אד שירן שובר שתיקה: ״מה שקורה בעזה קטסטרופלי, בלתי מוצדק וחסר פרופורציה״ — והסערה סביב סילוק מקלמור רק מתרחבת.
אד שירן ניסה להשאיר את הפוליטיקה מחוץ להופעותיו, אבל אמש, מול עשרות אלפי צופים בפילדלפיה, הוא שבר את שתיקתו והתייחס ישירות למלחמה. כוכב־העל הבריטי אמר כי לבו נשבר לנוכח ממדי ההרס ואובדן חייהם של אזרחים וילדים בעזה, והגדיר את המתרחש שם ״קטסטרופלי, בלתי מוצדק וחסר פרופורציה״. הוא הוסיף כי גם ״העוול השיטתי״ המתרחש לדבריו בגדה המערבית אינו יכול להישאר מחוץ לדיון.
מאת רמי יצהר Rami Yitzhar
הדברים נאמרו בהופעתו הראשונה מאז הסערה שהתפוצצה סביב סילוקו של הראפר מקלמור מסיבוב ההופעות האמריקני של שירן. שירן נשמע נרגש, התנצל על טעויות שעשה במהלך המשבר והביע דאגה מן האפשרות שבעלי אולמות ואצטדיונים יוכלו למעשה לקבוע מראש מה מותר ומה אסור לאמנים לומר מעל הבמה. לצד זאת הוא חזר והדגיש כי מבחינתו הופעה צריכה להיות מקום של אחדות ואנושיות ולא זירה פוליטית.
שירן הקפיד גם להזכיר את 7 באוקטובר ואמר כי מתקפת חמאס על ישראל היתה מחרידה והעמיקה כאב יהודי בן מאות שנים. בכך ניסה לשרטט את הקו שלו: הכרה בטראומה הישראלית ובמקביל ביקורת חריפה על היקף הפגיעה בעזה ועל המתרחש בגדה. מבחינתו, אנשים בעלי השקפות מנוגדות צריכים להיות מסוגלים לעמוד זה לצד זה בהופעה ולפחות לכמה שעות להסכים על דבר אחד — השירים.
הפרשה שהביאה אותו לרגע הזה החלה ב־5 בספטמבר באצטדיון מטלייף בניו ג׳רזי. מקלמור, שהופיע כאמן חימום בסיבוב של שירן, השמיע מעל הבמה קריאות תמיכה בפלסטינים ובהן ״Free Palestine״. בעקבות ההופעה הודיעו אולמות שבהם תוכנן הסיבוב כי הם עלולים לבטל הופעות אם מקלמור יישאר בתוכנית. שירן טען כי ניסה במשך ימים לתווך ולמצוא פשרה, אולם לדבריו ההחלטה הסופית לסלק את מקלמור התקבלה בידי מפיקי הסיבוב והאולמות ולא על ידו.
מי שאישר בפומבי כי הפעיל לחץ היה המיליארדר רוברט קראפט, בעלי ניו אינגלנד פטריוטס ואצטדיון ג׳ילט. קראפט טען שההתנגדות למקלמור אינה נובעת מעצם התמיכה בפלסטינים אלא ממה שהוא מגדיר היסטוריה רחבה יותר של רטוריקה ודימויים אנטישמיים. מקלמור דחה את המסגור הזה והמשיך לעמוד מאחורי עמדותיו הפרו־פלסטיניות.
אלא שסילוק מקלמור לא סיים את המשבר אלא הרחיב אותו. פיניאס, לוקאס גרהאם, אהרון רואו ולהקת ביוגה הודיעו שלא ימשיכו בהופעות המתוכננות במסגרת הסיבוב, תוך הבעת סולידריות עם מקלמור והפלסטינים. מקלמור עצמו נמנע מלהפוך את שירן לאויב אישי ואף תיאר אותו כחבר קרוב, אבל הבהיר שקיים ביניהם פער מהותי בשאלה האם אמן במעמדם יכול להרשות לעצמו שלא לנקוט עמדה פומבית.
