא עכשיו?
כי עזה חרבה.
מאות אלפי פלסטינים חיים עדיין בתנאים קשים.
התשתיות קרסו.
הכלכלה אינה קיימת.
השיקום יעלה עשרות מיליארדי דולרים.
וחמאס מבין דבר פשוט: בלי מנגנון בינלאומי, בלי כסף מערבי ובלי השתתפות של מדינות ערב – אין לו שום דרך להחזיר את הרצועה לחיים.
הארגון למעשה אומר לעולם:
קחו את המפתחות. אנחנו כבר לא יכולים להחזיק את הבית הזה לבד.
ומה קורה בישראל?
כאן מתחיל הוויכוח הגדול.
מחנה אחד אומר:
“זה הישג עצום. במשך שנים אמרנו שחמאס לא יוכל לשלוט עוד בעזה – והנה זה קורה.”
מחנה שני משיב:
“אם חמאס נשאר עם הנשק, לא השתנה דבר.”
ומחנה שלישי טוען:
“גם אם חמאס ימשיך להשפיע מאחורי הקלעים, עדיף ממשל אזרחי בינלאומי מאשר שישראל תמשיך לשאת על גבה את האחריות לשני מיליון פלסטינים.”
זהו ויכוח עצום שילווה את ישראל בחודשים הקרובים.
המצב בשטח עדיין קטסטרופלי
גם אם התוכנית תצא לדרך, הדרך עוד ארוכה.
אלפי מבנים נהרסו.
מערכות הבריאות והחינוך קרסו.
חלקים גדולים מהרצועה אינם ראויים עדיין למגורים.
וגם אם ועדת הטכנוקרטים תיכנס לתפקידה, היא תידרש להתמודד עם מציאות שכמעט אין לה תקדים בעולם המודרני.
המשמעות האזורית
אם התוכנית תצליח:
- מצרים תחזור למרכז הבמה;
- סעודיה תוכל להשתלב בתהליך השיקום;
- מדינות אירופה יחזרו להשקיע ברצועה;
- טראמפ ירשום לעצמו הישג מדיני בינלאומי משמעותי;
- וישראל תוכל להתחיל לדבר ברצינות על “היום שאחרי”.
אבל יש גם תרחיש אחר.
אם חמאס ישמור על כוחו הצבאי, הוא עלול להמתין בשקט, לאפשר לאחרים לשקם את הרצועה – ואז לנסות לחזור בעתיד לעמדת הכוח.
השאלה הגדולה
מי ימנע מחמאס להשתלט מחדש על עזה בעוד שנה? בעוד חמש שנים?
האם זה יהיה כוח בינלאומי?
ממשלה טכנוקרטית חסרת נשק?
הרשות הפלסטינית?
או שבסופו של דבר שוב תמצא עצמה ישראל מול אותה דילמה בדיוק?
לכן, למרות הדרמה העצומה, מוקדם עדיין להכריז על סוף עידן חמאס.
אבל בהחלט אפשר לומר דבר אחד:
לראשונה מאז 2007, חמאס מודה בפועל שהוא אינו מסוגל עוד לשלוט לבדו ברצועת עזה.
וזה, בפני עצמו, הוא אירוע היסטורי.
״עניין מרכזי״ – חדשות וסקופים מאז 1999
