סין דורשת מטראמפ לבטל מיד מכסים המגיעים עד 100% על רחפנים ורכיביהם. לכאורה עוד התנגשות במלחמת הסחר. למעשה, מלחמת אוקראינה המדממת משני עברי הגבול והמלחמה עם איראן הנמרחת בינתיים ללא מוצא משנות את חוקי המלחמה עצמם. רחפנים זולים מסוגלים לחדור מאות ואף אלפי קילומטרים, לפגוע בתשתיות השוות מיליונים ולהכריח צבאות להוציא הון כדי להתגונן מפניהם. עכשיו מגיעים הבינה המלאכותית והנחילים. ארצות הברית מגלה שהנשק ההמוני של העתיד מיוצר בחלקו דווקא אצל יריבתה הגדולה, אבל מאחורי הקרב האמריקני־סיני מסתתרת בשורה מפחידה הרבה יותר: ככל שהיכולת לפגוע ולהרוג נעשית זולה, זמינה ואוטונומית יותר, כך המחסום בפני השימוש בה הולך ונשחק. עבור מדינה קטנה, צפופה וחסרת עומק אסטרטגי כמו ישראל, זו עלולה להיות אחת המהפכות הביטחוניות החשובות והמסוכנות של דורנו.
מאת רמי יצהר Rami Yitzhar
סין דורשת מהנשיא דונלד טראמפ לבטל מיד את המכסים החדשים שהטיל על רחפנים ועל רכיבים המשמשים לייצורם. בחלק מן הקטגוריות מגיע המכס האמריקני ל־100%, וברחפנים קטנים יותר הוא עומד על 25%. בייג׳ינג מגדירה את המהלך פרוטקציוניזם מפלה; וושינגטון כבר אינה מדברת במונחים של תחרות מסחרית בלבד. הבית הלבן הגדיר את התלות ביבוא רחפנים ורכיביהם איום על הביטחון הלאומי, ובכך העניק משמעות חדשה למוצר שנחשב עד לפני שנים ספורות לאביזר צילום או לצעצוע מתוחכם.
העיתוי אינו מקרי. בתחילת אוגוסט הקשיחה סין את הפיקוח על יצוא רחפנים, רכיבים וטכנולוגיות מסוימות לארצות הברית. שמונה ימים לאחר מכן הפעיל טראמפ את סעיף 232, המאפשר להגביל יבוא מטעמי ביטחון לאומי, והטיל את המכסים החדשים. הסינים הראו לאמריקנים שהם מחזיקים בידיהם חלק מן הברז; טראמפ החליט שאמריקה אינה יכולה להרשות לעצמה להגיע למלחמה הבאה כאשר היריבה הפוטנציאלית מחזיקה בו.
מאחורי מלחמת המכסים מסתתר אפוא תרחיש אימים פשוט. עימות סביב טאיוואן מידרדר למלחמה. בתוך שבועות נשחקים אלפי רחפנים, הצבא האמריקני דורש עוד ועוד כלים, מנועים, סוללות, בקרי טיסה, מצלמות, שבבים וחלקי חילוף — ואז מתברר שחלק משרשרת האספקה הדרושה לייצור הנשק החדש נמצאת אצל המדינה שמולה נלחמים. ארצות הברית עלולה להזדקק לסינים כדי לייצר חלק מן הרחפנים שבהם היא מבקשת להילחם בסינים.
אבל זה עדיין רק הסיפור החדשותי. הסיפור הגדול באמת נכתב עכשיו באוקראינה ובמזרח התיכון, והוא משנה תפיסה צבאית שהמערב בנה במשך דורות. עוצמה צבאית מודרנית נשענה על מערכות שהיריב התקשה להשיג או להרשות לעצמו: מטוסים של מאה מיליון דולר, טילים של מיליונים, ספינות של מיליארדים ומערכות הגנה מתוחכמות להפליא. ככל שהנשק השתפר, הוא נעשה בדרך כלל יקר יותר. עכשיו מופיעה לצדו משפחה חדשה של כלי נשק שמפרקת את המשוואה הזאת.