וכאן הסיפור מפסיק להיות רק פרשת אד שירן ומקלמור. הוא מתרחש על רקע שינוי עמוק ביחסה של דעת הקהל האמריקנית לישראל — שינוי שהולך ונעשה בולט במיוחד בקרב צעירים ובקרב מצביעים דמוקרטים.
נתוני מרכז המחקר פיו מצביעים על מהפך חד: באביב 2022 החזיקו 55% מהאמריקנים בדעה חיובית על ישראל ו־42% בדעה שלילית. באביב 2026 רק 37% הביעו יחס חיובי לישראל, בעוד 60% הביעו יחס שלילי. גם האמון בראש הממשלה בנימין נתניהו נמוך: רוב האמריקנים שנשאלו אמרו שיש להם מעט אמון או שאין להם כלל אמון בו בענייני העולם.
השחיקה כבר אינה מופנית רק כלפי ממשלת ישראל. ב־2022 הביעו 67% מהאמריקנים יחס חיובי כלפי הישראלים עצמם; ב־2026 השיעור ירד ל־52%, בעוד שיעור המחזיקים בדעה שלילית על הישראלים עלה מ־25% ל־42%. היחס לציבור הפלסטיני, לעומת זאת, נותר יציב יותר וכמחצית מהאמריקנים מחזיקים כלפיו בדעה חיובית.
אצל הצעירים הפער דרמטי במיוחד. בקרב אמריקנים מתחת לגיל 30 רק 32% מביעים יחס חיובי לישראלים לעומת 58% לפלסטינים. בקרב דמוקרטים צעירים הפער גדול עוד יותר: 26% מביעים יחס חיובי לישראלים לעומת 72% לפלסטינים.
גם התמיכה בממשלת ישראל נשחקה בשני המחנות הפוליטיים, אם כי הפער ביניהם נותר גדול. בקרב דמוקרטים והנוטים לדמוקרטים ירד שיעור המחזיקים בדעה חיובית על ממשלת ישראל מ־35% ב־2022 ל־16% השנה. בקרב הרפובליקנים ירד השיעור מ־65% ל־51%.
חשוב לא פחות להבין מה המספרים האלה אינם אומרים. אמריקה לא הפכה לפרו־חמאסית. הרוב המכריע של הציבור האמריקני ממשיך להחזיק בדעה שלילית מאוד על חמאס. השינוי הוא אחר: יותר ויותר אמריקנים אינם רואים עוד סתירה בין התנגדות חריפה לחמאס לבין ביקורת קשה על ישראל, ממשלתה והמלחמה שהיא מנהלת.
וזה בדיוק מה שהופך את פרשת שירן לסיפור גדול בהרבה מעוד ריב בעולם הבידור. במשך שנים יכול היה אמן בינלאומי לומר שהוא אינו עוסק בפוליטיקה ולהמשיך הלאה. היום עצם ההחלטה שלא לדבר נתפסת אצל חלק מהקהל כעמדה בפני עצמה.
אד שירן ניסה להוציא את הפוליטיקה מהבמה. מקלמור הכניס את פלסטין לתוכה. בעלי האצטדיונים הכניסו את שאלת האנטישמיות. אמנים אחרים הכניסו את שאלת חופש הביטוי. ועכשיו שירן עצמו עלה לבמה ואמר שהמתרחש בעזה קטסטרופלי, בלתי מוצדק וחסר פרופורציה.
האירוניה כמעט מושלמת: האיש שרצה שהקהל ידבר על השירים שלו הפך בעל כורחו לחלק מאחד הוויכוחים הפוליטיים הטעונים ביותר באמריקה — בדיוק בזמן שהמספרים מלמדים שהקרקע הציבורית שעליה מתנהל הוויכוח הזה משתנה במהירות.
״עניין מרכזי״ חדשות וסקופים מאז 1999.