הדוגמה הרוסית כמעט בלתי נתפסת. רחפנים אוקראיניים הצליחו לפגוע בבית הזיקוק באורסק, כ־1,900 קילומטרים מאוקראינה. כלי זול יחסית עבר מרחק שהיה שמור בעבר למפציצים ולטילי שיוט יקרים ופגע בתשתית תעשייתית שערכה עצום, שהקמתה קשה וממושכת ושכל יום של השבתתה עלול לעלות הון. פתאום אפשר לגרום באמצעות מכונה זולה יחסית נזק שערכו גדול ממנה בסדרי גודל.
וזה הרגע שבו החשבון הצבאי הישן מתחיל להתהפך. המגן צריך להגן על מאות ואלפי מתקנים, בסיסים, תחנות כוח, בתי זיקוק, נמלים, מחסנים ומרכזי תקשורת. התוקף אינו צריך להצליח בכל פעם. אם הרחפן זול מספיק, אפשר לשגר עשרה, מאה או אלף, לאבד חלק גדול מהם ועדיין להשיג עסקה צבאית מצוינת אם בודדים חודרים ופוגעים במטרות יקרות.
וכאן כדאי לחזור כ־2,500 שנה לאחור אל סון דזה ו״אמנות המלחמה״. ההוגה הסיני הקדום הזהיר מפני מערכות ממושכות השוחקות את האוצר, הצבא והחברה, והעמיד במרכז את היכולת להשיג את התוצאה הרצויה במחיר הנמוך ביותר האפשרי. אילו היה מתבונן בשדות הקרב של ימינו, ההיגיון כנראה היה מוכר לו לחלוטין. מה שהיה מדהים אותו הוא היחס החדש בין מחיר הנשק לבין הנזק שהוא מסוגל לחולל.
במשך רוב ההיסטוריה היה יקר מאוד להגיע אל האויב. היה צריך להצעיד צבא, להחזיק צי, לסכן טייס, לשגר טיל יקר או להחדיר כוח מיוחד. היום אפשר במקרים מסוימים לשלוח מכונה זולה למרחק עצום, ואם היא אינה מגיעה — לשלוח עוד אחת. מחיר הכישלון כבר אינו בהכרח מטוס שאבד וטייס שעלול להיהרג או ליפול בשבי. לפעמים הוא עוד פריט זול יחסית שירד מפס הייצור.
וכאן מופיעה הסתירה הגדולה והאפלה של המהפכה: דווקא כאשר הנשק נעשה זול יותר, חיי האדם עלולים להפוך שבירים וחשופים יותר. מחיר המלחמה היה במשך אלפי שנים גם אחד הבלמים עליה. שליט שרצה לפגוע באויב רחוק נדרש להשקיע הון, לגייס אנשים, לסכן אותם ולשלם מחיר כאשר הם לא חזרו. ככל שהמכונה מחליפה את האדם בצד התוקף, חלק מן המחסום הזה נשחק. כאשר כישלון בתקיפה פירושו אובדן רחפן ולא אובדן טייס, קל יותר לנסות שוב.
וזו הסיבה שהרחפן כבר אינו רק מערכת נשק. הוא מתחיל להפוך לתחמושת. אוקראינה מסוגלת לייצר מיליוני רחפני FPV קטנים בשנה, בעוד התעשייה האמריקנית עדיין מנסה להדביק את קצב המהפכה. הצבא החזק והיקר בעולם מגלה שיעור כמעט אירוני: במלחמה ארוכה לא תמיד מנצח מי שבנה את המכונה המופלאה ביותר. לפעמים מנצח מי שמסוגל לייצר עוד מיליון מכונות שהן פשוט טובות מספיק.
ברגע הזה המפעל חוזר להיות חלק מסדר הכוחות. צבא יכול להתחיל מלחמה עם מאה מערכות מופלאות, אבל אם איבד עשרים ואינו מסוגל להחליפן, כוחו נשחק. יריבו יכול להתחיל עם כלים נחותים בהרבה, אבל אם המפעלים שלו מוציאים אלפים חדשים בכל שבוע, המשוואה משתנה. המלחמות באוקראינה ובאיראן מחזירות לתודעה אמת שהמערב כמעט שכח בעידן הנשק המדויק: במלחמה קצרה אפשר לנצח באמצעות מלאי, הפתעה ואיכות; במלחמה ארוכה צריך לדעת לייצר.
וזה בדיוק המקום שבו סין מפחידה את אמריקה. ארצות הברית מצטיינת בבניית הדברים המסובכים ביותר בעולם — מטוסים חמקניים, לוויינים, מנועי סילון, מערכות מודיעין וחיישנים מתקדמים. סין מצטיינת גם בכישרון אחר שהופך עכשיו לנכס צבאי מהמעלה הראשונה: לקחת מוצר אלקטרוני מורכב, לפרק אותו לשרשרת ספקים צפופה ולייצר ממנו כמויות אדירות במחיר נמוך. סוללות, מנועים קטנים, בקרים, מצלמות, אלקטרוניקה וחיישנים הם בדיוק העולם התעשייתי שסין בנתה במשך עשרות שנות גלובליזציה.
לכן המכס של טראמפ אינו רק עונש לבייג׳ינג. הוא ניסיון לקנות זמן. אם הרחפן הסיני מתייקר ב־100%, ליצרן האמריקני נוצר מרחב להקים מפעל, לגייס עובדים ולבנות ספקים מקומיים בלי להימחץ מיד בתחרות המחירים הסינית. אלא שמכס אינו מייצר מנוע, צו נשיאותי אינו מקים מפעל, והיכולת להוציא מפס הייצור מיליון יחידות זולות ואמינות היא בעצמה טכנולוגיה שנבנית במשך שנים. אמריקה מנסה להיגמל מסין לפני היום שבו תזדקק באמת לכושר הייצור הזה; סין יודעת שדווקא בזמן הגמילה המנוף שלה חזק במיוחד.
בתוך העימות הזה מסתתר גם פרדוקס אמריקני מרתק. תעשיית הנשק הגדולה בעולם נבנתה במשך עשרות שנים סביב מערכות יקרות להחריד: מטוסים, טילים, ספינות, מיירטים ומערכות הגנה, ואחריהם שנים של חלפים, תחזוקה ושדרוגים. אין בסיס לקביעה הפשטנית שארצות הברית רוצה מלחמות אינסופיות רק כדי למכור נשק; מלחמות כאלה עולות גם לה הון ומייצרות סיכונים מדיניים, כלכליים ופוליטיים. אבל לתעשייה הביטחונית יש מודל עסקי ואינטרסים, וטיל של מיליוני דולרים ורחפן של אלפי דולרים שייכים לשתי כלכלות שונות לחלוטין.
אלא שכאן מגיע הטוויסט. המלחמה החדשה כנראה לא תהיה זולה יותר. היא עלולה להיות יקרה יותר בסך הכול דווקא משום שהנשק הבודד נעשה זול. המטוס של מאה מיליון דולר לא ייעלם; לצדו יופיעו עשרות אלפי רחפנים. מערכת ההגנה של מיליארדים תישאר; לצדה ייבנו אלפי מיירטים זולים. הצוללות, הלוויינים והטילים הבליסטיים ימשיכו לעלות הון, ובמקביל הצבאות יקנו כמויות דמיוניות של רובוטים, חיישנים, תוכנה, תקשורת ובינה מלאכותית. מבחינת תעשיית הנשק האמריקנית, המהפכה אינה בהכרח מקטינה את העוגה. היא מוסיפה לה שכבות חדשות.
אלא שהשינוי האנושי עמוק הרבה יותר מן השינוי העסקי. במשך רוב ההיסטוריה רק מעצמות יכלו לפגוע במדויק במטרה הנמצאת מאות או אלפי קילומטרים מהן. לשם כך נדרשו חיל אוויר, בסיסים, טילים, לוויינים ומיליארדים. עכשיו חלק מן היכולת הזאת מחלחל למדינות קטנות, למיליציות ולארגונים חמושים. ומה שקורה כאשר טכנולוגיה נעשית זולה אנחנו כבר יודעים מהטלפון ומהמחשב: היא אינה נשארת בידי העשירים והחזקים. היא מתפשטת.
וזו רק הגרסה הראשונה של המהפכה, מפני שהרחפן הזול עומד לקבל מוח. כיום חלק גדול מן הכלים עדיין תלוי במפעיל אנושי ובתקשורת. הבינה המלאכותית תאפשר בהדרגה לתת לרחפן משימה במקום מסלול: לחפש סוג מסוים של מטרה, לנווט, להתמודד עם הפרעות ולשתף מידע עם כלים אחרים. מכאן הדרך לנחילים מתקצרת. מאה רחפנים לא יחייבו בהכרח מאה מפעילים; צוות קטן יוכל לפקח על קבוצה גדולה, והכלים יחלקו ביניהם את השטח ואת המשימות.
אז יישבר עוד מחסום. המלחמה כבר לא תהיה רק חייל מול חייל או מטוס מול מטוס. היא תהיה גם מפעל מול מפעל, אלגוריתם מול אלגוריתם ונחיל מול מערכת הגנה. היתרון לא יהיה רק למי שמחזיק בנשק הטוב ביותר, אלא למי שמסוגל לייצר אותו מהר יותר, לעדכן את התוכנה שלו מהר יותר ולהחליף את מה שהושמד מהר יותר. מרכז הנתונים, מהנדס התוכנה ומנהל פס הייצור יהפכו, במובן עמוק מאוד, לחלק ממכונת המלחמה.
וכאן ישראל צריכה להתחיל לדאוג באמת. מהפכת הרחפנים מסוכנת לכל מדינה, אבל הגיאוגרפיה הופכת מדינות קטנות וצפופות לפגיעות במיוחד. רוסיה יכולה לספוג חדירה של 1,900 קילומטרים ועדיין להחזיק מרחבים עצומים מאחוריה. ארצות הברית משתרעת על פני יבשת. לישראל כמעט אין לאן לסגת בתוך עצמה. בסיסים, נמלים, שדות תעופה, תחנות כוח, מתקני התפלה, מרכזי נתונים, תשתיות תקשורת ומרכזי אוכלוסייה מרוכזים בשטח קטן מאוד, ולעיתים אין למתקן חיוני חלופה גיאוגרפית אמיתית.
המשמעות אינה שרחפן זול יכול מחר להשמיד את ישראל, אלא שהכלכלה של ההגנה נעשית אכזרית במיוחד עבורנו. אויב שמסוגל לשגר שוב ושוב כמויות גדולות של כלים זולים יכול לנסות להכריח אותנו להפעיל מיירטים יקרים, לחשוף מערכות הגנה, לשבש את החיים ולהגן בו־זמנית על מספר עצום של מטרות חיוניות. אם עלות ההתקפה נמוכה משמעותית מעלות ההגנה, התוקף אינו חייב לנצח בכל חדירה. הוא צריך רק להפוך את ההתמודדות לממושכת ויקרה מספיק.
ישראל חייבת לכן להצטיין בשני קצות הספקטרום בעת ובעונה אחת. עליה להמשיך לפתח את מערכות העלית שבהן יש לה יתרון — מודיעין, חיישנים, הגנה אווירית, לוחמה אלקטרונית, תקשורת ובינה מלאכותית — ובמקביל לבנות יכולת המונית וזולה של רחפנים, רובוטים ואמצעים זולים להשמדתם. מערכת של מיליון דולר אינה יכולה להיות התשובה היחידה לאיום של אלפי דולרים. לצד המיירטים המתקדמים נדרשים לייזרים, לוחמה אלקטרונית, מערכות אוטונומיות ומיירטים זולים המסוגלים להתמודד עם הכמות ולא רק עם איכות האיום.
ויש שאלה ישראלית נוספת, חשובה אפילו יותר: מה אנחנו מסוגלים לייצר בעצמנו ביום ה־300 למלחמה. כמה מיירטים, רחפנים וחימושים נמצאים במחסן ביום הראשון זו שאלה חשובה; מי מייצר את הסוללה, השבב, המנוע והחיישן שלהם ומה יקרה אם נתיב שיט ייסגר או מדינה ידידותית תזדקק פתאום לאותו רכיב לצבא שלה — זו כבר שאלת ביטחון לאומי. ישראל קטנה מכדי לייצר הכול בעצמה, אבל היא אינה יכולה להרשות לעצמה לגלות באמצע מלחמה ממושכת שהרכיב הזול ביותר במערכת היקרה ביותר שלה הוא דווקא זה שאי אפשר להשיג.
וכאן נסגר המעגל עם סון דזה. הוא הזהיר מפני מלחמות ארוכות משום שהבין שהן שוחקות את האוצר, הצבא והחברה. הטכנולוגיה המודרנית היתה אמורה לכאורה לעשות את ההפך: יותר דיוק, פחות חיילים בסיכון ופחות תחמושת מבוזבזת. עכשיו מתבררת אפשרות מטרידה הרבה יותר. כאשר הנשק נעשה זול, מדויק ומתכלה, וכאשר מי שמפעיל אותו אינו צריך לסכן את חייו, לא בטוח שהמלחמה מתקצרת. ייתכן שפשוט נעשה קל וזול יותר להמשיך אותה.
וזהו המסר הגדול שמסתתר מאחורי מלחמת המכסים החדשה. טראמפ וסין אינם נאבקים רק על נתח שוק של רחפנים. הם נאבקים על המפעלים שייצרו את המלחמה הבאה. אבל עבור כולנו השאלה החשובה יותר היא מה יקרה כאשר יכולת שהיתה פעם שמורה למעצמות תהפוך למוצר המוני, וכאשר הבינה המלאכותית תהפוך את המוצר הזה בהדרגה גם לחכם ועצמאי.
במשך אלפי שנים היה יקר להגיע אל האויב ולכן גם היה יקר להרוג אותו מרחוק. עכשיו כלי זול יחסית מסוגל לעבור כמעט אלפיים קילומטר ולפגוע בתשתית שערכה עצום. מחר הוא יהיה חכם יותר, עצמאי יותר וזול יותר, ומאחוריו יוכלו להגיע עוד מאה ועוד אלף. האנושות השקיעה מאות שנים כדי להפוך את הטכנולוגיה לזולה ונגישה לכולם. עכשיו, כמעט בלי שהתכוונה לכך, היא עושה את אותו הדבר גם למלחמה.
הנשק של העתיד עלול להיות הזול בהיסטוריה. המחיר שישלם עליו האדם עלול להיות בדיוק ההפך.
הערה לסיכום: למרות הכול, אסור לסיים את הדיון בתחושת חוסר אונים. ההיסטוריה הטכנולוגית מלמדת שכמעט כל נשק חדש הוליד בסופו של דבר גם את המענה שנועד לנטרל אותו, והמוח האנושי והיוזמה הישראלית כבר הוכיחו שוב ושוב שהם יודעים למצוא תשובות במקום שבו נדמה תחילה שאין כאלה. מן העוזי ועד כיפת ברזל, ומן הרוגטקה של דוד מול השרירים של גוליית ועד מערכות ההגנה המתוחכמות של ימינו, היתרון אינו תמיד אצל מי שמחזיק בנשק הגדול והיקר יותר אלא לעיתים דווקא אצל מי שמוצא את הפתרון החכם, הפשוט והזול יותר.
וזו בדיוק הציפייה עכשיו: למצוא את ה״אנטי־רחפן״ — אמצעי זול, זמין, מהיר ויעיל שאפשר יהיה להפעיל בכמויות עצומות בלי לפשוט את הרגל על כל יירוט. בישראל עובדים במרץ על מערכות לייזר, לוחמה אלקטרונית, גילוי ויירוט, וכך גם בארצות הברית, באירופה ובמדינות נוספות. אם הרחפן הזול שינה את כלכלת ההתקפה, האתגר הגדול הבא הוא לשנות באותה עוצמה את כלכלת ההגנה.
מפני שבסופו של דבר גם כאן חוזר אותו חוק עתיק של המלחמה: לכל חרב מחפשים מגן, לכל שריון נמצא חץ שחודר אותו — ולכל גוליית עלול להופיע בסוף דוד עם רעיון זול להפליא שאיש לא הביא בחשבון.
עניין מרכזי — חדשות וסקופים מאז 1999.
